הלו, אבא

מדוע מדברים תמיד על שילוב קריירה ואימהות ולא על קריירה ואבהות? בעקבות הפולמוס שעורר מגזין טיים, הגר ספירו-טל מציעה לשנות כיוון
הגר ספירו-טל

בעקבות הפרסום של תמונת האם המניקה את בנה בן השלוש על שער המגזין "טיים", התפתחו דיונים, הן בתקשורת והן בשיחות סלון, לגבי נושא ההנקה המאוחרת. כאחת שהניקה את בתה במשך שנה ושמונה חודשים, אפשר לחשוד בי שאני נמנית עם התומכות (והתומכים) בהנקה ממושכת, אבל זה לא בהכרח מחייב שיפוטיות כלפי מי שאינה מוכנה או רוצה להניק.

עם זאת, הרבה מדיונים אלו חטאו לנושא הכתבה ההיא ולרעיון העומד מאחורי הכותרת שלה, שהוא הדיון לגבי האמא המושלמת. אפשר היה לחשוב שההנקה לבדה היא מוקד הדיון והיא הקובעת אם האימא היא אכן כזו. הסערה שהתפתחה בעקבות הפרסום גרמה לי לתהות כיצד זה האב נעדר מהדיון משל היה לא קיים או שתפקידו אינו בעל משמעות. האב מהווה מעין דמות המרחפת ברקע הדיבורים על אימהות וילדים, אך ההתייחסות אליה היא לרוב שולית.

אמנם, לדיון על תפקיד האב בתא המשפחתי יש ניצנים ואמנם גם בפולמוס הנידון הנושא לא הוזנח לחלוטין, אך דיון נוקב, תיאורטי וגם מעשי, אינו נמצא על סדר היום בצורה עקבית ומקיפה. הדיבורים עד כה נסבו בעיקר על הקושי של האם לתמרן בין חיי משפחה לעבודה (כי אין רבות שמעזות להודות שהן רוצות קריירה ולא רק עבודה), על הוויתורים וההקרבות של האם, על נשים שצריכות לפתח מאפיינים גבריים, כדי להצליח יותר בשוק העבודה ובכלל, על הצורך של נשים להוכיח שהן גם יכולות.

אני מציעה לשנות כיוון: אולי הגברים הם אלו שצריכים לאזן בין חיי משפחה וקריירה? מדוע לדבר על שילוב קריירה ואמהות ולא על שילוב קריירה ואבהות? מדוע ההסתכלות האוטומטית טבועה כחותם פסיכולוגי, שלא לומר פרימיטיבי, לפיו הוויתורים צריכים להיעשות מצד האמא? האם לא הגיעה העת ליצור חיי זוגיות שיאפשרו הורות שוויונית? את השלב של הרמת הגבה לנוכח  גבר מבשל כבר כמעט עברנו. הגיע הזמן לנאורות חברתית, זוגית-הורית, שתבוא לידי ביטוי ביכולת של שני ההורים להיות פעילים ואפקטיביים הן כהורים והן כאנשי מקצוע.

הרפורמה צריכה להיות, ככל הנראה, ברמת תבניות המחשבה ועל כן מדובר בתהליך ארוך לצורך שינוי המצב הקיים שיהיה כרוך במעין שידוד מערכות מוחי, טאבולה רסה מגדרית, בלי דעות קדומות ובלי משקעי עבר וסטיגמות שקשה להיפטר מהם.

שני תחומים שכדאי להשקיע בהם כדי לקדם שוויון בין הורות של נשים להורות של גברים הם תכנים חינוכיים בדגש על תחום המגדר והתנהלות עסקית שהיא יותר חברתית. בשדה החינוך המגדרי, רצוי לאפשר לתלמידים להתמודד עם תיאוריות פמיניסטיות, עם נקודות ראות המבליטות את הנושא המגדרי ועם הרעיון שלכולם הזכות לממש עצמם, שכל אחד ואחת הם ייחודיים ובעלי יכולות וכישורים ושחיים במסגרת חברה פטריארכלית אינם האופציה היחידה.

אם נתחיל בחינוך כזה, סביר שיחול בעתיד שינוי גם בשוק התעסוקה. כיום יש מעט מקומות עבודה שמאפשרים לעובד במשרה מלאה לצאת ממקום העבודה בשעה המתאימה כדי לאסוף את הילדים מהגן, והמגזר הפרטי כמובן נתון ללחצים של הספק מקסימאלי בזמן מינימאלי ובהגדלת הרווחים. לפיכך הפרופורציה בין שעות הערות במקום העבודה ובבית מתעוות לחלוטין ויוצא מאיזון. צריך להזכיר שריבוי שעות אינו מעיד בהכרח על הספק גבוה או על יצרנות גבוהה. כמו כן, אב לא תמיד מרגיש שיש בידו הלגיטימיות לדרוש ממקום עבודתו לעבוד פחות שעות או להביע את כמיהתו לבלות יותר במחיצת משפחתו.

הסדרים להגמשת שוק העבודה, בייחוד להורים, כבר נידונו בעבר בכנסת, אך משום מה לא צברו תאוצה בשיח התעסוקתי. בשוק התעסוקה גם לא ממש מקובל שאישה תעלה על דעתה לחפש עבודה כאשר היא בהריון. יש גם לא מעט מקרים בהם נשים דוחות הבאת ילדים בגלל החשש שמא לא תוכלנה להתקדם במקום העבודה או למצוא מקום עבודה.

הדיון והמציאות הקיימים מייחסים את מושג ההורות באופן כמעט מוחלט לאם. במקום לדבר על האמא המושלמת, שאמורה לנסות לאזן בין אימהות לעבודה, בואו נדבר על הורות מושלמת. ההחלטה להביא ילד כוללת, לרוב, שני אנשים, שהופכים להיות זוג הורים ועל כן על שניהם מוטלת אחריות הורית: להיות עם הילדים, לאהוב אותם, לחנך, לחבק, להתפתח ביחד ולא רק להסתכל על תמונתם משולחן העבודה ולדעת שאי שם יש מישהו עם אותה הגנטיקה. הדבר אמור להיות נכון לאבא באותה מידה שהוא נכון לאימא.

הכותבת היא דוקטורנטית בתחום הגיאוגרפיה החברתית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    פמיניסטיות- עודדו את בנותיכן השאפתניות לבחור במקצוע מכניס ובבעל רגיש, מסור, שיסתפק בעבודה מ-9:00 עד 16:00.
    מי שבחרה במקצוע מעניין/קל/מוערך אך לא מכניס, או נישאה לגבר שאפתן ממנה- בבוא העת, סיכוי טוב שהיא תצטרך להתפשר על הקריירה, ולא בעל. זה נקרא "חוק היתרון היחסי".

    גמישות בשוק העבודה: קיימת, אך יש לה מחיר כבד. "מטריקס" וחברות אחרות מפעילות מרכזי פיתוח המבוססים על חרדיות- וזו אוכלוסיה שמחייבת הרבה גמישות מצד המעסיק. אך השכר שלהן קרוב לחצי מהשכר הרגיל בתעשיה
    http://it.themarker.com/tmit/article/2143
    אני מניח שאפשר היה לחשוב על סידור כזה למקצועות נוספים, אך אם המעסיקים מוכנים לשלם פרמיה גבוהה על נכונות לעבוד שעות נוספות במשרד ולא לצאת לחופשות לידה, הרי שקיום "שיח תעסוקתי" לא יעזור.

  2. הגר ספירו-טל

    הרצון לגדל ילדים (לא רק בנות) שאפתניים נתפש אצלי כדבר מבורך ולא משהו שמכיל בתוכו אלמנט ציני. שאפתנות, אגב, יכולה להתפרש לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה זוגית ורגשית. הקריאה היא לשינוי הטרמינולוגיה ולקיום שיח המעודד התייחסות לטווח האחריות של ההורים ולא רק של האמהות.

  3. סימה

    הגר, תודה רבה על המאמר. סוף סוף מישהו מדבר על זה. אני חושבת שמעבר לשינויים חינוכיים ומערכתיים שבצדק את מכנה אותם "שידוד מערכות" גם אנחנו צריכות לקחת אחריות על הסיטואציה. משמע, להפסיק לקבל כמובן מאליו את שעות העבודה המופרכות של בני זוגנו ואת העובדה שאנחנו צריכות להישאר בבית עם ילד חולה. עובדתית לא מעט גברים שמתגרשים מצליחים לפתע להוציא את הילדים מהגן פעמיים בשבוע. כנראה שזה אפשרי, חבל ששינוי התודעה הזה לא יכול לקרות בתוך מערכת זוגית. והאשם גם בנו. אנחנו לא צריכות להסכים לדיל הזה, אנחנו יכולות וחייבות להבהיר לבני הזוג שלנו שנמאס לנו להיות חד הוריות נשואות. אני יודעת על בשרי שהמציאות הכלכלית לא תומכת באופציה הזו ושברוב המקרים שעת עבודה של הגבר שווה יותר מזו של האישה, אבל עם קצת יצירתיות ופשרות של כולם זה עשוי להיות אפשרי.

  4. דינה

    מה הסערה סביב הכתבה הזו. רוב האמהות היום חיות עם רגשות אשם די מוצדקים, כי שני ההורים עובדים,ועד ארבע עבור ילד זה כן מאוחר. תפנטזו מצב בו ילד מגיע מגן או בית ספר ומצפה לו ארוחה חמה. טוב זו רק פנטזיה . אבל יש להתנהלות שלנו מחיר. הפרעות הקשב של ילדנו מתעצמות. כמובן שמשרד החינוך אשם. הוא בתגובה כורע וקורס. ועוד.

    רגש אשם, במידה וחותרים לפתור אותו אינו תמיד דבר רע. עדיף להתמודד איתו. אבל לא לשקוע בו. מה שקורה שמישהו מדווח לנו שהוא מרגיש רע, ובתמורה מיד צצים יועצים, ופתרונות אינסטנט צפים ועולים. בערך כמו המטרנה. המציאות כיום הפכה לאמריקאית. מכרי לנו חלום ורוד שקרי. משפחה חדשה. גבר חדש. אישה שטרם נבראה. ואין. רוב האמהות לא מניקות ילד עד גיל ארבע. אז על מה הויכוח? לגבי האבות, אכן צריכים להיות מעורבים.

    אך מניסיון מעורבות יתר של שני ההורים יכולה להיות גם כאב ראש. כדאי שאחד יתן את הטון הרשמי. מאחר ואני אישה אני מודה שעדיף שזו תהייה אני. גם את המעט הזה רוצים לגזול ממני? יש גם בעיה שבגלל עודף פמיניזם יעיל, כיום נשים שמה לעשות מחפשות זוגיות, נבחנות בקרטריון הקריירה שלהן, גבר שמתגלה כמעוניין מחוייב למדוד אותן על פי יכולת השתכרותן הכלכלית , אחרת הוא פראייר, בקיצור הנה נוצרו נשואי עסק, ולא למטרה שהיא לשם שמיים דווקא. הם מעלים את סטיסטיקת הגרושים.כל פשיטת רגל רגל, מביאה את העסק לקריסה. אבל למי אכפת. רבות לא נישאות כלל, רק בגלל שהן לוקות בעודף או חוסר בשאיפות דרקנוניות. ישנו גם מצב ביינים, נשים יקרות נישאות אך דוחות את גיל ההריון, מה שמזיק לבריאותןוגם לבריאות העובר. אבל זאת הן עושות בלי קשר לתעסוקה הגברית דווקא. אלא כי הפנימו מסר כוזב שלא יזיק להן להתעכב ולגלגל עוד יום.

    כמו תמיד רעיונות מעולים טומנים בחובם המון מוקשים שכדאי לפרק לפני הכניסה לשדה.

    אבל עקרונית נכון,זכר ונקבה ברא אותם. ואם שני הצדדים יתחלקו בנטל,אזי הילד יצא מרווח. פעמיים כי טוב.

    השאלה היא איך בכל זאת כל אחד שומר במשהו את המשבצת שלו. כי גם מזה הילד ירויח. וזה די מוכח.

  5. הגר ספירו-טל

    למען הסר ספק, בן-זוגי התומך הוא גם אבא מקסים. המאמר נכתב מתוך תסכול ביחס לתפקוד הנוכחי של המערכות החברתיות, החינוכיות והמקצועיות.