• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

ואז הכוח יהיה בידינו באמת

מאבקן של קלדניות הדואר להעסקה הוגנת עזר לנתן שקרצ'י לגלות שהוא מכור למאבקי עובדים וסולד מעסקני ההסתדרות, וגם סלל את הדרך להקמת "כוח לעובדים", שבשבוע שעבר מלאו לו חמש שנים
נתן שקרצ'י

ההיכרות הראשונה שלי עם ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות החלה לפני כשבע שנים. באותה תקופה הייתי אחרי שלב ארוך של למידה והתמקצעות בתקציב המדינה, וצילמתי בכנסים כלכליים וחברתיים שונים – הן של אנשי עסקים, כמו כנס קיסריה וועידת ישראל לעסקים של גלובס, והן כנסים של ארגונים חברתיים כמו כנס שדרות לחברה ומכוני מחקר כמו ון ליר. בשנת 2005 ערכה ההסתדרות, אז בהנהגתו של עמיר פרץ, את "כנס התקווה" אותו צילמתי גם כן.

הכנס באותה שנה התרכז בשכר המינימום. בפאנל מעל הבמה, הדובר של התאחדות התעשיינים דיבר על הנושא בצורה מאוד שלילית, כזו שעצבנה אפילו אנשי עסקים כמו דידי ארזי שישבו לצידו, וגם אותי. באותה תקופה הרווחתי שכר מינימום – זו הייתה תקופתו של ביבי כשר האוצר ושכר המינימום היה מוקפא. לאחר שנסתיים הפאנל ניתנה אפשרות לדוברים מהקהל להגיב, והחלטתי לנצל אותה. ניגשתי למיקרופון, והתחלתי להוציא בעצבים את כל מה שלמדתי מהניתוחים והמחקרים של מרכז אדוה. שמס החברות ירד מ-61% ל-35%, שמס ההכנסה שלהם ירד מ-60% ל-49%, שההפרשות של המעסיקים לביטוח הלאומי ירדו גם כן בצורה דרסטית ושהמס המקביל ירד מ-7% ל-0, ושהמסקנה מכך היא שמיליארדים זרמו לאנשים הכי עשירים בארץ, ולעומת זאת שכר המינימום שלנו קפוא, ושיפסיק להתבכיין.

הקהל של חברי ההסתדרות מחא לי כפיים בהתלהבות ואני ניגשתי לקפל את המצלמה. אחרי בא בריצה מישהו, אמר שקוראים לו אייל מלמה, שהוא עוזר הדובר של ההסתדרות, ושאל אם ארצה להשתתף בסרטי פרסומת שיזם עמיר פרץ על שכר המינימום. השבתי לו שאני מעדיף להיות בצד השני של המצלמה, אך החלפנו טלפונים ומאז יצא לנו להיפגש בכל מיני כנסים אחרים. כמו כן גם יצא לי לפגוש אותו בבית ההסתדרות בארלוזורוב, ולנסות לשכנע אותו לפעול בתחום של מאבקי עובדים (הוא טען שאני מיושן, ושזה לא יקרה).

עם הזמן הבנתי שצלם גדול אני לא. החומר שצילמתי שימש לי בעיקר כבסיס ידע, והכנסים כדרך להכיר אנשים שטוב וכדאי להכיר. את עופר עיני יצא לי לפגוש בכנס קיסריה ב-2006, כשהוא כבר ראש ההסתדרות החדש, קצת אחרי שדיבר על הבמה על דברים שעשה בעבור עובדי קבלן בקופת חולים כללית. לאחר הדיון הוא יצא החוצה וישב לעשן סיגריה, ויצא לי לדבר איתו בקצרה על מה שאמר על הבמה. סביב השולחן ישבו איתנו דורית טנא פרצ'יק, מנהלת אגף הפנסיה של ההסתדרות, ורפי בן דוד עוזרו האישי. המשפט שהכי נחרת בזכרון שלי מאז, הוא שעופר אמר שהוא משיכון ג' מבאר שבע ושרוב החברים שלו בכלא או בקבר. אני אמרתי שאני אשמח לעזור בנושאים שקשורים לענייני התארגנויות עובדים, ורפי עוזרו נתן לי את מס' הנייד שלו וציין את עובדי אגיס שמתים להתארגן, אותם רשמתי על פתק צהוב. נפרדנו לשלום.

***

בתחילת 2007, כמו חלקכם, גם אני נחשפתי לסיפורן המזעזע של קלדניות דואר ישראל ששודר בתוכנית עובדה. המשדר הראה שהן עובדות בעבודה לא קלה דרך חברות כוח אדם, בשעות הלילה, כאשר הן יכולות לשבת שעות בלי לקבל שכר כי מכתבים לא נכנסים, וכשהמכתבים כן זורמים הן מקבלות שכר מינימום עבור 1,000 מכתבים בשעה, כשהן אמורות להקליד את המיקוד, כשכל 7 שניות צץ שעון ששם גם את שכר המינימום בספק – וכל זה בלי הפסקה של אוכל או שתייה, כאשר לידן קלדניות עובדות דואר בתנאים כפולים ומשולשים והגנה של הוועד. בנוסף על כך, הן צריכות לספוג התעללות מילולית מהאחראים עליהן, וההסתדרות, שאירגנה אותן ב-2001 כשחברות כוח האדם עשו לה טריק ועברו להסתדרות הלאומית, שכחו אותן ברגע שהאחרונות חזרו אליה. למרבה הצער, הן עוד צריכות להצטלם בסתר מפחד להתנכלות.

בעקבות פרסום באתר זה כי מתארגנת הפגנה שלהן מול הדואר, הגעתי אליה, ושם פגשתי את אריאלה שהופיעה בסרט וביקשתי את אישורה לפעול מטעמן. אריאלה הסכימה, וכשהגעתי הביתה חקרתי איך עובדים משרדי עורכי דין שמייצגים עובדים וראיתי שהם עובדים בצוות שכולל משפטנים, כלכלנים או רואי חשבון, יועצי תקשורת ולוביסטים, והתחלתי לחשוב איך אוכל למלא חלק מתפקידים אלו (כי עורך דין כבר היה).

ראשית צלצלתי למלמה, שמאז כבר קודם ונעשה הדובר של ההסתדרות. מכיוון שהוא לא ענה, השארתי לו הודעה: "היי אייל, זה נתן. עד לא מזמן היינו חברים, בקרוב נהיה בשני צדדים שונים". כמה דקות אחרי זה הוא חזר אליי ושאל מה קרה. סיפרתי לו, ואמרתי לו שאני מלווה את מאבקן של הקלדניות. הוא ביקש לחזור אליי למחרת, אחרי שיבדוק מה אפשר לעשות. למחרת התקשר ואמר שהצליח לקבוע עבורנו פגישה עם יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, אריאל יעקובי, ובה נבדוק מה אפשר לעשות. אריאלה לא התלהבה (גם כי כבר נכוותה מההסתדרות), אבל לאחר מסע שכנוע הן הסכימו להגיע לפגישה, נציגות של הקלדניות עם ליאת יקיר שליוותה את המאבק מתחילתו, עורך הדין שלהן, ואני.

מולנו ישבו יו"ר הסתדרות עובדי המדינה וארבעה פקידי הסתדרות בכירים. לאחר היכרות קצרה, התחלנו לדבר – בעצם לצעוק, כי לקלדניות היתה עליהם בטן מלאה עוד ממקודם. אני הראיתי שלא קל לעבוד עליי בנושא עובדי הקבלן, כי מאז היכרותי עם ג'קי אדרי כבר ידעתי יותר מהאדם הממוצע על הנושא. תוך זמן קצר הבנו שהם לא מוכנים לעשות עבורן יותר מדי, מקסימום להצטרף לצידן בבית המשפט, והפגישה נסתיימה.

עם סיומה, כשיצאו כולם מהחדר ונשארנו בו רק אני ואריאל יעקובי, הוא זרק לעברי "אתה אידיאולוג, בוא תצטרף אלינו, כולם פה עיראקים נחמדים, עופר עיראקי, אני עיראקי, ההוא עיראקי", ושהוא ממפלגת העבודה. השבתי לו, "גם לי יש צד עיראקי נחמד, אבל הצד הרומני קצת פחות נחמד" ויצאתי. מה שהאיש הזה לא הבין, הוא שאני מכיר את השיטות שלהם לקנות אנשים בג'ובים, ושאני לא למכירה. אני הרי גם כן עובד קבלן, וחי במין פשטות מרצון, וכסף וכיבודים לא מעניינים אותי, ואין מצב שאני אנטוש את הנשים האמיצות האלו שאני מעריץ, שרובן נשואות עם ילדים ומרוויחות פחות ממני ולכן אני עובד איתן בהתנדבות, בשביל המושחתים האלו שמקבלים כל חודש כסף ממשכורתן הזעומה ולא עוזרים להן בכלום. ביציאה דיברנו ליאת ואני על הצורך להקים ארגון עובדים חדש, ועד כמה מושחתת ועצלנית ההסתדרות.

כשראינו שלא יוצא מהם כלום, התייעצנו עם הקלדניות, ולפי בקשתן החלטנו לארגן הפגנה מול בניין ההסתדרות – גם על העבר וגם על מה שנחשפנו אליו בפגישה. ביום ההפגנה קיבלתי טלפון עצבני ממלמה, שגילה על קיום ההפגנה משוטר שבא ליידע אותם, שכדאי לנו לבטל אותה ושהם לא יעזרו לנו. השבתי לו שההפגנה היא החלטה של הקלדניות, וגם הן וגם אני ראינו שהם לא מוכנים לעשות עבורן כלום. להפגנה הגיעו חברים טובים מתנועת מאבק סוציאליסטי, פעילים חברתיים ובסביבות 40-30 קלדניות. בתחילתה אמרתי להן שלא רק לאלטע זאכן מותר לצעוק ברחוב, ושזו ההזדמנות שלהן לצעוק את שעל לבן. ההפגנה החלה על המדרגות שבכניסה לבניין ההסתדרות, ובה הן צעקו סיסמאות. עם הזמן, כשראינו שאף אחד לא עוצר אותנו, נכנסנו לבניין והתחלנו להפגין שם, וכשגם שם לא עצרו אותנו, התחלנו לעלות במדרגות עד שהגענו לקומה החמישית בה יושב היו"ר עיני, ולחדרו עם דלת העץ היוקרתית. גם שם הקלדניות והפעילים צעקו סיסמאות ולדפוק על הדלת שלו (השמועות אמרו שעיני היה בתוך החדר כשזה קרה).

חלקן החזיקו בובות על מקלות כדי לייצג את העובדה שהשתמשו בהן כשהקימו להם את הוועד ב-2001, ושכחו אותן ברגע שנחתם ההסכם של ההסתדרות עם חברות כוח האדם. עד מהרה הגיעו בעלי תפקידים בכירים וניסו להרגיע אותן, אך הצליחו לעצבן אותן יותר כשטענו שהנהלת הדואר שלחה אותן והבטיחו שוב שיעזרו להן. להערכתי, זה לא קרה קודם, ולא ייתנו לדבר דומה לקרות שוב. אבל למה לדבר, הנה סרט שערכנו מצילומים שצילם אדי, בנה של אחת הקלדניות, ונערך על ידי אדי ניאזוב ופאבל מטוחין (הסרט המלא וקטעים נוספים ממאבק הקלדניות יועלו במהלך השבועות הקרובים).

קצת לאחר ההפגנה הזו, ככל הנראה מלחץ, ישבנו לפגישה עם יוסי מרציאנו, יו"ר אגף דמוקרטיה תעשייתית וחברות כוח אדם, ועם מחזיק תיק כוח אדם בהסתדרות, אבנר סולטני. בפגישה הם שמעו את טענותינו, לאחר שכבר הספקנו להיחשף להסכמים הקיבוציים שנגעו להן. בסיומה פנה אלי מרציאנו, והציע לי להצטרף להסתדרות. אמרתי לו שאריאל כבר הציע לי, והוא אמר לי שהוא ממרצ, והם יותר טובים. יותר מאוחר באותו יום הוא התקשר אליי, כשחזר מסיור בסניף הדואר בו הן עובדות, כשהוא מזועזע מתנאי העבודה שלהן. שאלתי אותו האם הם מתכוונים לעשות משהו, והוא ענה לי "מה אתה רוצה, שנריב עם הוועד?" אני שאלתי בתגובה: "ולזה אתה רוצה שאני אצטרף?"

בתגובה שלי לפוסט שהודיע על ההפגנה בדואר, כתבתי שכבוד ויחס אנושי לא עולים כסף ולא צריך את אישור פקידי האוצר בשביל לתת אותם לקלדניות. כתבתי גם דברים אחרים שהיו חלק ממסקנות שלי לאחר כמה שנים של חקר תקציב המדינה ונושאים קשורים; שאני יודע הרבה על התקציב, אבל אם אני אבוא רק עם הצד הזה, אני אייאש את הקוראים. שצריך להציע אלטרנטיבה וללמוד ממקומות אחרים. הגעתי גם למסקנה שהדמוקרטיה הייצוגית כושלת, כי קל להשחית כמות נמוכה של נציגים ששוכחים למה הם נמצאים בתפקידם. הפתרון שהחל להופיע כשחיפשתי אלטרנטיבות היה דמוקרטיה השתתפותית. לכן כתבתי בתגובה לפוסט שאנחנו צריכים להיות אזרחים מודעים מאורגנים ופעילים, עובדים מודעים מאורגנים ופעילים, וצרכנים מודעים מאורגנים ופעילים, ואז הכוח יהיה בידינו באמת. בסדר הזה. יותר מאוחר כבר הרחבתי כאן על הרעיונות האלו, כמו על כך שאנו צריכים ללמוד את ההבדל בין להיות צופים פסיביים לבין יכולתנו להיות משתתפים פעילים, או על זה שישראל אחרת היא אפשרית.

אורלי וילנאי וקלדניות הדואר מטושטשות מפחד שיזהו אותן. דווקא מי שגונב אותן ומי שעוצם עינים למול ניצולן צריך היה להסתתר. מתוך "שקופות" של עובדה, 31/1/2007, צילום מסך.

***

המאבק של קלדניות הדואר נתן לי הזדמנות לעבור להיות משתתף פעיל, ולא רק צופה ומתעד. הוא הראה לי עד כמה הסולדיריות שהפגינו הפעילים החברתיים מתנועת מאבק סוציאליסטי, שלהם היה ניסיון קודם בליווי מאבקי עובדים, או יוסי דהאן ואיציק ספורטא מקימי אתר זה, ונוכחותן של 40 קלדניות, הקלה עליהן להגיד את אשר על לבן בתוך הבניין של מי שעוצמים עינים ומשתפים פעולה עם הניצול שלהן. התאפשר לי לראות אותן בצורה אחרת לעומת הדימוי של הפחד וההסתתרות בצילומים מ"עובדה": אמיצות, אומרות את מה ששמרו בבטן הרבה שנים מפחד איבוד הפרנסה, ביחד עם גב ותמיכה מול כל מי שניצל אותן או עצם עיניים למול ניצולן.

אז הבנתי למה אני הולך להתמכר לתהליך הזה של ארגון עובדים. אתה רואה אדם שמגלה את הכוחות שיש בו ושלימדו אותו להסתיר אותם, כי קל יותר לנהל אנשים ככה. וגם כמה נחמה יש במצב שאתה לא לבד, אלא עם רבים אחרים שסובלים מאותה צרה, ועם אנשים שרוצים לעזור מתוך הזדהות, עם ידע וכישורים וקשרים. תהליך ההעצמה שנגלה למול עיני היה יקר ערך. הנה משהו שאי אפשר לקנות בקניון הקרוב ומחובר לתפיסה שלי שמה שחשוב ואמיתי בחיים האלו זה קשרים אנושיים, ולא ניירות מרשרשים עם מספרים וחפצים שאפשר לקנות בהם. החיים שלי נקשרו בחייהן של אריאלה ותמי, מיכל וקרן, קורין וטניה, רונית ופאדי וכל שאר העובדות והעובדים. זה גם היה שונה ממה שהכרתי מסיפורו של חברי ג'קי אדרי, שיצא נגד מפעלי ים המלח וועד העובדים לבד ב"עובדה", ויום למחרת עבר כמעט לינץ' כדבריו מידי עובדי דור א' במפעל, ונותר לבד ובלי תמיכה וסיוע.

זה נתן לי הצצה פנימית למימדי ההשחתה שפשו בועדים הגדולים, שהסכימו להכניס לידם עובדי קבלן מנוצלים אותם הם רואים יום-יום, או בהסתדרות שממלאת את קופתה במיליוני שקלים מכספן הדל של הקלדניות ושאר עובדי הקבלן, מבלי לנקוף עבורן אצבע, כמו רבנים שאוכלים מולך חזיר בשבת ומטיפים לך מוסר. גם לא האמנתי בהצעות ההצטרפות/עבודה – נראה היה לי שהם אוהבים יסמנים ולא עושי צרות כמוני, ושזוהי אחת הדרכים לקנות ולהשתיק מאבקים.

לכן לא מפתיע שהתהליך הזה הוביל אותי ואת ליאת יקיר לפגישה ב-11/3/2007 במשרדו של איתי סבירסקי, עם עמי וטורי ושי כהן, בה שיתפנו אחד את השני בתהליכי המאבק שבו היינו מעורבים והתחלנו לגלגל רעיונות על איך צריך להיראות ארגון עובדים חדש, צעיר ולוחמני. ב-31/5/2007, בפגישה במשרדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, עם הרבה יותר חברים טובים לדרך ולרעיונות, התחלנו להניע עוד יותר את התהליך של הקמת ארגון העובדים. עם הזמן נבחר לו השם "כח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי", גם כדי להעביר את המסר העיקרי שרצינו להעביר מול ההסתדרות, ששמה הזכיר לי את "הסתדרת אחי" או "בוא נסדר אותך", למול ארגון שקם על הרעיון שהכוח צריך להיות בידיים של העובדים, ולהתנהל בצורה דמוקרטית.

החברים היקרים שלי, ליאת, איתי (מימין), שי ועמי.

יעל קונש, שהובילה את מאבק המטפלים של קופת חולים כללית רפואה משלימה, הגדירה את מה שאנחנו נהנים להיות שותפים לו:

לראות אנשים שעד לא מזמן התעסקו בעיקר בשיאצו, דיקור או עיסוי, פתאום מארגנים ישיבות, מדברים, משכנעים, מניעים תהליכים, עובדים כצוות כדי לקדם דבר שהוא גדול מאיתנו זה מגדיל אותנו. אני חושבת שכל אחד מאיתנו גילה בעצמו יכולות שלא ידע עליהם לפני כן. הקמנו ארגון דמוקרטי מהיסוד. זאת חגיגה של אנושיות וניצחון שיש בו הרבה מעבר למשמעות הכלכלית שלו.

"כוח לעובדים" הוא הדבר שאני הכי גאה שהייתי שותף לו בחיי. הוא לא מושלם, ויש עוד הרבה על מה לעבוד וללמוד ולתקן, ויש עובדים רבים שצריך לארגן. אבל אני שמח להכיר את כל ההתארגנויות שבו, ובמיוחד את הפעילים הנפלאים שמלווים את ההתארגנויות. בזכותם של כל אלו נהיה קשה להסתדרות לקפוא על שמריה, כשרובנו עושים זאת בהתנדבות, והם עם תקציבי ענק. ואם הם נזכרו להתחיל לארגן עובדים בזכותנו מה טוב, ובהצלחה לעובדים במאבקים שלהם, ללא קשר לארגון שאליו הם שייכים.

הפוסט פורסם בבלוג של נתן שקרצ'י – הכוח החופשי של העובדים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. המתק'ה - המרכז לקיימות שכונתית, באר שבע

    תודה

  2. רועי חבר הסתדרות גאה

    אני יודע שההסתדרות זה לא הגוף המושלם ולא משאת נפשו של כל אחד בחברה הישראלית אבל זה לא משהו של מה בכך.
    אני יכול להלאות פה על זה שתכל,ס בזכותה קמה המדינה אבל אין לי כוח להעביר שיעור היסטוריה. מה שכן זה אירגון יחיד מסוגו בעולם שהיכולת שלו לנצח את השיטה הקפיטאליסטית הוא אולי הכי גדול בארץ. אירגון שאחראי על רוב איגודי העובדים בארץ ומשפיע על מציאות רחבה בצורה מטורפת (דיברת על שכר המינימום אז בזכות ההסתדרות ועופר עיני הוא עלה שלא לדבר על המלחמה בהפרטה של הרכבת ועוד…) זה נכון שההסתדרות לא עמדה ביעדיה אבל זה לא אומר שצריך לחתור תחתיה. דוקא היום ההסתדרות גדלה ומאגדת יותר ויותר עובדים (60,000 בשנה האחרונה) ולא מהמקומות הרגילים יותר עובדי שירות ועכשיו גם עובדי תקשורת. קל להשמיץ את האירגון הזה אבל הוא מקור הכוח הגדול ביותר של ציבור העובדים בישראל

  3. נתן שקרצ'י

    בתכנית של הבדרן היהודי אמריקאי ג'ון סטיוארט יש פינה חדשה יחסית, שנקראת "polish that turd"- בתרגום חופשי לטשו את החרא הזה. וזה מה שאתה עושה.

    ראית את הסרט של עובדה? בוא אני אגלה לך משהו- עובדי הקבלן לא צצו יחד עם המצלמה של אורלי וילנאי, הם היו שם בהסכמת הועד וההסתדרות. כל יום הועד היה צמוד לניצול שלהן ולא עשה כלום. הם התאגדו בהסתדרות, אבל ברגע שלא היה צריך אותם, לא ענו להם לטלפונים. זה התנהגות של גושי חרא.

    אתה מתבלבל. אני לא לקחתי מיליוני שקלים ממשכורות עובדות הקבלן האלו, אני וכל השאר עבדנו עבורן בהתנדבות.
    לכן הם אלו ששורפים את ההסתדרות, לא אני.

    אתה לא צריך להלאות על ההסטוריה של ההסתדרות, אני פרסמתי כתבה לאחרונה על כך- http://wp.me/p10Ksg-az

    וגם על המייסד שלה, שלא זכה לראות את הקמתה-
    http://wp.me/p10Ksg-b2

    וגם על איך עופר עיני מחק את מפלגת העבודה ב-2007 בהסתדרות, כשהקים את עוגן (שכידוע הקימה את המדינה)http://wp.me/p10Ksg-bi

    לגבי שכר המינימום, זה לא קרה לפני שהוא פעל כדי לחסל תמיכה בחוק של עמיר פרץ באותו נושא.

    לגבי ההפרטה על הרכבת, כדאי שתקרא את מה שכתבתי בבלוג שלי על כך, ונדמה לי שהיא הופרטה, גם בתחזוקה וגם בקרונות המטען. וזה לא הסוף של הכתבות שלי בנושא של אחת ההפרטות היותר מושחתות.

    לגבי הגידול במספר המצטרפים להסתדרות, הסיבה לכך היא כוח לעובדים. כי קשה לגוף עתיר תקציבים ופריסה ארצית לשבת על התחת ולא לעשות כלום כשיש חבורה של מתנדבים פעילים. זה כמו שרועי קולה תתחרה בקוקה קולה- מכירים אותה יותר. גם בתחום התקשורת, זה לא עבודה של ההסתדרות, אלא של העיתונאים. גם על זה אני ארחיב בכתבות נפרדות.

  4. Doron

    כל הכבוד יישר כוח.