• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

טיול ליוון

אם אתה שחור, תגיד שאתה מסומליה. אם אתה ממרכז אסיה, תגיד שאתה מאפגניסטן. אם אתה ערבי, כדאי לך להיות פלסטיני. ממילא עד שיידונו בקשות המקלט עשוי לעבור נצח במעצר בלתי נסבל. איתמר מן ביקר בספארי הפליטים, בכניסה האחורית של אירופה

1.

בסוף נובמבר 2010 נחתי באתונה כדי לערוך ראיונות עם פליטים במחנות מעצר בצפון מזרח יוון. תחילה לקחתי את עצמי לכיכר אקסארכיה השוקקת חיים, עמוסת בתי הקפה. אנשים יושבים בכל מקום על ספסלים ומפטפטים. שנתיים לפני כן נורה באזור הזה, המזוהה עם התנועה האנרכיסטית, אלכסנדרוס גריגופולוס, מפגין בן 15. מאז הוסרו מפה הכספומטים מחשש ונדליזם אנטי-קפיטליסטי, רק כדי שכולם יוכלו ללגום קפה ויין בנחת. המשטרה נכנסת לאזור רק לעתים רחוקות, אך בכל ערב נקבע סיור משטרתי מחוצה לו, ליתר ביטחון. לעתים תוכלו לצפות בשורת קסדות נעות בקצב מהיר מעל רגליים דקות מאחורי מגני פלסטיק. סליל חרוזים לבנים, כמו מרבה-רגליים המנווט בין המסבאות וערימות הזבל שנותרות בקרנות הרחוב אחרי השביתות התכופות.

בית מעצר נטוש באיזור האברוס. צילום: איתמר מן

למחרת, יצאתי בטיסה של ארבע וחצי בבוקר לעיר אלכסנדרופוליס בצפון מזרח יוון. יחד עם חאפז המתרגם האפגאני ויותא עורכת הדין היוונייה, עליתי על המטוס הקטן ונחתנו לפני שחר. בדרך שוחחנו על פוליטיקה יוונית ויותא סיפרה לי שאינה מצביעה בבחירות הארציות או המקומיות. מאז הוכרזה "פתיחת השוק היווני" בשורת צעדי הפרטה בתמורה לסיוע של קרן המטבע הבינלאומית בהתמודדות עם המשבר הכלכלי, הפוליטיקה היוונית הפכה לעניין בינלאומי. כל שיתוף פעולה עם הליכים דמוקרטיים פנימיים שכביכול יקבעו את עתיד המדינה, אינו אלא העמדת פנים.

כשהתרומם היום, נסענו ברכב שכור מעל מרחבים ירוקים ושטוחים, על שפך נהר האברוס לים האגאי, הגבול הטבעי בין יוון לטורקיה. התיירים היחידים שמגיעים לכאן הם צפרים שבאים לראות את בעלי הכנף החונים בדלתא במעופם דרומה. אנחנו באנו לחזות בנדידת בני אדם מן הדרום לצפון הגלובלי. מחלונות הרכב ראינו קבוצות שחצו את הנהר בלילה וכעת צעדו, חלקם רטובים, לצדי הדרך.

הקבוצה הראשונה הייתה אפגאנית. לפני שיצאנו מהרכב לדבר איתם תכנַנו את צעדינו בקפידה, כמי שמבקשים לרכוש את אמונה של חיה למודת ציד, לשכנע אותה לאכול מכף היד. ראשון צעד לעברם חאפז. כשהתקרבנו, התברר שמדובר במשפחה. סבתא עגלגלה שנראתה שמחה לקראתנו, שני נערים שנשאו תיקים תפוחים וסיפרו שצעדו כל הלילה. אחת הבנות הצעירות חייכה אלינו, יציבה וזקופה עמדה על האספלט בנעלי עקב.

טוב שהם לא שאלו אם יש לנו אוכל. ידינו היו ריקות מכל דבר שבאמת אפשר להשתמש בו. הם סיפרו סיפור, שהתברר ששמעו מהמבריחים, על מחנה האו"ם שביוון, אותו הם מחפשים על מנת להפקיד בו את עצמם. עכשיו רק נותר להם למצוא איפה. אמרנו להם שמדובר בשקר. אין מחנה של האו"ם. לכל היותר, מדובר במעצרים אכזריים, וממילא כדאי להישמר מפני הסגרה לרשויות. "אז מה נעשה?", הם שאלו אותנו.

הקבוצה השנייה ישבה ליד תחנת אוטובוס. גבר שחור ומזוקן התקרב וניסה לתקשר בפנטומימה. אחר התחיל לדבר אנגלית. לידם ישבה צעירה שחורה בכיסוי ראש, עצובה או עצבנית, רגליה מטונפות מבוץ. הדובר סיפר שהם מסומליה, ושנהגי האוטובוס סירבו לקחת אותם כי אין להם ניירות. נתנו להם מפה של האזור אותה קיבלנו מסוכנות הרכב. תנועות הפנטומימה האילמות הצחיקו קצת את כולנו אבל לא ידענו בדיוק למה.

2.

עצורים בתחנת טיחרו. צילום: איתמר מן

מאוחר יותר באותו יום פגשנו את השלושה בתחנת המעצר, אליה הגענו כדי לראיין את העצורים. הסיפור שהתברר מפי השומרים במקום היה מוזר. השלושה הגיעו לטורקיה בטיסה מהרפובליקה הדומיניקנית, ומשם חצו את הגבול ונכנסו ליוון. הזקן על הלחיים, כמו גם החג'אב שחבשה האשה, לא היה אלא תחפושת שנועדה לשכנע את הרשויות שהשלושה אכן סומלים. סיפור כיסוי לא טוב במיוחד: אף אחד מהם לא ידע מילה בשום שפה רלוונטית.

לא פשוט לראות את המחנות בהם כולאים את האנשים האלה עד שמחליטים להרחיק אותם מיוון או לשחרר אותם. הרבה מהם הותקנו במחסנים של תחנות רכבת עזובות. נשים, גברים וילדים דחוסים בהם יחד בלא הפרדה ובצפיפות. בלי אור, בלי מים חמים, לעתים כמעט בלי מים. האסמים האלה חלולים מבפנים ואינם מופרדים לחדרים. לעתים חמישה או שישה אנשים חולקים מיטה. בדרך כלל המגע היחיד שיש לעצורים עם השוטרים היוונים הוא כאשר האחרונים מאכילים אותם. אז הם פותחים את הדלת ומניחים בפנים ארגז או מריצה, וכל הקודם זוכה. בתחנת המשטרה במקום שנקרא פרז סיפר לנו מפקד שהעצורים מוחזקים בתנאים איומים ונוראים, לפני שמשך בכתפיים ואמר שהוא לא יודע מה לעשות. יש לכם כסף לשפר את התנאים? לממשלה היוונית אין. בתקציב שניתן להם, סיפר, הם מזמינים לעצורים אוכל ומצרכים מקייטרינג מקומי. אחר כך ראינו את המנות יוצאות בארגזים מטנדר לבן. אבל עכשיו התחנה בחובות לסופּר, ונמאס למנהל הסופּר. הם הפסיקו להביא סבון ונייר טואלט, כך שלעצורים אין. לפעמים אזרחים מביאים משהו, ולפעמים אפילו הסוהרים במקום תורמים משהו מהמשכורות המתכרסמות שלהם כדי לשפר את המצב.

למכלאה שנקראת פילאקיו הגענו יום אחרי שהעצורים פתחו במהומות במחאה על תנאי המעצר. הם השליכו שקיות צואה על השוטרים ועל הקירות הפנימיים של המתקן וחיבלו בצינורות הביוב, שזרם עכשיו על הרצפה. בין העצורים הסתובבו השוטרים היוונים במסכות מנתחים, עם כפפות פלסטיק על כפות הידיים. עציר אריתראי בן 14, אחד מ-120 קטינים שנמצאים במקום בלי משפחות, סיפר שאחרי המהומות הוציאו את כולם אל החצר וערכו חיפוש בגופם. עליו מצאו את הטלפון הנייד שלו, וממנו נשלף הסימקארד ונזרק על הרצפה. הסימקארד הכיל את כל הקשר שלו אל העולם שמחוץ למכלאה, משפחה, חברים. שוב ושוב ביקש ממני לצאת אל החצר ולחפש אותו.

אחר איבד את הנעליים.

במכלאה שנקראת סופלי מצאנו שלושה איראנים ששבתו רעב, והחליטו לתפור לעצמם את הפה כדי לנעול אותו. כשהצצתי אל החדר השני בו נערכו הראיונות בפרסית, ראיתי שהשאירו לעצמם מרווח מספיק כדי לדבר. אבל לי היה קשה לדבר עם האנשים שהיו בסופלי. חלק כעסו כשאמרתי שאני בא בשמו של ארגון זכויות אדם: "כמו שאתה רואה, כאן אין זכויות אדם. אנחנו חיים בקבר".

רבים מאוד מדוברי הערבית הכלואים במקומות האלה טוענים שהם פלסטינים. ברוב המוחלט של המקרים זה כנראה לא נכון. לטענה יש היגיון פשוט, המשותף לה ולתחפושות המטורזנות של הדומיניקנים. כיוון שיוון אינה יכולה לקבל הסכמה של מדינה כלשהי להחזיר את הפלסטינים אליה, וכמובן אין מדינה פלסטינית שתוכל לקחתם, מדובר היה בזהות הנחשקת ביותר עבור דוברי ערבית שרוצים להפוך את סילוקם מאדמת אירופה לבלתי אפשרי. היגיון זהה חל כאמור על הסומלים והאפגאנים. הכלל, שכמו מחנה האו"ם האגדי גם המקור שלו מיוחס על ידי המשטרה היוונית למבריחים, אומר שאם אתה שחור, תגיד שאתה מסומליה. אם אתה ממרכז אסיה, תגיד שאתה מאפגניסטן. אם אתה ערבי, תהיה פלסטיני. סביר להניח שזה השתנה בינתיים, מאז שגם אי אפשר כנראה להחזיר מהגרים ללוב. בכל אופן, המטרה היא לאחוז בקרקע האירופית זמן ארוך ככל האפשר. בקשות המקלט אינן רלוונטיות, כי ממילא עד שיידונו עשוי לעבור נצח במעצר בלתי נסבל, ובסופו של דבר הן נדחות. צריך פשוט לדבוק בסיפור עד שהרשויות מתעייפות.

אבל הפליטים והמהגרים הם לא היחידים שמשקרים כאן. מול השקר שלהם עומד כעת שקר של האיחוד האירופי כולו. המצב במכלאות ביוון ידוע זה שנים מספר. מה שחדש כעת הוא שבין המכלאות הללו מסיירים, בפעם הראשונה, שוטרי משמר הגבול מכל מדינות האיחוד. הם מסייעים למתקנים להתקיים באמצעות כוח אדם, אמצעי ראיית לילה ומסוק רומני אחד. במיוחד הם גאים בכלבים: "לפני שבאנו, היוונים היו מסתובבים בלילה עם פנסים ומחפשים בהם את עקבות הנכנסים. אנחנו הבאנו את הפתרון הפשוט, לגלות את העקבות באמצעות חוש הריח של הכלבים".

מדיהם בגוונים שונים, על גבם ועל זרועותיהם מילה אחת בהרבה שפות: "פוליציי", "פוליציה". על פי ההסכם בין האיחוד ובין יוון, השוטרים הזרים נשלחו אליה כדי לסייע בהתמודדות עם גל ההגירה ששוטף אותה: בשנה האחרונה יותר מתשעים אחוז מהמהגרים שנכנסו לאירופה באופן לא חוקי עברו דרך גבולותיה. מפקד פיני יפה תואר, בעל עיני תכלת, הגיע לפילאקיו עם חליפה אפורה מחויטת, ומתחתיה חולצה מעומלנת בצבע עיניו. "אתה יודע מה הולך בפנים?", שאלתי אותו. "לא. אבל אכנס אם היוונים יאפשרו לי… והם כמובן… יאפשרו".

3.

רשמית אסור לפיני, כשוטר השייך לכוח הסיוע האירופי, להיכנס אל תוך המתקן ולחזות בזוועה. לשוטרים האירופים, הממלאים פונקציות שונות במקום, נקבע חדר קטן בחוץ והם כביכול לא רואים ולא מריחים את הרוע שבין כותלי המכלאות. הם גם לא יוצאים לסיור או מבצעים מעצרים בלי לצרף "לפחות שוטר יווני אחד". כך, מבחינה משפטית, האחריות לכל מה שקורה במקומות האלו – מעשים שלפי דעתי אפשר בהחלט לכנותם עינויים – אמורה להישאר אצל היוונים. וזהו השקר.

לא כל כוח הסיוע האירופי שנשלח למקום מורכב משוטרים. יש ביניהם גם מתורגמנים, "אפגאנים דור שני", כפי שהוגדרו בפנינו. הם דוברים את שפות המהגרים, ותפקידם לאפשר למשטרה לברר אם אכן משתייכים המהגרים לאחת הקבוצות שלא ניתן להרחיקן. דוברי ערבית, פרסית, דארי, פשטו, אורדו, הם יושבים בפאנל משולש עם שוטרת פולנייה ותמירה בבוטקה שמחוץ למכלאה. מחוץ לדלתם משתרך תור של אנשים שממתינים בלי שרוכים או חגורות. בתוך הבוטקה ירואיינו על אודות זהותם המדינית. שוב ושוב יאמר להם המתורגמן ההולנדי: "אל תשקר, חביבי. אתה לא פלסטיני".

חלל הכליאה בתחנת המשטרה של פראס צילום: איתמר מן

אחד העצירים, שכמו הפיני, היה בעל עיניים כחולות, סיפר שנולד בג'נין ושבגיל חמש עבר עם משפחתו לעיראק. לאחר מכן, כנער, החל לעבוד על הקו בהעברת סחורות בין עיראק לסוריה. העבודה לא הספיקה, והוא החליט לעשות את דרכו לאירופה. הוא סיפר שהפולנייה שאלה אותו: "למה אתה משקר?", אמרה לו שפניו בהירות וצחקה – "אם אתה פלסטיני – אני סומלית". בתחנת המשטרה היא רשמה אותו כאלג'ירי, כנראה בגלל שהוא יודע צרפתית, אולי בשל צבע פניו או עיניו. מכאן יתחיל תהליך ניסיון ההרחקה שלו לאלג'יריה. השמועה אומרת שלעתים קרובות מקבלות ממשלות סכומי כסף כדי שיכירו במספר מסוים של אנשים בשנה כאזרחיהן, ויסכימו להרחקתם אליהן. לעתים תשלומים אלה מוגדרים ככספי סיוע של האיחוד האירופי להתפתחות הכלכלית של "מדינות המקור" או ליצירת מקומות עבודה בהם – שאמורים לבטל את הצורך לעזוב. יש מקומות בהם הדבר גלוי פחות או יותר, כמו ביחסים שהיו בין קדאפי לברלוסקוני לפני המהפכה. אבל כיוון שניתן להגדיר את התשלומים בכל מיני דרכים, קשה לעקוב אחרי הסחר הזה בבני אדם.

בהקשר המסוים של יוון וצפון אפריקה הוסבר לנו שכעת, עם עלייתה של טורקיה ככוח כלכלי אזורי, הוקלו מאוד התנאים לקבלת ויזה עבור צפון אפריקאים – אותם מנסים הטורקים למשוך ככוח עבודה זול. גם הטיסות מצפון אפריקה הוזלו. בכיר במשטרת האיחוד האירופי הסביר שצפון אפריקאים רבים בשנות העשרים לחייהם מגיעים לטורקיה ומשם עושים את דרכם באמצעות מבריחים ליוון: "הם רק רוצים לעבוד. רובם רואים באתונה תחנה בדרך לפריז, פרנקפורט, או צפונה משם".

אין לי כמובן מושג מה הסיפור האמיתי של הבחור הזה, שהגיב בדמעות כששאלתי על משפחתו הפלסטינית ואמר "מרסי" כשקיבל ממחטה. גם אם סיפורו לא נכון, ברור שהזהות הפלסטינית אותה נוטלים על עצמם רבים כל כך מאתגרת את המיון שמבקשת המשטרה לבצע; היא פשוט לא קיימת בטבלת המדינות שמקבלים לידיהם המראיינים. הזהות הפלסטינית נחשקת עבור המהגרים הללו בדיוק משום שבין אם חיו בפלסטין, בעיראק או בסוריה, הפלסטינים מעולם לא קיבלו אזרחות כלשהי. ייתכן כמובן, שמעולם לא היו באדמת פלסטין, אבל מכיוון שנולדו למשפחה פלסטינית נותרו עד היום חסרי מדינה בדיוק כמו בשטחים.

אך שאלת האזרחות הפורמלית כמובן משנית במיון המשטרתי. מה שמשנה כאן זה מיהו אדם, כעניין אמפירי: מהיכן הוא בא, היכן הוא חי, איזה ניב שגור בפיו, הפיזיונומיה שלו, או הביולוגיה שלו ממש. המלחמה על הדברים האלה אפשרית בדרך כלל רק משהושמדו כל מסמכי הזיהוי. בהיעדר מסמכים, מתחזק הבסיס הביולוגי של הזיהוי האישי, וטביעות האצבעות שנלקחות מהאנשים הללו מופצות מיד בין כל מדינות האיחוד. הנתונים ישמשו בתורם ללמד מהיכן הגיעו אנשים, האם נכנסו בעבר, ומי אחראי לגורלם ולגירושם.

דבר דומה קורה, אגב, בבתי הסוהר בישראל, בהם צריך לברר מיהו אריתראי או סודאני כי אותם משחררים. כעת יש יוזמה של ח"כ דני דנון מהליכוד להסכם דומה עם אוסטרליה, שתיקח לידיה את מי שזוהו כאריתראים. לכו תדעו מה הוצע לה בתמורה. במקומות רבים בקצה המערב, את הרעיון של הגנה משפטית על פליטים באמצעות אמנות וחוקים מחליפה בפועל מלחמה פשוטה של כוח הרצון הפרטי של מי שנמצאים במקרה במתקן. הפליט אומר שהוא ממקום אחד והשוטר אומר, "לא, אתה ממקום אחר". וככה שני הצדדים מוציאים את נפשם, קשי-עורף פחות או יותר, עד שבסוף מישהו משתחרר או מגורש. לצד מלחמה זו של ראש בראש על זהותו של אדם, מפתחת המשטרה הלא-טריטוריאלית של האיחוד האירופי צורה אחרת של ידע, אשר קושרת אדם לטריטוריה מסוימת לא על פי אזרחותו (שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות רק בינארית), אלא כאמור על פי משתנים שאפשר לבדוק אותם כמו במעבדה: לא רק שפות וצבע עור, אלא גם היכרות עם השטר או עם הדגל – כולן שאלות שנשאלות במסגרת שאלונים קטנים כדי לזהות את מי ניתן ואת מי לא ניתן יהיה לשלח החוצה. מיוון כרגע אי אפשר להרחיק אפגאנים, פלסטינים וסומלים. מספיק לשלול זהויות אלה כדי להחזיר לטורקיה תחת הסכם בין המדינות, או להעמיד את המועמד להרחקה בשוק הגירוש באמצעות מסע חיפוש בין השגרירויות השונות.

חריטות על הקירות הפנימיים של בית המעצר הנטוש. צילום: איתמן מן

4.

הרשויות במכלאות הללו מלמדות אותנו שיעור בהפרטה. המתורגמנים היושבים בבוטקה מתגאים ברקע מקצועי מגוון במיוחד. חלקם כלל אינם שוטרים, אלא מקצוענים שנשכרו לאחר שהתפרסמו מכרזים. בחלק מהמקרים, כשאין במקום מתורגמן שמכיר מספיק את ניבי השפה הרלוונטית, מתקשרת הפולנייה לאחד המתורגמנים הרבים שעובדים מהבית. דמיינו לעצמכם סטודנט שיושב באחת מערי גרמניה ומתרגם שירים של מחמוד דרוויש לבלוג שלו. הוא מקבל טלפון מהפולנייה שנותנת לו לדבר עם אחד הפליטים. אחרי שיחה קצרה תשאל אותו אם מניסיונו ומהיכרותו את השפה הפלסטינית, אכן מדובר בפלסטיני.

בניגוד לשוטרים היוונים המפעילים את המתקנים האלה, שדווקא מאוד מתלהבים כשמדברים איתם על תנאי העסקתם, אין סיכוי שהשוטרים המקצועיים האירופים, המומחים לזהות לאומית, יפתחו בשביתה. מה שאפשר לראות היום באזור האברוס, בספארי הפליטים בכניסתה האחורית של אירופה, הוא הפרטה יסודית ומוחלטת שבה לא ניתן עוד לזהות מדינה, למעט בתדמית – בין אם מדים משטרתיים, או תחפושת של סומלי.

בשיתוף הפעולה בין המדינות, אשר מיועד לחסום את הגעתם של זרים, בוחרות המדינות להפוך עצמן לשחקנים פרטיים בעלי מומחיות טכנית. הן עובדות בקבלנות אחת אצל השנייה, יחד עם חברות קייטרינג או שרברבות, על מנת לבצע את העבודה באופן המקצועי ביותר. אזורי אסון שהצליחו לתפוס את עין המצלמות של התקשורת הגלובלית הופכים לחומרי הגלם של הזהויות החדשות והמפוברקות. אסונם הפרטי לא מופיע על חזיתו של אף עיתון. אבל האסונות שהתקשורת מכירה הם הנשק היחיד שנותר להם להגנה עצמית.

זוהי מכונת משטרה נטולת ראש, והיא רובצת על נהר האברוס בואך הבוספורוס. בקצותיה נמק אספסוף, שירי געגועים בכורדית מסתלסלים מחלונו של מחסן, על נייר כסף מקופסת הסיגריות נכתבה המילה הצילו ברוסית. בחדר ישנה משפחה שלמה, וכולם עזבו את בתיהם, הפכו לפליטים, ועכשיו מחכים שתינתן להם האפשרות לעבוד, גם אם בלא זכויות, גם אם באופן לא חוקי, רק לעבוד ולהצטרף למעמד של עובדים שכמו תנאי העסקתם גם זהותם האישית היא עניין פרטי לחלוטין.

הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. הקטע נכתב בזמן הכנה של דו"ח ופורסם בגיליון 7 של "מעין"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רועי

    ורק אצלנו גופי שמאל קיצוני מעונינים להשמיד את המדינה של היהודים ולהפוך אותה למדינת אסלאם נוספת בה האיסלם ישחוט את אותם שעזרו להם בתחילה. . גם בארה"ב יש מחנות מעצר ולא מתחנפים לאף אחד גם לא לישראלים.
    חייבים לנסות ללמוד מנסיום המר של אחרים, ולהפסיק להזכיר את השואה בל דבר. כי אין קשר בין הפליטים הללו לנו.