רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם

פוליטיקה של זהויות עוטה עליי שלל דיכויים ודגלים, ואני לא רוצה למחוק אף גוון. פנינה מולדובנו, שלא תשתתף במצעד הגאווה שיתקיים בסוף השבוע בתל אביב, עם מחשבות על פמיניזם, מזרחיות וגאווה
פנינה מולדובנו

אני חיה בתוך תא גזים, לתפארת מדינת ישראל. אני רואה, שומעת, מריחה, ממששת, נושמת גזענות. גם בוטה ושקופה, וגם ערמומית ומתייפייפת. אלי ישי מאשים מהגרים ופליטים באונס; צעירים יוצאים לרחובות וקוראים לצדק חברתי, ובה בעת מזרחיות/ים, אתיופים/ות, מהגרות, פליטות – כל מי שאינו/ה לבן/ה – נדחק לפריפריה, לעוני, לעבדות מודרנית, לאלימות; ובסוף השבוע יתקיים מצעד הגאווה בתל אביב, כשעיריית תל אביב-יפו משתמשת בקהילה הלהט"בית כעלה תאנה ורוד. טרנסים/ות סובלים מאפליה בעבודה, להט"בים זוכים לאלימות וגינוי, לא/נשים אין איפה לגור, אבל העיקר שבירת מרכז תל אביב היא סובלנית וליברלית, תמצית המהפכות החברתיות. אני אשכנזיה, רומניה, פמיניסטית מזרחית רדיקלית בתפיסתי. בגיל 31, אני מנסה לפרק מבנים, לבנות זהויות, ולנשום חמצן.

אוולין הגואל וריימונד אמסלם ב"אחותי היפה". צילום סטילס: רן מנדלסון

כשצפיתי בסרט "אחותי היפה" מאת מרקו כרמל, שהוקרן בפסטיבל "לבי במזרח", ישבתי ליד שולה קשת. האחות הבכורה בסרט מתקשרת עם אמהּ המתה דרך קיר, וכשאחותה המנודה שהתחתנה עם ערבי מתה, יושבת האחות הבכורה לצד חלקת האדמה שלה מחוץ לבית הקברות היהודי, ומתנצחת איתה. המוות הוא עגלון, ללא סוס, שמציע טרמפים, אבל רק לא/נשים שהגיע זמנם. בסרט הן מדברות גם מרוקאית; אני גם מדברת רומנית. אבל באותה נקודת זמן שולה, אני והאחיות בסרט, כולנו אותה משפחה: ארבעתנו איבדנו אמא. חוויית האבל הוא אוניברסלית אבל האובדן הוא פרטי. יהיו הנסיבות אשר יהיו, מוות תמיד תופס אותך בהפתעה ואף אחד לא יודעת באמת מה את מרגישה.

השכונה בה מתגוררות שתי האחיות נטולת שם. היא יכולה להיות כל שכונה. היא הזכירה לי את חצר הבית של סבתא שלי. שהייתה מחכה לי עם ארוחת הצהריים כששבתי מהגן ומבית-הספר. סבתא שלי הייתה נמוכת קומה, שחורת פנים ואחות יחידה בין שבעה אחים. היא עלתה לארץ מרומניה, והקימה עם סבא שלי בית במושב בן שמן. היו להם רפת ולול, כך שמעתי. אחרי שאמא שלי התחתנה, גם סבא וסבתא שלי עברו לבת ים. סבתא שלי היתה מספרת לי איך בזמן מלחמת העולם השנייה, אמא שלה היתה שולחת אותה החוצה להביא אוכל למשפחה. הנאצים חשבו שהיא עוד צוענייה. סבתא שלי הייתה מלהגת ביידיש עם השכנות בבניין, ולימדה את עצמה לקרוא עברית. היום, כשאני מבקרת בבית הקברות, אני מנסה להבהיק שתי מצבות: אמא ובת. אני לא מצליחה לדבר איתן, כמו האחות הבכורה בסרט, אולי בגלל זה כשאני יוצאת משם, אני סוחבת איתי אבנים.

סבתא שלי גידלה שתי בנות, וגם אותי. היא לימדה אותי רומנית, שלימודים זה חשוב, שממתקים לא טובים לי, שעשו לי עין רעה פעם, ושתמיד אהיה שמחה. אבל קצת כמו פאפעג'ינה, בהצגה של חנה ואזנה-גרינולד, לא הייתי ממש שמחה. הייתי בת יחידה, בלי הרבה חברים, ותמיד פחדתי שיבחרו בי אחרונה לכדורעף או מחניים בשיעור התעמלות. התביישתי שאצלי מדברים רומנית, שבמשפחה קוראים לי בשם מוזר, ועוד יותר התביישתי שאצלי הצביעו מערך ואכלו לחם בפסח.

כשהגעתי לצבא, הפכתי מודעת לכך שישנם כל מיני סוגי ערים בארץ. שמעתי שבבת ים יש ערסים ופרחות, בנות כאלה עם עקבים ועגילים שנותנות, ובנים פושעים. ואז אמרו לי שאני לא נראית מבת ים. ולא הבנתי על מה הם מדברים. אצלי בשכונה שיחקנו תופסת ומחבואים, ועם החברות הלא-מקובלות האחרות שלי שחקתי בברביות. בהפסקה, בחצר בית הספר, שיחקנו, הבנות, גומי וקלאס. ואז כל הבנות אהבו טלנובלות, או מאוחר יותר את בראד פיט. במוסיקה אף פעם לא היה לי טעם ברור, אולי כי אבא שלי היה שומע את מרגלית צנעני, כי "יש לה קול יפה", כמו שהוא היה אומר, ואת ניל סדקה ופול אנקה, כי "אז בשנות ה-60 ידעו לעשות מוסיקה, לא כמו היום, בום בום".

אבא שלי גדל בשכונת עוני ברומניה ועלה לארץ כשהוא בן 13. הוא ישר הלך לעבוד והביא את הכסף הביתה להורים. הוא עבד שנים במפעל לבדים בתל אביב, וכשהוא עבד בלילות, היה מדבר עם מאזל – הפועל הערבי. כשלמדתי ערבית בבית הספר, הייתי מדברת עם מאזל בטלפון, כשהוא היה מתקשר לאבא שלי לשאול לשלומו. לפעמים, הבוס של אבא שלי היה נתקע, כי מאזל לא יכול היה לחצות את הגבול. היום אבא שלי עובד כשומר בחברת אבטחה, וחשוב לו להתלבש יפה. הוא לא ממש אוהב "פושטקים" ו"רוסים שיכורים".

כשאני שואלת את עצמי למה אני פמיניסטית, קל לי להביט בקברים שעצבו אותי. כשאני שואלת את עצמי איזו פמיניסטית אני, אני חושבת שאני לא דבר אחד או רק זה או בעיקר זה. פוליטיקה של זהויות עוטה עלי שלל דיכויים ודגלים, ואני מרגישה שאני רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם. אני לא רוצה למחוק אף גוון, ואני אומרת לה: "זה מורכב". אני חושבת שמהפכות באות מהנשים הקטנות. כשישבתי בסינמטק, בפסטיבל "לבי במזרח" הרגשתי קטנה למול חטיפת ילדי תימן וילדי הגזזת. הרגשתי שכמו שפאפעג'ינה התרגשה ממגעו של גבר, במקרה גבר ערבי, באותה קלות היתה יכולה להתרגש ממגעה של אישה, במקרה ערבייה. היא – הפמיניסטית הרדיקלית המזרחית – אני ולא אני.

פרספקטיבה

החיבור הזה נכתב כשיח אישי ותרבותי שלי עם פסטיבל "לבי במזרח", ופוליטיקה פמיניסטית, מזרחית ורדיקלית. לאור הגזענות הפושעת כלפי תושבות ותושבי דרום תל אביב, ומשום ששבוע הגאווה התל-אביבי בפתח, בחרתי לפתוח את החיבור בראייה כללית ביקורתית על הנעשה בשבועות האחרונים, ומה שסביר להניח שיעשה. לבי עם תושבות ותושבי דרום תל אביב, עם נשים ביסקסואליות, לסביות וטרנסיות הנדחקות לשוליים, עם מי שמעזה לקרוא תיגר על אקטיביזם מדכא, עם מי שמצביעה על כשלים תיאורטיים ופרקטיים, ומי שנמצאת בעמדת כוח ומבקרת יחסי כוח.

כביסה שחורה במצעד הגאווה ב-2003. בעד שילוב מאבקים, ללא היררכיה

אינני רוצה או יכולה לייעץ לאקטיביסטיות/ים מה לעשות במצעדי הגאווה שבפתח וכיצד להילחם בגזענות השוטפת את כל מי שלא נושקת להגמוניה היהודית-אשכנזית. בשנים האחרונות ארגנתי גוש בדס"מי (חילופי כוח בהסכמה. ראשי תיבות מאנגלית: כבילה, משמעת, שליטה, כניעה, סדיזם, מזוכיזם) קווירי במצעדי גאווה והשתתפתי במצעד הרדיקלי בשנה שעברה. השנה, לא אשתתף במצעד בתל אביב, הגם שאיני שלמה עם ההחלטה. בקיץ שעבר הייתי פעילה במאהל לווינסקי, והייתי עדה לאקטיביסטיות לא-מזרחיות בתפיסתן עם רצון טוב ופטרונות כי רבה. מתח בין גזענות לסקסיזם עלה על פני השטח.

לצד התנגדויות ואי מרחב בטוח, ארגנתי יום גאווה בלוינסקי. אני לא גרה בדרום תל אביב, אבל לבי עם הנשים שם, ולא עם הנשים ב"מרכז הגאה". אני בעד שילוב מאבקים, ללא היררכיה, אך אני לא יודעת כיצד זה מתממש בפועל. אני מאחלת לעצמי ולקוראותיי להמשיך להתחבט בשאלות הללו, לצד עשייה ללא חת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אור מרוני

    אישה מדהימה וחכמה שכמותך, איזה עונג זה לקרוא אותך. את חייבת לכתוב יותר יקירה, המילים שלך חדות ורכות בו זמנית, ומעבירות תמונה ברורה של עולם שלא תמיד הכול ברור בו. אני אוהבת לקרוא אותך, את החוכמה שלך, את התהיות, את הציניות. אוהבת אותך יקירתי.

  2. דינה

    אליבא כל מיני כותבים באתר הזה שתורתם אומנותם על תורות ותיאוריות מוצא וגזע הזויות. גם אם את מבת ים, גדלת ללא הורים ועל קיצבאות ביטוח לאומי, וגם אם את תומכת בכל ליבך בתושבי השכונות, לא יעזור כלום. יש לך "פריוולגיות" ואת חייבת "לוותר" ו"להתוודא" על חטאיך בדיכוי מזרחים 40 שנה לפני שנולדת.

  3. דןש

    הגיע הזמן שכל אזרח במדינת ישראל היהודית הדמוקרטית ירגיש כאזרח שווה זכויות ללא הבדל מין, מוצא, צבע, דת, גאנר וכו'.
    המדינה מוגדרת כמדינת היהודים וכך היא הוקמה, מתוך הצרכים של היהודים הפזורים ברחבי העולם ומגיע להם/לנו מדינה יחודית. המדינה לא הוקמה בחלל ונמצאים בשטחה תושבים/אזרחים שאינם יהודים, שחיו כאן מימים ימימה. גם היהודים מהווים מגוון המתאים בעיקר לארצות מוצאם ולתנאים ולמסורות בהן חיו , עוצבו וגדלו.
    עד כה "כור ההיתוך" לא צלח ולא נוצר כאן "עם אחד" ואפילו לא עם מאוחד.
    כל עוד זה אינו קורה הסובלנות והסבלנות ההדדית חייבת להיות בראש תודעתנו.

  4. מאיר עמור

    לפנינה מולדובנו שלום:
    קראתי את המאמר שלך והרגשתי שאת מספקת תירגום לסרט. למרות שאני מכיר את הסרט הזה וראיתי אותו פעמים רבות עם קריאת המאמר שלך אני חש שהדיבור שלך מבהיר ומנהיר דברים שלא ידעתי על עצמי ועל מה שקורה. תודה רבה.
    מאיר עמור

  5. שירה אוחיון

    פנינה הכתיבה שלך מדהימה ואת אשה מדהימה. אישה קטנה וגדולה בו זמנית שיודעת שהחיים הם לא שחור לבן אלא מורכבות גדולה של זהויות וקבוצות. לא משנה איזה דגל תניפי ואם בכלל יש צורך להניף דגל, מה שבטוח את דגל הרגישות החברתית הנפת בגאון ברשימתך זו . כן תרבינה כמותך

  6. סמדר לביא

    פנינה – תודה על המאמר הרהוט. היה רצוי וכדאי שאתר "העוקץ" יעלה רשימה של אירועים אלטרנטיביים למחר.

  7. שפרה קורנפלד

    את בוחרת להזדהות עם תושבות דרום תל אביב. אז למה כשאני בוחרת להזדהות עם הפליטים בשכונה, כי מפריעה לי הגזענות של תושבות דרום תל אביב, אז אני אשכנזיה מתנשאת?

  8. רונה

    כל הכבוד. סוף סוף מאמר כנה, מציאותי, שלא נשלף מהמותן; אלא מעומקי הבטן והלב. תודה להעוקץ ולפנינה, ושכך ירבו, ויתרחב הדיון הזה לאופקים קרובים ונגישים יותר… במיוחד האומץ להודות שמשהו לא ידוע כל כך נדיר ושפוי.

  9. טלי

    חשבתי לעצמי איך הייתי מרגישה לו גבר היה כותב שהוא גבר אבל אישה בתפיסתו, בטח הייתי חושבת לעצמי למה הוא לא יכול פשוט להגיד שהוא גבר שחש צער על הדיכוי כלפי נשים, דיכוי שהוא לא עבר, אבל הוא עדיין מסוגל לחוש תחושות של הזדהות, רצון לעזור ואף להילחם בלי להתיימר להיות משהו שהוא לא. זה מגוחך שאת כותבת "אני רומניה אבל מזרחית בתפיסתי" מזרחי זה לא תפיסה, ואין לי שום ספק שהסיבה היחידה שבחרת להשתמש בביטוי מגוחך שכזה היא שבאתר הזה ובכל מני חוגים אי אפשר להיות אשכנזי ועדיין להביע הזדהות עם דיכוי כלפי מזרחים. הדרך היחידה היא להתכחש לעצמך ולהגיע למקומות מגוחכים כאלה. וכל הכבוד לך בכל מקרה.

  10. דנה פלג

    הסיפורים שלנו מאוד דומים, יקירה. הבושה על המוצא הרומני, הדיכוי שספגתי בגללה, הובילו גם אותי להזדהות יותר עם מזרחיות מאשר עם אשכנזיות, ולראות את הדיכוי וחוסר השוויון במעמדות המגדריים והכלכליים כאחד מגיל די צעיר.