געגועים ליאיר צבן

אחת לזמן מה עולה הקהילה האתיופית לסדר היום הציבורי. אמנם, הכרה במה שצריכה מדינת ישראל לעשות, היא צעד הכרחי, אבל באמת הגיע הזמן לעבור משלב ההכרה לשלב העשייה. דני אדמסו משיב לאריה עמית
דני אדמסו

ביום ראשון שעבר פורסם במעריב מאמר של ניצב בדימוס אריה עמית תחת הכותרת "שלושים שנות בושה". המאמר עוסק בתלאות החברתיות של הקהילה האתיופית בישראל בכלל, ובשבועות האחרונים בפרט. למרות אי הסכמה עם חלק מהעובדות, שמחתי על עצם הופעת המאמר. כחבר הקהילה הנושא אינו חדש לי, אך מכיוון שעוד אנשי ציבור מתעניינים ומתבטאים בנושא, אני תקווה שיום אחד גם ייעשה גם משהו בנידון. מאמרים מסוג זה, המשקפים לחברה הישראלית את אתגר הקליטה שמציבה הקהילה האתיופית לממשלות ישראל, במיוחד אלה הנכתבים על-ידי אנשי ציבור כדוגמת עמית, הם תחנה חשובה בדרך לעשייה.

למרות החשיבות שבעצם התבטאותו של עמית בנושא, ברצוני להסתייג באופן נחרץ מהנחות היסוד שלו ומאופן הצגת הדברים במאמר, בעיקר בשתי נקודות. ההערה הראשונה קשורה להתייחסותו למחאה של קהילת יוצאי אתיופיה מ- 1996 המוכרת בציבור כ"פרשת הדם הראשונה". עמית מציין אמנם את הסיבה לפרוץ ההפגנה, אך מדגיש אותה כ"אחת ההפגנות האלימות שידעה גבעת הצעקות מאז ומעולם שבמהלכה נפצעו עשרות שוטרים ועשרות מפגינים". מכיוון שלא כל המחאות בהיסטוריה של מדינת ישראל התקיימו בגבעת הצעקות, ייתכן שהוא צודק.

מצד שני, מחאות בהן נהרגו אנשים בישראל כבר התרחשו ואני זוכר הפגנות בהן הוכו אנשים עד זוב דם, מבלי לציין את הפגנות הפנתרים השחורים. נכון אולי לומר שזו הפעם היחידה בה אנשים צעקו במקום המיועד לכך, "גבעת הצעקות", ובכל זאת הופעלה נגדם אלימות ממוסדת. העובדה שעמית בחר להדגיש את "אלימות" ההפגנה, והתעכב על פציעות השוטרים במקום משמעותם המעשית והסימבולית היא הכתמת קהילה שלמה. עמית ככל הנראה מתבטא כאיש ציבור שאינו רואה את כל התמונה, אך דואג להציג את ההתמודדות שלו בתפקידו כמפקד מחוז ירושלים בעת האירוע המדובר.

הסתייגותי השניה קשורה לכך שעמית מזכיר דווקא את יאיר צבן כנציג הכישלון של ממשלות ישראל ומעבר לכך כמי שהבטיח ולא עשה דבר. צבן שימש כשר לקליטת עליה בממשלת רבין ופרס בשנים 1992-1996. עמית צודק שממשלות ישראל לדורותיהן נכשלו בהתמודדות עם קליטת עולי אתיופיה. אולם, אם יש אדם שמילא את תפקידו כראוי,  היה זה יאיר צבן. בתקופתו זכו כלל משפחות העולים, צעירים ובודדים יוצאי אתיופיה, למענק מוגדל ולסיוע ברכישת דירה שהיום קשה כלל לדמיין כמותם.

כאשר מדינת ישראל, חברי כנסת ופוליטיקאים רבים התנגדו ופחדו להתמודד עם בקשת בני "הפלאשמורה" לעלות לישראל, מיד אחרי "מבצע שלמה" (1991), היה זה צבן שהוביל את "ועדת השרים לעניין שארית יהודי אתיופיה" ב-1992 וישב בראשה. הוועדה גיבשה את הנוסח המתאים לחוק השבות שאפשר את עלייתם מטעמים הומניטאריים ומטעמים של איחוד משפחות. צבן הוא בין הפוליטיקאים הבודדים שפרש מהכנסת והחיים הפוליטיים וממשיך בעשייה ציבורית בנושאים חברתיים שונים שחלקם הנכבד מוקדש לקהילה זו.

למרות בעיות מרכזיות אלה, אני מסכים עם תקוותו של עמית שמישהו יחלץ אותנו מ-30 שנות בושה. צודק עמית באשר לנתונים על מצבה של הקהילה בישראל, על האדישות והיעדר מחויבות כנה של מדינת ישראל ליצירת תשתית אזרחית ראויה שתאפשר לקהילה לחיות כאן כחלק בלתי נפרד מהחברה. צודק עמית בקריאתו הנחרצת ש"דרושה מנהיגות שתתנער משיממונה" ובפנייתו להציב את נושא קליטת העולים בכלל וקליטת יוצאי אתיופיה בפרט כדגל שיונף לפני המחנה. צודק עמית בקריאתו למדינת ישראל להפסיק לחלק הבטחות ותקציבים ללא כיסוי ובדרישה כי "תפעל ברצינות כדי להפוך סוף-סוף, אחרי 30 שנות בושה, את העדה האתיופית לחלק ממדינת ישראל".

הכותב הוא פעיל חברתי ומנכ"ל "אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה" לשעבר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    הראשונה היא השיכון הריכוזי בו הם "זוכים" והשניה הוא הייחוס הדתי וה"מחויבות" לכאורה ללמוד בבתי ספר דתיים.
    בשלב זה או אחר "חטאו" בחטא הריכוזיות עם כל העליות – חלק מהעולים "התגבר" על הבעיה ו"נטמע" בתוך האוכלוסיה הותיקה יותר וחלק עדין שומרים על הריכוזיות, שאינה יוצרת או נכון יותר קידום והתערות.
    נכון שלאתיופים קיימת מסורת שבטית ו"שלטון" של קייסים. אבל, תנאי ראשון להתערות היא השתחררות מכבלים והתערות בהוויה הישראלית.

  2. נהורה

    איש לא מכיר באתיופים ותרבותם. מי שרוצה לדעת על ההיסטוריה שלהם צריך ללקט מידע בכוחות עצמו. הם בניגוד ליהדות רוסיה שהצליחה בשל שמירה על ציביון, איבדו אותו בלחץ המדינה.

    יפה שאתה מכיר תודה. הנה עוד תכונה שאיבדנו במערביות התוססת כאן. ואתה מזכיר לנו אותה.

    הלחמו על מה שאתם יכולים לתת. אנא אל תהפכו את עורכם ותהפכו לכמונו, תרתי משמע. והעיקר כמי שמכירה את האוכלוסיה מקרוב, בשל עודף ההשפלות שעברה היא נוטה ליאוש.
    ועל כך צריך לעבוד.