כך רודה המשטר האריתראי באזרחיו

במשך שנים רבות היוותה אריתריאה מקור לתקווה ביבשת הגדולה, ואיסאיאס אפאוורקי (Isaias Afewerki) שעמד בראש "החזית העממית לשחרור אריתריאה" (EPLF) והוביל את המלחמה על העצמאות, היה מנהיג נערץ ואהוב בקרב מרבית נתיניו. נראה היה כי סילוקו של הרודן מנגיסטו היילה-מרים מאתיופיה ועלייתו של מלס זינאווי אסרס (Meles Zenawi Asres), אתיופי ממוצא תיגרי ובן דודו מדרגה שלישית של אפוורקי, יאפשרו לשתי המדינות לפתוח דף חדש ולכונן יחסים טובים בין שני העמים בעלי ההיסטוריה המשותפת.

בשנת 1993 קיבלה אריתריאה מעמד של מדינה עצמאית לאחר מאות שנים של שלטון זר, מצרי ואירופאי, ושלושים שנות מלחמה נגד אתיופיה. בטקס ההכרזה אף נכח זינאווי האתיופי וכבר ב-1994 הוצג מתווה לחוקה למדינה אשר נכתבה סופית ב-1997. אך התקוות בנוגע לאריתריאה החלו להתבדות ככל שעבר הזמן. על-פי החוקה אמור היה להתקיים באריתריאה משטר דמוקרטי הנקבע בבחירות, ומפלגת השלטון אף שינתה את שמה ל"חזית העממית לדמוקרטיה וצדק", אולם החוקה מעולם לא אושרה או הוטמעה בחוק האריתראי. הבחירות המיוחלות נדחו פעם אחר פעם בתואנות שונות בשל המצב הביטחוני במדינה והיחסים ההולכים ומדרדרים עם אתיופיה.

הסכסוך בין שתי המדינות התפרץ מספר פעמים בצורת מלחמות עקובות מדם, אשר כללו גירושים הדדיים של נתיני המדינה השנייה. השליטה על הכפר בדמה (Badme) היא אחת הסוגיות המשמעותיות בסכסוך, שכן הכפר שוכן על הגבול ושתי המדינות טוענות לבעלות היסטורית עליו. ועדה מיוחדת של האו"ם התכנסה ודנה במשך שנים כיצד לשרטט את הגבול בין המדינות, אולם למעשה עד היום לא התקבלה כל החלטה מוסכמת. בין שתי המדינות אין כל יחסים דיפלומטיים והגבול סגור למעבר. כיום כמעט שלא ניתן לקבל מידע מתוך אריתריאה עצמה, אולם דוחות מפורטים שהתפרסמו בשנה החולפת מטעם ארה"ב ונציבות האו"ם לפליטים מאפשרים ללמוד על המצב הפנימי במדינה ומאפשרים הבנה של ההשלכות האפשרויות כלפי חוץ.

ארץ החירויות המוגבלות

אריתריאה מדורגת מאז 2007 במקום האחרון במדרוג חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים ללא גבולות". דוויט איסאק (Dawit Isaak) הוא עיתונאי אריתראי, אשר במהלך המלחמה עם אתיופיה קיבל מעמד של פליט בשבדיה ולאחר מספר שנים קיבל גם אזרחות. לאחר קבלת העצמאות חזר איסאק לאריתריאה והחל לעבוד שם כעיתונאי. ב-1998, כאשר המלחמה עם אתיופיה פרצה בשנית וגבתה קורבנות רבים, נסע איסאק עם בני משפחתו לשבדיה, אולם הוא עצמו המשיך וחזר לאריתריאה בכדי לסקר את המתרחש שם. ב-2001 פרסמו חמישה עשר פוליטיקאים מכתב הקורא לחירות ודמוקרטיה באריתריאה – מכתב אשר התפרסם בעיתונות החופשית במדינה. מספר ימים לאחר מכן נעצרו רוב כותבי המכתב וכן עשרה עיתונאים שפרסמו אותו, ביניהם איסאק. מאז ועד היום לא נשפט אדם אחד מתוך קבוצה זו. איסאק הראה מעט סימני חיים מאז מעצרו, אחד מהם הגיע ב-2002 כאשר נלקח לבית החולים לטיפול בפציעות שנגרמו מעינויים שעבר במעצר.

איסאק הוא אחד מאלפי אזרחים אריתראים השוהים במתקני כליאה במדינה, בהם שוררים תנאים קשים ומסכני חיים. בשנת 2011 לבדה התקבלו דיווחים על מעצריהם של כ-2,500 אנשי דת ודיווחים רבים מספרים על אסירים פוליטיים שמתו במהלך שהותם בבתי הכלא הללו, מי מעינויים ומי מהזנחת מחלות שהתפרצו במהלך הכליאה. רבים באריתריאה מחפשים את קרוביהם שנעלמו וההערכות הן כי במדינה כלואים מאות אנשים ללא דיווח או רישום כלשהו. מי שאינו נמנה על האסירים, כנראה שנרצח וגופתו לא הובאה לקבורה. קבוצת האנשים הנעדרים כוללת פעילים פוליטיים ודתיים, וכן עיתונאים ואנשים שהתחמקו משירות צבאי.

גם מיסגינה גברטינסאה (Misghina Gebretinsae ) נכלא באריתריאה בשנת 2008, בשל השתייכותו לדת עדי יהווה – דת שהממשלה האריתראית מסרבת לרשום כרשמית וכתוצאה מכך השתייכות אליה היא עבירה על החוק. הדתות המותרות הרשומות באריתריאה הן: הכנסיה האורתודוקסית האריתראית, הכנסיה הלותרנית האריתראית,  הכנסיה הרומנית-קתולית והאסלאם – ורק אותן ניתן לעבוד.

בשבוע שלפני מותו הוחזק גברטינאסה בבידוד. אין מידע רב על הסיבה בגינה מת, אולם בחינה של תנאי הכליאה יכולה לרמז לנו על הנסיבות. על אף שהחוק האריתראי אוסר עינויים, אלו מתקיימים באופן ממוסד בבתי הכלא והמעצר שבמדינה. צורות העינוי המדווחות הן חשיפה ממושכת לשמש (בטמפרטורה של כ-48 מעלות), קשירת הידיים בצורה מעוותת למשך שעות ארוכות, הליכה ברגליים יחפות על חפצים חדים, דחיסת אנשים רבים למיכלים מברזל ללא אוורור. שתי שיטות עינויים זכו לכינויים מיוחדים: "טכניקת היהלום" היא תלייה מעץ עם ידיים קשורות מאחורי הגוף, ו"קשירת ההליקופטר" פירושה קשירת ידיו ורגליו של אדם השוכב עם פניו מטה במדבר, בעת שמפזרים עליו סוכר למשיכת חרקים לגופו.

בתי מעצר זמניים אולתרו במהלך מעצרים המוניים והוקמו בתוך המחנות הצבאיים. במעצרים אלו הופעלו עינויים פסיכולוגיים על העצירים כגון פתיחת וסגירת דלתות המעצר בכדי להפחיד את העצירים כי הם נלקחים לחקירה בעינויים. מספר אסירים שוחררו רק לאחר שבני משפחתם הציעו שוחד משמעותי, כגון בית או אדמה. בבתי הכלא כלואים יחדיו קטינים ובוגרים, ולביקורים סדירים זוכים רק האסירים אשר להם בני משפחה העובדים בממשלה ומוסדות השלטון. תלונות שהעבירו אסירים לבתי משפט צונזרו על ידי הרשויות ונציגי הצלב האדום במדינה לא קיבלו אישור להיכנס לבתי הכלא.

בגוף הדו"ח של מחלקת המדינה של ארה"ב לא מצוין במפורש כי מעשים אלו מבוצעים בהוראת הממשלה או אף בידיעתה, עם זאת הדבר משתמע מן העובדה כי כותבי הדוח חוזרים ומדגישים כי הממשלה לא פעלה לחקור או להביא את האשמים לדין. מבקשי המקלט בישראל מתייחסים לדבר כאל עובדה מוגמרת – העינויים נעשים בהוראת הממשלה ועל ידה.

המציאות העולה מסיפורים אלו מתחילה לחשוף מעט ממצב זכויות האדם באריתריאה; כמעט כל הזכויות והחירויות במדינה נמצאות תחת מגבלות כאלו ואחרות. הגישה למוסדות הדמוקרטיים ולזכויות אשר בעינינו נתפסות כמובנות מאליהן מושפעות מאוד ממידת הקרבה לשלטון. הצבא האריתראי הולך ומתרחב בצורה מבהילה וחולש על שאר המוסדות האזרחיים במדינה. באריתריאה קיים גיוס חובה, ללא הגבלת זמן. כל מי שנתפס כמתנגד או מנסה להימנע משרות צבאי נשלח לכלא או מוצא להורג במקום – סמכות אשר ניתנה למפקדים הצבאיים על ידי הממשל האריתראי. מדיניות זו ננקטת גם כלפי מי שנתפס מנסה לעזוב את המדינה ללא אישור. בני משפחה של עריקים נכלאים לזמן בלתי מוגבל ורק תשלום שוחד גבוה של אלפי דולרים עשוי להביא לשחרורם. פליטות אריתראיות רבות ברחבי העולם מדווחות כי אונס על ידי מפקדים בשירות האזרחי או הצבאי הוא דבר שבשגרה.

החיילים מבצעים עבודות בשירות הציבורי במקום שיעשו זאת עובדים בשכר. ישנם אף דיווחים על תופעה נרחבת במסגרתה מפקדים צבאיים דורשים מן החיילים לבצע עבודות פרטיות עבורם או עבור בני משפחתם. החוק קובע כי כל אדם המסיים את לימודיו התיכוניים צריך להתגייס עד לשחרורו, אולם אין הגדרה ברורה לגיל שחרור. דיווחים רבים מעידים כי צעירים – לעתים מתחת לגיל הגיוס המותר בחוק – גויסו לשירות הצבאי או הלאומי, שם הם משרתים שנים רבות ללא כל תאריך שחרור, ובפועל מדובר על גיוס ללא הגבלת זמן. תמורת שירות זה משולמת משכורת זעומה אשר לעולם אינה משתנה וחופש התנועה מוגבל בצורה חמורה. מבין המשרתים יש הנשלחים חזרה לעבודתם הקודמת, תחת מסגרת השירות הצבאי ובתמורה למשכורת הצבאית ולא למשכורת האזרחית אשר הרוויחו קודם לכן.

בכדי לצאת מן הערים בהם הם חיים, על התושבים להגיש בקשה מיוחדת לקבל אישור תנועה לפני כל נסיעה. קבוצות מסוימות מקבלות דחיה אוטומטית על בקשות אלו ולעולם אינן מורשות לצאת מאיזור מגוריהן, ביניהן: גברים מתחת לגיל 54, נשים מתחת לגיל 47, ילדים מעל גיל 11, אנשים המשתייכים לעדי יהווה, פנטקוסטלים או כל קבוצה דתית אחרת שאינה מאושרת על ידי הממשלה. משפחות שלמות גם כן מסורבות אישור מחשש שינסו להימלט יחדיו.

הממשלה מונעת תנועה אל ערים הסמוכות לגבול והמשטרה מקימה לעיתים קרובות מחסומי פתע בתוך הערים וביניהן במטרה לבדוק את אישורי המעבר של האזרחים וכן כדי לתפוס עריקים או נמנעי שירות. אגב, אם קוראי כתבה זו מפקפקים בנכונות התיאורים החמורים ומעוניינים לנסוע בעצמם בכדי לבדוק את אמיתות הדברים, גם הם יאלצו להצטייד באישורי מעבר פנימיים בכדי לצאת מעיר הבירה. מבקשי מקלט אריתראים טוענים כי שהייתם של תיירים במדינה מוגבלים לארבעה לילות בלבד, וכי כל אדם שייתפס משוחח עם תייר עלול להיחשב כמרגל ולהיעצר.

כוחות הביטחון של הממשלה משתמשים באמצעי מעקב אחר אזרחים ושיטות הטרדה ללא כל אישור משפטי וזאת בניגוד לחוק האריתראי עצמו. אסור לאריתראי להחזיק יותר מכרטיס סים אחד וגם בשבילו צריך להוציא אישור ממשלתי. כל הדואר נבדק ובמידה והוא מכיל מסרים דתיים או פוליטיים הוא מוחרם, והנמען מוזמן לחקירה. הממשלה עוקבת אחר אזרחים אשר לא מגיעים לאסיפות המפלגה, הן באריתריאה והן מחוץ לה.

כמו כן, לממשלה יש בעלות על כל ערוצי התקשורת: עיתון אחד המתפרסם בשלוש שפות, שלוש תחנות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד. כל פרסום אחר דורש אישור ממשלתי. בעבר מקומות ציבוריים רבים רכשו צלחת לוויין ושידרו חדשות בין-לאומיות, אולם בשנים האחרונות חייבה הממשלה מקומות כגון מלונות ומסעדות להסיר את הצלחת – תופעה שהתרחבה בשנה האחרונה, במהלכה התרבו הדיווחים על ההתקוממויות בצפון אפריקה. כמו כן, ישנן שלוש ספקיות אינטרנט חוקיות בלבד, אשר כולן בבעלות הממשלה. בערים הגדולות בהן ישנן מספר נקודות אינטרנט-קפה, זהו עניין שבשגרה לראות פקחים ממשלתיים בודקים את המשתמשים ועוברים על התוכן אותו הם קוראים.

גם הפעילות האקדמית מפוקחת באריתריאה וסנקציות שונות הוטלו על מרצים אשר חרגו מחומר הלימוד המותר. את שנת הלימודים האחרונה מעבירים התלמידים במחנה הצבאי סאווה (Sawa), שם הם נדרשים ללמוד מקצוע שהממשלה קובעת עבורם על פי הצטיינותם בלימודים. בכדי לקבל תעודת סיום לימודים על התלמידים להיבחן בבחינת הגמר, אולם לבחינה זו יכולים לגשת אך ורק תלמידים שסיימו את האימונים הצבאיים (מעין מקבילה לטירונות), או שקיבלו פטור רפואי. בשנת 2002 נסגר הקמפוס המרכזי באסמרה והאוניברסיטה חולקה לשבעה מרכזים אקדמיים ברחבי הארץ בכדי למנוע ריכוז של אוכלוסייה משכילה בעיר הבירה. תלמידים רבים אשר ביקשו ללמוד בחו"ל קיבלו סירוב לבקשתם לצאת מן המדינה.

בשנים האחרונות החל משרד החינוך לדרוש מבתי ספר לגייס תלמידים החל מן השנה התשיעית ללימודיהם לעבודות שונות במהלך חופשת הקיץ. העבודות כללו סלילת כבישים ותחזוקתם, ייצור ושיפוץ ריהוט בית-ספרי והנחת כבלי חשמל וטלפון. בערים הגדולות ובעיקר באסמרה אפשר להיתקל בהרבה "ילדי רחוב", אשר עוסקים בקיבוץ נדבות ואף בזנות. אם המשטרה עוצרת אותם הם נשלחים לשירות צבאי ולאומי.

בכל הנוגע לביטחון אישי, האזרחים לא יכולים לקבל הגנה אמיתית מן המשטרה, ראשית בשל היותה כפופה לשלטון ושנית בשל העובדה כי השוטרים גויסו רובם בכפייה לשירות המשטרתי ולא בחרו לעבוד בו. הם מרוויחים משכורת צבאית – כדולר ליום, מה שהביא למצב בו השחיתות נפוצה מאוד במדינה. כל בקשה לטיפול מן המשטרה מלווה בשוחד, והשוטרים אף משתפים פעולה עם סוחרי אדם ומעורבים בהברחת אנשים אל מחוץ למדינה תמורת תשלום. למעשה, אין כל גוף האחראי לפקח על עובדי המדינה ולהטיל עליהם סנקציות בעת הצורך.

להילחם אפשר רק מבחוץ

שני עשורים עברו מאז קבלת עצמאותה של אריתריאה, והתקוות שתלו בה אזרחיה והקהילה הבין-לאומית נכזבו. המדינה הקטנה הפכה את אזרחיה לאסירים, ונדמה כי עם כל שנה שעוברת מטיל אפוורקי עוד ועוד מכות על גבם השפוף של אזרחיו. האופוזיציה למשטר קיימת רק מחוץ לאריתריאה ומורכבת מרבבות הפליטים שנמלטו ממנה אל מדינות אחרות באפריקה, אירופה, ארצות הברית, אוסטרליה ומדינות נוספות – ביניהן ישראל. מתנגדי השלטון מתוייגים על ידי הממשלה כהומואים, בוגדים, אנסים, פדופילים ושאר תיוגים המוקצים בחברה.

ב-29 במאי ציינו אזרחי אריתריאה את יום העצמאות. ברחבי העולם ציינו למעלה ממאתיים אלף מבקשי המקלט האריתראים את יום העצמאות בהפגנות נגד המשטר במולדתם. גם בישראל התקבצו כמה עשרות אריתראים והפגינו מול שגרירות אריתריאה, מספר ימים קודם לכן.

בימים קשים אלו, כאשר הדיון הציבורי בנוגע למהגרים מאפריקה הופך סוער ואף אלים, נראה כי לרבים מן העוסקים בנושא חסר מידע קריטי בנוגע לסיבות המביאות מבקשי מקלט מאריתריאה לישראל. מצבם של הפליטים בישראל בכלל והאריתראים בפרט דורש התייחסות נפרדת, אך בכדי לנסות ולהתחיל להבין מה מצפה לאריתראים אשר מוחזרים בכוח למדינתם- בנוסף לכל שתואר לעיל, מומלצת הצפיה בסרטון קצר זה אשר הופק בקנדה, ומביא את סיפורם של מספר אריתראים אשר גורשו ממלטה לאריתריאה.

ניתן להניח כי בעוד שהדוחות והעדויות של מבקשי מקלט מדברים בעד עצמם ומבהירים כי חירויות זכויות אדם נשללות ומופרות במדינה באופן מבני, עדיין מתקיימים מעמדות בעלי יכולת קיום ועצמאות מסוימת, והסיפור של אריתריאה הוא לא בבחינת "שחור או לבן". יחד עם זאת, הדיווחים, העדויות והנתונים שעולים לגבי הפרת הזכויות באריתריאה מחייבת התייחסות וביקורת בינלאומית משמעותית, בין היתר גם של ישראל, אשר מקיימת קשרים דיפלומטיים חזקים עם המדינה.

פורסם באפריכאן