הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
כמה הערות על שכונות ופליטים
1. מאבקים בשכונות
לדרום תל אביב בפרט ולשכונות מזרחיות מוחלשות בכלל יש היסטוריה ארוכה של מאבקים חברתיים. משנות החמישים ועד היום הם יזמו הפגנות נחמדות פחות ויותר, מאהלים, פעולות ישירות, לובינג, השתלבות בתוך מפלגות וארגונים חברתיים ושאר הטקטיקות שמאפיינות מאבקים דמוקרטיים במדינות מפותחות בחמישים השנים האחרונות. בדרך כלל ההישגים נמוכים מאד, והמוטיבציה להמשיך דועכת בהתאם.
לעומת זאת, המאבק בריכוז מבקשי מקלט בשכונות זוכה להד נרחב מפוליטיקאים ומתקשורת. הסיכוי שההד הזה יוביל להשקעה ברווחה ובתשתיות בשכונות נראה לי נמוך, אבל אני בהחלט מבין את מי שבוחרים במאבק שיש לו הד (אפילו אם ההד הזה מלווה בהאשמה בגזענות) במקום בפעילות הסיזיפית שנדונה להיות מושתקת תחת הכותרת "התבכיינות".
אין ספק שהמאבק בין חלק תושבים ותיקים לפליטים בשכונות הוא תוצאה של הפרד ומשול. אבל כל עוד לא נתמוך באופן נמרץ במאבקים אחרים של תושבי שכונות מוחלשות, המאבק בפליטים ימשיך להיות המאבק המוביל בתקופה הקרובה.
2. זרות
במפגש בין פליטים לתושבים ותיקים בדרום תל אביב אחת התושבות הוותיקות תיארה תחושה של זרות. נוסף על לכלוך, הזנחה, ופחד, היא דברה על כך שכשהיא יוצאת לרחוב, היא לא מכירה אף אחד. היא לא מרגישה שהיא במקום שלה. פעילים חברתיים יכולים להמשיך לדבר עד דלא ידע על זה שצריך להשקיע בשכונות, לשפר את התשתיות ולספק שירותי רווחה לתושבים. אבל זה לא יפתור את מצוקת הזרות.
חלקנו ממהרים להמיר את המילה "זרות" ב"גזענות". אם אותה תושבת לא מרגישה בבית בין הכושים, סימן שהיא גזענית. אבל אני זוכר שכשחייתי חצי שנה באנגליה בביקור אקדמי, בקרב תרבות ושפה שונות, אבל מוכרות, תחושת הזרות דרדרה אותי למצב נפשי שלא היה רחוק מאד מדיכאון קליני. זרות יכולה להיות חוויה קשה ומחלישה, ולא ראוי לפטור את המצוקה של מי שהופכת זרה בביתה בהאשמה בגזענות.
חלק ממצוקת התושבים בנווה שאנן נובע מתחושת הזרות. חלק מהמאבק האלים בשכונת התקווה נבע מהפחד שגם שם התושבים הוותיקים יהפכו לזרים בבתיהם.
3. לפזר את הפליטים
אחד הפתרונות המוצעים לעומס על תשתיות ולתחושת הזרות בקרב תושבים ותיקים בדרום תל אביב הוא פיזור של מבקשי מקלט ברחבי הארץ. אבל הדיבור הזה שוכח שמדובר באנשים, ולא בערימה של חפצים שאפשר להעלות על משאית ולהעביר ממקום למקום.
המדינה אמנם שולחת מבקשי מקלט מכלא בדרום עם כרטיס אוטובוס בכיוון אחד לגינת לוינסקי, ואח"כ חוטפת אותם מהרחוב למעצר במחנות לקראת גירוש, אבל מי שמבקשים להתמודד עם הבעיה באופן אנושי חייבים לזכור שמדובר באנשים שיש להם חלק בעיצוב גורלם, ולא בחפצים שצריכים לשנע ממקום למקום במסגרת הנדסה מחדש של החברה והמרחב.
צריך לזכור גם שבפועל יש מבקשי מקלט שרוצים לגור מחוץ לדרום תל אביב ויכולים לעמוד בכך כלכלית. אבל הסיכוי שבעל בית יסכים להשכיר להם דירה בחולון או בת-ים נמוך יחסית בגלל הגזענות השקופה של מי שחיים מחוץ לשכונות מוחלשות.
במקביל, ישנם בניינים באזור התחנה המרכזית שנקנו על ידי נדל"ניסטים ועומדים סגורים עד שבית הספר מנשר לאמנות יעבור למשכנו החדש בתחנה הישנה ויעלה את ערך הדירות. בינתיים מצוקת הדיור בשכונה מחמירה. העירייה מנסה להחליש במכוון את נווה שאנן כדי לאפשר את שינויי הייעוד ומגדלי הנדל"ן שהיא מקדמת.
4. מרק לוינסקי
אחד מהפעילים המרכזיים למען ילדי מהגרים ופליטים טען שמאז תחילת הפעילות של "מרק לוינסקי", המצב בנווה שאנן החמיר. ההסבר הוא פשוט: מבקשי מקלט פגועי טראומה וסתם פושעים, שעד אז היו תלויים בקהילה בשביל לקבל כסות ומזון, נתמכים כעת על ידי "מרק לוינסקי". האוטונומיה הזו מחזקת פושעים ואנשים אלימים שלא תלויים עוד בפיקוח קהילתי. אני לא יודע אם התיאור הזה נכון עובדתית, אבל הוא צריך להדליק נורה אדומה. פעילי מרק לוינסקי – תשרה הברכה על ראשיהם – צריכים להקפיד על חשיבה משותפת עם ראשי קהילות מבקשי המקלט כדי למנוע מהכוונות הטובות שלהם להוביל לגיהנום.
עלה בדעתי להציע שחלוקת המזון של מרק לוינסקי תועבר לגינת דובנוב בפלורנטין (שם אני גר מזה 13 שנה) או לגן החשמל. באופן הזה חלק מהעומס על התשתיות יעבור לשכונות שכבר עברו ג'נטריפיקציה, ומסוגלות להתמודד איתו טוב יותר. צריך לזכור שהשיפוץ של גן החשמל, בתי הקפה, חנויות הבגדים והגלריות העבירו את סצנת הקרוזינג והזנות ההומוסקסואלית והטרנסית מעבר ל"חומת ההפרדה של דרך בגין", לאזור התחנה המרכזית הישנה. האין זה ראוי להעניק בתמורה לגן החשמל את מפעל חלוקת המזון המבורך למבקשי מקלט, פליטים ודרי רחוב?
אבל גם החשיבה הזו לוקה בתפישתם של מבקשי מקלט כחיות שאנחנו, הפעילים, צריכים לנייד ממקום למקום. יתר על כן, האלימות שסובלים חסרי הבית באזור התחנה המרכזית עלולה להתברר כאין וכאפס לעומת האלימות שיסבלו אם יעזו לחצות את דרך בגין. תושבי שכונת התקווה יכולים, כשהזעם והשנאה עולים על גדותיהם, לשבור חלונות ולהרביץ. אבל תושבי מרכז תל אביב יכולים לעשות הרבה יותר: להביא לריכוז מבקשי מקלט וכליאתם במחנות, שם האלימות היומיומית, השקופה, והרחוקה מהעין תהיה גורל נורא הרבה יותר מאשר הרעב, הפשע והסכנה שבאזור התחנה המרכזית.
5. מה עושים?
לא יודע. אבל מחר בערב (חמישי) שכונות בכל רחבי הארץ יוצאות להפגין למען חינוך, דיור ציבורי והורדת מחירים של מוצרי יסוד. הפעילים עושים מאמץ לארגן הפגנה שאיננה נגד הפליטים, אלא בעד השכונות. אולי הצטרפות להפגנות האלה תעזור לנו לגלות מה עלינו לעשות.
הכותב הוא הומו וסמולן אשכנזי, שמשתדל להבין את מה שהעמדה החברתית הפריבילגיונית שלו מקשה עליו להבין, ולא תמיד מצליח
לקריאה נוספת בנושא:
1. כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה | יעל ברדה
2.גם ככה צפוף פה בשכונה | ספיר סלוצקר-עמראן
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
מגיע להפגנה הערב
חסידיהם הגדולים של ביבי ליברמן ישי בן ארי והמתנחלים הולכים להפגין במחאה על מצבם…..
יש לי רעיון לשלט עבור המפגינים " אנחנו טמבלים שלא מבינים מימיננו ושמאלנו".
כל ניסיון אנושי להבין את המציאות בדרום תל-אביב על מורכבתה האנושית טוב יותר מאמירות נחרצות של "גזענות" או "פרימטיביות" או הטחת האשמות ושיסוי אתני. על כל אלה אני מודה לכותב המאמר, רועי וגנר. חלק מהקושי הוא שהשחקנים המרכזיים בדרמה הזו – היושבים במשרדי הממשלה ומשרדי העירייה – אינם מעוניינים להופיע באופן גלוי ולהתמודד עם הקשיים האנושיים הללו. על כן, גם ההצעות ניראות תלושות – משהו – מהמציאות. מי יעביר? מי יחליט? איך יודיעו? אלה הן שאלות שצריך להציג לפני השלטון, אבל השלטון בישראל לא מתעניין. צריך להכריח את השלטון להיות מעורב. איך? השיטה היחידה – שאינה אלימה אך יעילה – שיש לאזרחים להביא את השלטון לפעולה היא: הפסקת שיתוף הפעולה איתו. לסרב. פעולות של סירוב יכריחו את השלטון הלא דמוקרטי בישראל להתערב בבעיות אנושיות שהוא חלק חשוב ביצירתם. הצעת הסירוב היא רחבה, לכל מי שלא רואה את הקשר ורוצה "דוגמאות" אומר שיכולה להיות פעולה של סירוב של חיילים וחיילות משכונות הדרום בתל אביב, למשל: לא לחזור ליחידותיהם לאחר חופשה עד אשר הממשלה והעירייה ינקטו בצעדים כלשהם לשיפור המצב בשכונות בהם משפחותיהם מתגוררות. זו רק דוגמה אחת קטנה. דוגמה נוספת: תארו לכם שכל עיירות (הלא)-פיתוח יחליטו שהן מסרבות לשתף פעולה עם הממשלה עד אשר החינוך, הבריאות, התעסוקה והדיור מגיעות לרמה הממוצעת בישראל. השבתת עיירות וערי (הלא) פיתוח ליום אחד כאות מחאה חברתי. יום אחד אומרים לא. לא עוד! סתם דוגמאות לסבר את העין והאוזן ואולי גם את הלב, אבל בעיקר את היכולת הפוליטית. לסרב. לומר לא – יום אחד. בלי הסתדרות. בלי מפלגות. בלי מנהיגים. אפילו בלי הפגנה בחוץ. פשוט להישאר בבית יום אחד. אחר כך, אפשר להרחיב זאת לשבוע. נראה מה יעשו כל הליצנים שבשלטון. לסרב. יום אחד. מאיר עמור.
סופסוף אשכנזי שמגיב בצורה הוגנת ולא גזענית מתנשאת. זה מרענן, בעיקר לאחר ששמענו/קראנו גודש של אבירי סמול אשכנזים המנצלים בציניות את המצב הבלתי נסבל (לותיקים ולמהגרים) רק כדי להשתלח נגד המזרחים, להסית נגדם ואף "להציע" בקריצה חברית לממסד הימני של ישראל לירות בהם.
את הרעיונות לפיזור משכנות המהגרים ברחבי הארץ ובשכונות מחוזקות (במתאם גבוה מאוד הן עם רוב אשכנזי) הצעתי לא פעם. כך ייטב גם למהגרי העבודה וגם לתושבי שכונות הקיפוח בת"א. האוכלוסיות החזקות יכולות להתמודד עם המצב הזה.