למה בעצם מגיע לנו כל הטוב הזה

באר שבע, את רוצה אותי שלך, אצלך. את תבני לי בית, ארבעה חדרים, באזור טוב ליד האוניברסיטה והבריכה. וגם תתני לי מענק להתחלה חלקה, הנחה במסים ובארנונה ותקימי סביבי גדרות – כדי שאהיה מוגנת מהברוטליות שבחוץ. את תגדירי בשבילי מקומות ציבוריים אקסקלוסיביים, עם המוזיקה הנכונה והאנשים הנכונים, וגם ערבי תרבות שיתאימו לאיכויות הייחודיות שלי. והכי חשוב, במאמצים כבירים ובתהליך של שנים, גם תעיפי מפה את כל מי שמסכן את רמת החיים שלי, את כל מי שמלכלך את השכונה.

אני גרה בקומפלקס מקסים ומגוּנן, שבפינתו השמאלית חניה לכל דייריו, ובמרכזו רחבה מרובעת וספסלים וגינות וצמחים מטפסים כלפי מעלה. בחוץ, כשאני יוצאת בכל בוקר, מחכה לי השכנה מהבלוק ממול. קשישה, נמוכה מאוד וכפופה, עם שן אחת בפה ריק, מתחננת לכסף ללחם ולסיגריות. אם לא היא, אז הבן שלה, בן כ-50, ארכיאולוג, משפיל עיניים ומבקש כמה שקלים. אחרי הרמזור, מתוך המכלים לאיסוף אשפה, קשישים, נשים וילדים מזנקים החוצה, ממיינים ערמות של סמרטוטים ישנים ומזון, ליד הפליטים שמנקים את המדרכה. מימין מקלט לאיסוף בגדים לנזקקים, ואם תמשיכו עם הכביש תגיעו ישר ללב שכונה ד' צפון.

אבל אם תפנו שמאלה, תנחתו באתר הבנייה של חוף הים הבאר שבעי, לידו בניינים למשפחות צעירות וקניון מתוכננים. ממול, המשכן לאמנויות הבמה הנוצץ והמשופץ, ממש ליד הצומת בו השכנה הקשישה מקבצת נדבות. לא רחוק משם בשכונה א' – המזרקה הדקורטיבית ליד המכללה הטכנולוגית סמי שמעון, שזיכתה את באר שבע בפרס לעיצוב סביבתי. העיר מתפתחת, התושבים נדחקים החוצה.

בינתיים, כל שבוע, כבר חודשים, אולי שנים, נזרקות לפחות שתי משפחות לרחוב, רק בבאר שבע. המצוקה תמשיך לגדול, הקבצנים והמחטטים בפחים יתרבו, גברים ימשיכו להידקר בסופי שבוע ונשים ירצחו בידי בעלן. העיקר שממשיכים לבנות לנו קניונים, חוף ים מלאכותי ומזרקות מהממות. העיקר שהסטודנטים באים לעיר.

אין גבול לאלימות האפליה

כשגרתי בשדרות בשנים 2007 – 2010 זכיתי להיווכח באחת האמיתות המרות של ישראל. עיריית הפיתוח זכתה מזה עשור לתואר "עיר", בזכות הכפלה של אוכלוסייתה עם קליטה מאסיבית של 10,000 עולים מברה"מ לשעבר, מבעלי ההשכלה וההכנסה הנמוכות של ציבור העולים. ב"עיר", שימשו קו אוטובוס עירוני אחד ושני רמזורים: בכניסה וביציאה. מול בתי הספר החדשים, הממוחשבים והממוגנים של המועצות האזוריות שער הנגב וחוף אשקלון, נשפכו טונות של מלט למיגון בתי הספר הוותיקים בשדרות, חלק הושלמו רק אחרי מבצע עופרת יצוקה. לטובת תושבי הקיבוצים של המועצה האזורית שער הנגב הועמדו ממ"דים לכל בית עוד בקיץ 2009, כשתושבי השיכונים בשכונת נווה אשכול בשדרות המשיכו לישון בחדרי מדרגות בחורף, במהלך ארבעה שבועות של המלחמה בעזה.

שם, כסטודנטית בספיר ותושבת נווה אשכול, ראיתי מה מקבל א' ומהן השאריות של ב'. שם למדתי להגיד תודה על שנולדתי למשפחה הנכונה, בקיבוץ הנכון. את הסטודנטים משדרות במכללה יכולתי לספור באצבעות כף יד אחת. המנקות משדרות, אם מועסקות ישירות אם עובדות קבלן, היו שוטפות את הרצפה בין הסטודנטים סביבן, עוטות וסט שעליו כתוב בגדול: השכלה גבוהה היא לכולם. מכללת ספיר, המנוע הכלכלי של עוטף עזה ללא עוררין, הוקמה קצת מאוחר מדי, ואינה עומדת באמת לרשות התושבים. לעומת הפיתוח האדיר של המכללה, שרושמת גידול של 10% לפחות בנרשמים מדי שנה, המצוקה בעיר הלכה והחריפה, במיוחד בשל השכירות שהלכו והאמירו בגלל הביקוש הסטודנטיאלי לגור ליד המכללה.

מיד אחרי עופרת יצוקה, כשהלכתי ברחוב החנויות שלפני המרכז המסחרי, תלו בעלי העסקים מודעות אֵבֶל על עצמם: עסקי שדרות פושטים רגל. כי אחרי עופרת יצוקה, כל הציוֹנים הטובים שבאו לקנות בחנויות, והרגישו נהדר שתרמו לפריפריה המותקפת והמנוונת, הפסיקו לבוא וגם לא יבואו עוד לעולם. הקסאמים עצרו כל צמיחה כלכלית בעיר במשך עשור, אבל לפחות הזכירו לחלקנו ששדרות קיימת. חבר אמר וצדק, שדרות היא השכפ"צ של המדינה. היא והמועצה האזורית שער הנגב הן ששילמו את המחיר לכיבוש ולהתנתקות, שבוצעה בצורה חסרת אחריות הן כלפי תושבי עוטף עזה הן כלפי המפונים שנזרקו בקרוואנים באזור ניצן, עמוק בטווח הירי של החמאס. אבל לשדרות אין מועצה אזורית, תקציבים או תמיכה. שפכנו עליה טונה בטון ועכשיו היא "בטוחה". גם ככה, כיום גראדים הם הסכנה האמתית, וגראדים לא יורים על שדרות. גם החמאס יודע שהיא לא שווה את המאמץ.

עכשיו אלה אשקלון, באר שבע ואשדוד שצריך למגן. אל דאגה. כל בנייה חדשה תהיה בתוספת ממ"ד והגנה מפני רסס, ותכלול ארבעה חדרים במחירים הנכונים לאוכלוסייה הנכונה. מהשכונות הוותיקות יתעלמו או שתיווצר תוכנית סיוע מתאימה, כזאת שתכלול שבעה מדורי גיהינום של בירוקרטיה, שתמרר לתושבים את החיים עד שיוותרו. או שבמלחמה הבאה יגיעו הטילים לגוש דן, אז מיגון עיירות הדרום המטווחות כבר לא יעלה לכותרות. במלחמה הבאה עם עזה, או בכלל, יהיה דחוף יותר לדאוג לערי המרכז ממילא.

עולם הילידים שמעבר לגדרות

הגדרות של אוניברסיטת בן גוריון הולכים וגדלים. בסמוך הוקמה תחנת רכבת עם גשר צמוד וישיר לתוך האוניברסיטה, לנוחות הנוסעים, שחלילה לא ידרכו על אדמתה של שכונה ג', בדרך חברון, איפה שהזונות מתכנסות בלילה. המעונות החדשים של שכונה ד' מגודרים וממוקמים על רחוב קטן שהמעבר בו מותנה בתעודת תושב מעונות/תעודת סטודנט. ובשכונה, פאבים מוקצים ואקסקלוסיביים, שהכניסה אליהם מותנית בתעודת סטודנט בלבד. אין כניסה למקומיים.

כמה טוב להיות סטודנט בבאר שבע. הסטודנטים בעיר נהנים ממענקים בזכות השהות שלהם בעיר ומיישוב הנגב. עמותת איילים, למשל, נוסדה בדיוק לשם הצורך הזה, ומציעה "שכר דירה זול במיוחד, מעורבות חברתית משמעותית, מלגת לימודים מלאה" וכמובן "לקחת חלק בציונות של המאה ה-21" (מתוך חוברת העמותה), הכול בכפרים מקסימים שממוקמים לרוב מחוץ לערי ומושבי הנגב. אבל למעשה זהו לא אחר מקול ההיגיון הקולוניאליסטי, הפריווילגי: האזור שזקוק לפיתוח – נלך לפתח אותו בעצמנו, כי האוכלוסייה המקומית לא מסוגלת לעשות את זה בעצמה. חלילה לא נעביר מענקים למי שכבר נמצא וסובל מהמצב. לכן קמים פרויקטים כמו איילים, או כמו יזמות של עיריית באר שבע, שהכריזה על חלוקת מענקים לסטודנטים שיגורו בשכונת דרום ("העיר העתיקה"), בנוסף לתמריצים השונים הקיימים לסטודנטים כדי לגור בעיר ובנגב בכלל.

אל מול זה, המציאות ברחוב אחרת. היא למעשה נחלקת לשניים, לאלו שמתאימים לשינוי הדמוגרפי ולאלו שאינם; בין הזרים לבין תושבי השכונות, רובם בנים של דיירי המעברות של העלייה מצפון אפריקה, שהועברו תחת חסותו של מנגנון הדיור הציבורי ונתונות למרותו עד היום.

בזמן שמגיע לנו, הסטודנטים, כל הטוב הזה, גורמים עוצמתיים שונים – כמו יזמים, העירייה, משרד השיכון ועמידר –  מפעילים לחץ בדרכים שונות, ויוצרים תופת ומצוקה בתחתית אזורי השליטה שלהם, מסלקים אוכלוסיות ופוגעים בתושבים, כדי להתאים את המוצר לצרכי הסטודנטים ומשפחות צעירות. לדוגמה, באישור של פרק המלצות הדיור של ועדת טרכטנברג, קבעה הממשלה יעדים לפרויקט פינוי בינוי, בין היתר של 1,100 משפחות שתופסות כיום 54 דונם בשכונה ד' בבאר שבע; אותה שכונה שבה בניינים חדשים ונוצצים מזדקרים בסביבה העירונית של בתי קרקע משנות החמישים, שתושביה מנועים מלחצות את הרחוב דרך המעונות ולהיכנס למקומות הבילוי.

עוד דוגמה: בזמן שיש מעל 150 ממתינים לדירת עמידר בבאר שבע, הדירות בשכונה ג' הולכות ומתמלאות משת"פים, בהסדרים של משרד השיכון ומשרד הביטחון, יוצרים פיצוצים בין ערבים ליהודים ולעזיבה מתמדת של תושבים ותיקים. עוד דוגמה, עיריית באר שבע בראשות רוביק דנילוביץ, שמחויבת לדאוג לדיור תושביה, לא רק שאינה עושה זאת, אלא גם משליכה אותם בעצמה לרחוב, מתעלמת לחלוטין מהפינויים שאינם באחריותה לכאורה ומפקירה את התושבים לגורלם. במקביל, היא מתגמלת את הרצויים והזרים, אלו שתרמו ויתרמו לפיתוח העיר.

פינויים לעומת פיתוח

ב-29.2 פונתה קטי אזולאי, בת 50, מנכס של העירייה שאליו פלשה וחיה בו 12 שנים, באותה שכונה שאותה משתוקקת העירייה למלא בסטודנטים. אף על פי שמדובר באישה חולה שזכאית לדיור ציבורי ושעתידה להמתין שנים לקורת גג, העירייה פינתה אותה בלי למצמץ, ובלי לתת לה פתרון חלופי. היא, וכמוה עוד אלפי משפחות, נחשבים בסך הכול כעבריינים, פולשים, פורעי חוק.

לאחר 20 צווי פינוי, הפסיקו פעילי הדיור הציבורי לספור. אלו צווים של משפחות חייבות לבנקים ולעמידר, פולשים טריים ופולשים שהם בנים ממשיכים. כמו שממשלת ישראל זורקת מהבית כל אחד שאין לה מדיניות ברורה לגביו ומכריזה עליו כעבריין – כפרים לא מוכרים, מאחזים לא חוקיים, פליטים ומהגרי עבודה – גם את עניי באר שבע אין שום בעיה להעיף מהבית. בינתיים יש יותר ויותר מחוסרי דיור בבאר שבע בזמן שברחבי באר שבע יש לפחות 60 דירות ריקות שאינן מאוכלסות. ריקות ורקובות הן עומדות, משתלבות בטינופת ובהזנחה הכללית, שנים על שנים, כדי שבסוף יהיו קרקע להפשרה, או נכס נדל"ן שישמין עוד קצת את קופת עמידר, רגע לפני שהיא מופרטת ועוברת לידיים פרטיות.

אין לקטי אזולאי ולא לאלפי משפחות שום חשיבות, לא כל עוד הסטודנטים מקפיצים את שכר הדירה ואת ההכנסות מארנונה, ולא כל עוד קמים בנייני מגורים חדישים, שמותאמים למשפחות צעירות ואמידות בלבד, ומצילים כמו מפלצות על בתי הקרקע שבלב השכונות העניות של באר שבע. הפיתוח הזה נועד בשביל הסטודנטים והצעירים, שמרוויחים אך אינם ערים לתהליכים, וודאי שלא למצוקה סביבם.

הדרום המנומנם נמק בקשיי הישרדות ומתבוסס בשנים של קיפוח והזנחה. כיסי העוני של עולם רביעי שנוצרו בכל עיר בישראל, בדרום הפכו לכלל: סביב לבו של העוני נפרסים הסטודנטים, המוסדות האקדמיים, השכונות החדשות והמטופחות ב"עטיפה" של העיר (כמו שכונת רמות בב"ש), ובחוץ נמצאים יישובים קהילתיים וקיבוצים מאוגדים במועצות אזוריות. מנגד, כל התקציבים מופנים לזרים, למשפחות אמידות, למלגות ולמענקים למי שהתעתד ללמוד ממילא, ויסייעו לאלו שיתעשרו עוד יותר כשפרויקט הטרנספר יושלם.

אז למה שנוטרד מאזור מטווח שאינו ממוגן, מפערים מחריפים ומחפירים, מזריקה של משפחות לרחוב, מריבוי קבצנים ומרציחות? העיקר שממשיכים לבנות לנו קניונים, בניינים, חוף ים מלאכותי ומזרקות מהממות. העיקר שהסטודנטים ממשיכים לבוא לעיר.

בואו להפגין הערב!

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון, תושבת באר שבע ופעילה בדיור הציבורי