הזדמנות טובה להיפגש

בראשית קיץ 2009 צצה  בערד חבורה מוזרה. קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת ורמונט מארה"ב הגיעו לערד להתארח, לנשום אוויר מדבר ותוך כדי כך גם לתרום משהו לקהילה. תחום  התעניינותם האקדמית הוגדר: אמנות מדברית אקולוגית. בין היתר נודע  על כך לחברי קבוצת הקשר ערד-מדבר (תושבי ערד שפועלים זה מכבר עם בדואים מהסביבה). החוליה המקשרת הייתה  עמותת "מראה במדבר" שבין מייסדיה בני משפחת אהרוני בערד, שהקימה מוזיאון ברובע  האמנים בערד ולמעשה משמשת מאז כראש גשר לביקור הוורמונטאים בארץ.

הביקור נפל עלינו קצת בהפתעה, אבל ממש ברגע האחרון עלה הרעיון ליצור ספסלי ישיבה מצמיגים משומשים ליד מגרש הכדורגל  של בית הספר אל פורעא. החומרים הדרושים לא עלו כסף: צמיגים משומשים, חול מהסביבה שתוך כדי הרטבה מילא את הצמיגים, וכך נוצרה טריבונה מדורגת.  פרט ל-20 סטודנטים מוורמונט  גויסו תלמידי כיתות ו'-ז' של בית הספר, מורים אחדים ומספר מתנדבים מערד.

המבצע הניב תועלת מוחשית, ומעבר לכך הביא להיכרות בין אנשים שספק אם היו נפגשים "בגובה העיניים" בלעדיו. בקיץ 2010  שבו לערד אנשי ורמונט, והפעם ציפיות באמתחתם. הם התכוננו לביקור, והגיעו עם רעיון אקולוגי נוסף. כמה חודשים לפני כן קראו באינטרנט סיפור על בית שבנוי כולו מבקבוקי משקה של 1.5 ליטר. כידוע, האחרונים מצויים בשפע במחוזותינו. בקיץ זה, אם כן, הוחל בבניית קיר עם שער כניסה, שבעתיד יקיף גינת ירק לימודי שתטופח על ידי תלמידי בית הספר.

הקיר הראשון הוקם בהצלחה והיה בו כדי לסמן את המשך הדרך. אמנם, כאן כבר נתקלנו בבעיות תכנון ותקציב, אבל  הזמן לא דחק. עברה יותר משנה עד שמישהו הציע לפנות לקרן ש.ל.י (שורשים לסביבה ירוקה) ועוד שנה עד שאכן זכינו לתרומה. בינתיים נמצאה גם אדריכלית נוף מדרום הארץ שנאותה בהתנדבות לערוך תוכנית מסודרת למיזם, תוך הכללת המעט שכבר קיים.

ב-2011 לא הצליחו אנשי ורמונט להגיע לביקור, אבל אנחנו המשכנו את הפרויקט "על אש קטנה". הקיץ הם שוב  חזרו. כעת, לאחר יום בנייה נוסף כבר  שני קירות עומדים על תילם. עדיין  יש השלמות, אותם נקווה לסיים בחודשי הסתיו. עד אז תהיה גם תוכנית אדריכלית. נקווה שבביקורם בקיץ הבא נוכל לטפל בבניית הצללה או ריהוט גינה.

זה אולי פרויקט קטן וחסר חשיבות. אבל ראו לכמה אנשים הוא סיפק הזדמנות טובה להיפגש:  ילדים בדואים עם סגל המורים שלהם, עמותת "מראה במדבר", סטודנטים מאמריקה הרחוקה וגם לאנשי ערד, שלמרות שהם גרים במרחק שלושה ק"מ בלבד, הם לרוב אינם פוגשים ילדים בדואים ביום-יום. כפי שאומר הפתגם: הר והר לעולם לא ייפגשו. אבל מה ימנע מבני אדם לעשות זאת?

הכותב הוא פעיל סביבתי, מייסד קבוצת קשר ערד-מדבר יהודה