• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשההגמון מסרב להשתחרר

גם אם הסטודנטים משתייכים לקבוצה ההגמונית, בשיח האקדמי הם מצויים בעמדת נחיתות מובנית. עליהם ועל המרצה לשאוף לדיון מורכב ומושכל במסקנות שונות שניתן להסיק מכל תיאוריה ועל השלכותיהן המוסריות. גיא שני מגיב למאמר "אני, עצמי והשיח הביקורתי"
גיא שני

הקורס מתקן אצלי במעט את הרושם שיש לי על האקדמיה הישראלית הנבובה, האנטישמית, ה"מצטטת" המחסלת את המחשבה החדשנית, השמה את השנאה העצמית כחוק, הלא ייחודית ולא מיוחדת, האוניברסאלית על חשבון הייחודי והמיוחד

הציטוט הנ"ל נלקח מכרטיסיית סיכום קורס ונאסף במסגרת מחקר שעורכים אריאלה בן ישי ומוטי גיגי על שני קורסים אותם העבירו במכללה במסגרת פרויקט שיתוף קהילה-אקדמיה ומטרתם היא לעורר מודעות ביקורתית ופעילות חברתית. באופן מכוון אין בכוונתי לציין כאן את זהותו החברתית של הסטודנט. התרגיל הזה חשוב מכיוון שאני מבקש לקחת את תוכן דבריו ברצינות וברור לי שעבור רבים, אם ייחשף שמדובר בסטודנט מזרחי בן למשפחת פועלים שהגיע למכללה בזכות מלגה מיוחדת, יהיה מדובר באירוע מרתק, ואילו אם מדובר באשכנזי יוצא קיבוץ או מרכז הארץ, יתייחסו אליו כאל נציג ההגמוניה המבקש לשמר את כוחו.

אולם הרצאות. ללא קשר למעמדם של הסטודנטים במבנה הרחב יותר, הם כעת יושבים מול מרצה העומד על במה אליה פונים כיסאותיהם המוברגים לרצפה. צילום: cc by-Taqi®™

כמי ששימש כמתרגל שנים רבות בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמספר מכללות מחוץ לתל אביב, נחשפתי לא פעם לביקורת המופיעה בציטוט הנ"ל. לרוב מנוסחת הביקורת בצורה פחות מאורגנת וחריפה, אך תמיד היא מלווה בתחושת מצוקה או כעס. צורת ההתייחסות המקובלת במסדרונות האקדמיה לביקורות מעין אלו, נוסחה באופן בוטה במאמר שפרסמו מורן מימוני ואיתמר טובי (טהרלב) באתר זה. במאמרם תוקפים השניים את הסטודנטים בקורס "חברה בישראל" על חוסר יכולתם להתייחס באופן רציונאלי וענייני לטענותיה הסוציולוגית של אווה אילוז, ועל פנייתם לשיח רגשני המביא דוגמאות אישיות מחיי היום יום שלהם. פרשנותם של הכותבים להתנהגות הסטודנטים היא שמעשיהם מהווים דוגמה להגמוניה שמנסה לשמר את כוחה ולכן מתחמקת מלהתמודד עם המציאות המוצגת להם על ידי צוות הקורס. חשוב להדגיש כי גישה זו אינה ייחודית לכותבי המאמר, הכותבים משקפים את דעה מקובלת מאוד באקדמיה,  לצד שלל הסברים שונים הנעים מהתייחסות לסטודנטים כאל בורים, שטוחים או אפילו כבעלי מחסום פסיכולוגי (הסבר מעניין כשהוא יוצא מפי סוציולוגית).

מאמרו של ניסים מזרחי, "מעבר לגן ולג'ונגל" אשר הכה לא מעט הדים, גם באתר זה, מבקר בדיוק את הגישה הנוכחית כאשר היא מופנית על ידי גורמים באקדמיה ובתנועות זכויות אדם כלפי קבוצות מוחלשות המסרבות להכיר במסר האוניברסאלי המשחרר של עמדותיהם. לאור הדמיון בין המקרים, ראוי לשאול כיצד עלינו להתייחס למקרה שבו מי שמסרב לקבל את אותו המסר וההיגיון הוא לא בן לקבוצה מוחלשת אלא בן לקבוצה ההגמונית (כאשר חשוב לזכור שגם אלה וגם אלה מסרבים)?

זו לא שאלה רטורית. מבחינה מוסרית וסוציולוגית, יש כאן תופעות שונות. אך בכל זאת אני מבקש לשאול – האם ניתן להפעיל את ההיגיון שמפעיל ניסים מזרחי גם במקרים בהם מדובר בפרטים מהקבוצה החברתית ההגמונית בישראל? לטעמי התשובה היא כן ולא.

לא, כי כפי שאמר אחד מאבות הסוציולוגיה, מקס וובר, בנאום בו הוא קרא להוציא את הפוליטיקה מאולם ההרצאות: מחובתנו להשמיע לסטודנטים שלנו דעות שלא נעים להם לשמוע. לא, כי כוח ופריווילגיות מציגים את עצמם כטבעיים ובכדי להבין את דרכי פעולתם עלינו לחשוף אותם. לא, כי בסופו של דבר אין דין חברי הקבוצה המפסידה מהסטאטוס קוו כדין חברי הקבוצה המרוויחה ממנו.

כן, כי כל ניתוח סוציולוגי פשוט יגלה לנו שבאולם ההרצאות הסטודנטים אינם שייכים להגמוניה. ללא קשר למעמדם במבנה הרחב יותר, הם כעת יושבים מול מרצה העומד על במה אליה פונים כיסאותיהם המוברגים לרצפה. המרצה הוא בעל הון וכוח סימבולי המעמידים את הסטודנטים ואת הידע שלהם על אודות העולם בעמדת נחיתות מובנת בתוך הכיתה ובתוך השדה האקדמי בכלל. כן, כי כפי שמלמדות אותנו הוגות פמיניסטיות זה שנים, כל ידע הוא תלוי מיקום חברתי – וגם הידע הביקורתי הוא כזה. הסיבה שהוא נתפש בעיני רבים כיום באקדמיה כאמת, תלויה אף היא במיקום החברתי והדורי של אקדמאיים בישראל. כן, כי כפי שטען מייסד הפדגוגיה הביקורתית פריירה, אם ברצוננו לייצר תודעה ביקורתית עלינו לייצר דיאלוג אמיתי בינינו לבין הסטודנטים שלנו, כזה אשר לא מעדיף א-פריורית את הידע התיאורטי של המרצה על פני הידע האישי של הסטודנטים.

בנקודה זו נשאלת השאלה כיצד ניתן לעשות זאת, כאשר החשש הברור הוא מכניעה לדרישות פופוליסטיות לדה-פוליטיזציה, שתוביל ללימוד העמדה הממסדית ולהצגתה כלא פוליטית, או לוויתור על ההיררכיות של סוגי הידע באולם ההרצאות, שבלעדיהן מאבד השדה האקדמי את משמעותו וכוחו. כמובן שאיני יכול להתיימר ולהציע פתרונות מוחלטים לשאלות אלו, ולמציאות הלא פשוטה בה אני וחבריי ניצבים כמרצים ומתרגלים אל מול קהל סטודנטים, המגלה פחות ופחות סבלנות לכל הבעת ביקורת או לכל דבר שלא תורם לציון הסופי בבחינה. אף על פי כן, ברצוני להציע שתי נקודות מחשבה, אחת פשוטה לכאורה, השנייה דורשת לחשוב מחדש על כמה הנחות יסוד.

ראשית  וכפי שלימדה אותי עבודתי במסגרת המחקר שנערך במכללת ספיר, יש להיזכר בערך הסבלנות ובחשיבות הקיימת עבור בני אדם למקום וליחס אותו מקבלת עמדתם ודעתם. הסטודנטים אותם ראיינתי למדו קורסים שמטרתם המוצהרת היא לעורר מחשבה ביקורתית, כאשר מרצי הקורס לא הסתירו לרגע את עמדתם הפוליטית השמאלית. יחד עם זאת, כל הסטודנטים שראיינתי הדגישו את ההבדל בין קורס זה, שבו ניתן להן מקום להביע את דעתם לצד דרישה לחשוב עליה בצורה רפלקסיבית, לבין קורסים אחרים בהם הרגישו ש"למרצה יש אג'נדה" או ש"מנסים לשטוף לנו את המוח". הסטודנטים הבינו היטב את המסר הביקורתי של הקורסים, עבור רבים מהם הוא גם גרם לתנועה מחשבתית, הם פשוט העניקו לו לגיטימציה, שכן מרצי הקורס העניקו לגיטימציה לדעותיהם וחוויותיהם האישיות, גם בשעה שהן  סימלו כל מה שהעמדה הביקורתית מתנגדת אליה.

אולם אני חושב שאין באפשרותנו להיעצר ברמה המתודית. הניסיון האישי שלי הוביל אותי לערער על אחת מהאמיתות שהנחילו לי כמתרגל מימי הראשונים באקדמיה, והיא שמטרתנו להנחיל בסטודנטים מחשבה ביקורתית. כמובן שפקפוק באמיתות הנו אבן יסוד של המחשבה המדעית המערבית, אולם עם השנים נוצר אצלי הרושם שפעמים רבות הנחלת הכלים למחשבה ביקורתית מתחלפת בהנחלת המסקנות של התיאוריה הביקורתית.

אני מאמין שבדיוק על סיטואציה מעין זו דיבר ובר בנאומו "המדע כייעוד", בו הוא כינה את המרצה המציג את עמדותיו הפוליטיות כאמת מדעית – דמגוג, אך בה בעת הוכיח את הסטודנטים על רצונם למצוא תשובות קלות ודיבר רבות על ההכרח והיכולת של המדען להעניק לסטודנטים את הכלים שמובילים לבהירות ביחס למציאות אותה הם מבקשים להבין. ובר הותקף רבות, ובמידה לא מועטה של צדק, על השקפתו כי ניתן לנתק בין עמדותיו האישיות של החוקר למסקנות מחקרו, אולם אני סבור כי ביקורת זו מפספסת את הרעיון שלו שדורש מהסטודנטים ומהמרצה להיות נאמנים למתודה, אשר תאפשר דיון מורכב ומושכל במסקנות שונות שניתן להסיק מאותה התיאוריה ועל ההשלכות המוסריות של אותן מסקנות.

סטודנטים בשיעור. צילום: cc by-panos-kouros

אחד הרגעים המעניינים וגם המרגשים שהיו לי כמתרגל, התרחש בעת שיעור בתיאוריות סוציולוגיות במכללה קטנה במרכז הארץ, אשר גוף הסטודנטים בה מורכב לרוב ממזרחים בני דור ראשון לאקדמיה. בחלק בשיעור בו לימדתי את מושג הכוח והאלימות הסימבולית של בורדייה, טענה אחת הסטודנטיות בהתרגשות כי מושגים אלה מתארים את ייחסם של מרצים שונים במכללה כלפיהם. סטודנטים נוספים הצטרפו אליה והחלו מבצעים דה-קונסטרוקציה לסיטואציה שעד כה הרגישו בה חסרי כוח ואילמים. זה היה רגע שבו הכלים התיאורטיים ולא המסקנות שימשו את הסטודנטים בכדי לחשוב בצורה ביקורתית על חייהם שלהם. עבורי זה היה רגע שהרגשתי שיש שכר למלאכתי גם אם לא הסכמתי לכלל המסקנות אליהן הגיעו הסטודנטיות שלי. רגע זה הוביל אותי לפקפק בעוד דעה מקובלת לפיה הסטודנטים של ימינו אינם מסוגלים לחשיבה תיאורטית רצינית, ולהתחיל לחשוב שאולי מי שהגיע לעמדה זו מתבלבל בין אי התנגדות  למסקנות לחוסר הבנה של התיאוריה.

ויליאם ג'יימס כתב כי עלינו להתייחס לתיאוריות שלנו כאל כלי עבודה, אמיתותן תתברר רק לפי יכולתן להיות מאומצות ומיושמות במציאות ומכאן להשפיע עליה ולהפך לאמת. עבורי, תפישה זו מסמלת את הצורך להעניק לסטודנטים שלנו כלי עבודה להגיע למסקנות משלהם. ייתכן שיהיו אלה מסקנות שלא נסכים איתן ובמקרים אלה זכותנו וחובתנו להקשות על הסטודנטים, לבקש מהם לנמק ולהצדיק את עמדתם, אך מתוך כוונה כנה לקבל את עמדתם המנומקת גם אם לא נסכים איתה.

כנראה שיעניין אותך גם: