• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

כשההגמון מסרב להשתחרר

גם אם הסטודנטים משתייכים לקבוצה ההגמונית, בשיח האקדמי הם מצויים בעמדת נחיתות מובנית. עליהם ועל המרצה לשאוף לדיון מורכב ומושכל במסקנות שונות שניתן להסיק מכל תיאוריה ועל השלכותיהן המוסריות. גיא שני מגיב למאמר "אני, עצמי והשיח הביקורתי"
גיא שני

הקורס מתקן אצלי במעט את הרושם שיש לי על האקדמיה הישראלית הנבובה, האנטישמית, ה"מצטטת" המחסלת את המחשבה החדשנית, השמה את השנאה העצמית כחוק, הלא ייחודית ולא מיוחדת, האוניברסאלית על חשבון הייחודי והמיוחד

הציטוט הנ"ל נלקח מכרטיסיית סיכום קורס ונאסף במסגרת מחקר שעורכים אריאלה בן ישי ומוטי גיגי על שני קורסים אותם העבירו במכללה במסגרת פרויקט שיתוף קהילה-אקדמיה ומטרתם היא לעורר מודעות ביקורתית ופעילות חברתית. באופן מכוון אין בכוונתי לציין כאן את זהותו החברתית של הסטודנט. התרגיל הזה חשוב מכיוון שאני מבקש לקחת את תוכן דבריו ברצינות וברור לי שעבור רבים, אם ייחשף שמדובר בסטודנט מזרחי בן למשפחת פועלים שהגיע למכללה בזכות מלגה מיוחדת, יהיה מדובר באירוע מרתק, ואילו אם מדובר באשכנזי יוצא קיבוץ או מרכז הארץ, יתייחסו אליו כאל נציג ההגמוניה המבקש לשמר את כוחו.

אולם הרצאות. ללא קשר למעמדם של הסטודנטים במבנה הרחב יותר, הם כעת יושבים מול מרצה העומד על במה אליה פונים כיסאותיהם המוברגים לרצפה. צילום: cc by-Taqi®™

כמי ששימש כמתרגל שנים רבות בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמספר מכללות מחוץ לתל אביב, נחשפתי לא פעם לביקורת המופיעה בציטוט הנ"ל. לרוב מנוסחת הביקורת בצורה פחות מאורגנת וחריפה, אך תמיד היא מלווה בתחושת מצוקה או כעס. צורת ההתייחסות המקובלת במסדרונות האקדמיה לביקורות מעין אלו, נוסחה באופן בוטה במאמר שפרסמו מורן מימוני ואיתמר טובי (טהרלב) באתר זה. במאמרם תוקפים השניים את הסטודנטים בקורס "חברה בישראל" על חוסר יכולתם להתייחס באופן רציונאלי וענייני לטענותיה הסוציולוגית של אווה אילוז, ועל פנייתם לשיח רגשני המביא דוגמאות אישיות מחיי היום יום שלהם. פרשנותם של הכותבים להתנהגות הסטודנטים היא שמעשיהם מהווים דוגמה להגמוניה שמנסה לשמר את כוחה ולכן מתחמקת מלהתמודד עם המציאות המוצגת להם על ידי צוות הקורס. חשוב להדגיש כי גישה זו אינה ייחודית לכותבי המאמר, הכותבים משקפים את דעה מקובלת מאוד באקדמיה,  לצד שלל הסברים שונים הנעים מהתייחסות לסטודנטים כאל בורים, שטוחים או אפילו כבעלי מחסום פסיכולוגי (הסבר מעניין כשהוא יוצא מפי סוציולוגית).

מאמרו של ניסים מזרחי, "מעבר לגן ולג'ונגל" אשר הכה לא מעט הדים, גם באתר זה, מבקר בדיוק את הגישה הנוכחית כאשר היא מופנית על ידי גורמים באקדמיה ובתנועות זכויות אדם כלפי קבוצות מוחלשות המסרבות להכיר במסר האוניברסאלי המשחרר של עמדותיהם. לאור הדמיון בין המקרים, ראוי לשאול כיצד עלינו להתייחס למקרה שבו מי שמסרב לקבל את אותו המסר וההיגיון הוא לא בן לקבוצה מוחלשת אלא בן לקבוצה ההגמונית (כאשר חשוב לזכור שגם אלה וגם אלה מסרבים)?

זו לא שאלה רטורית. מבחינה מוסרית וסוציולוגית, יש כאן תופעות שונות. אך בכל זאת אני מבקש לשאול – האם ניתן להפעיל את ההיגיון שמפעיל ניסים מזרחי גם במקרים בהם מדובר בפרטים מהקבוצה החברתית ההגמונית בישראל? לטעמי התשובה היא כן ולא.

לא, כי כפי שאמר אחד מאבות הסוציולוגיה, מקס וובר, בנאום בו הוא קרא להוציא את הפוליטיקה מאולם ההרצאות: מחובתנו להשמיע לסטודנטים שלנו דעות שלא נעים להם לשמוע. לא, כי כוח ופריווילגיות מציגים את עצמם כטבעיים ובכדי להבין את דרכי פעולתם עלינו לחשוף אותם. לא, כי בסופו של דבר אין דין חברי הקבוצה המפסידה מהסטאטוס קוו כדין חברי הקבוצה המרוויחה ממנו.

כן, כי כל ניתוח סוציולוגי פשוט יגלה לנו שבאולם ההרצאות הסטודנטים אינם שייכים להגמוניה. ללא קשר למעמדם במבנה הרחב יותר, הם כעת יושבים מול מרצה העומד על במה אליה פונים כיסאותיהם המוברגים לרצפה. המרצה הוא בעל הון וכוח סימבולי המעמידים את הסטודנטים ואת הידע שלהם על אודות העולם בעמדת נחיתות מובנת בתוך הכיתה ובתוך השדה האקדמי בכלל. כן, כי כפי שמלמדות אותנו הוגות פמיניסטיות זה שנים, כל ידע הוא תלוי מיקום חברתי – וגם הידע הביקורתי הוא כזה. הסיבה שהוא נתפש בעיני רבים כיום באקדמיה כאמת, תלויה אף היא במיקום החברתי והדורי של אקדמאיים בישראל. כן, כי כפי שטען מייסד הפדגוגיה הביקורתית פריירה, אם ברצוננו לייצר תודעה ביקורתית עלינו לייצר דיאלוג אמיתי בינינו לבין הסטודנטים שלנו, כזה אשר לא מעדיף א-פריורית את הידע התיאורטי של המרצה על פני הידע האישי של הסטודנטים.

בנקודה זו נשאלת השאלה כיצד ניתן לעשות זאת, כאשר החשש הברור הוא מכניעה לדרישות פופוליסטיות לדה-פוליטיזציה, שתוביל ללימוד העמדה הממסדית ולהצגתה כלא פוליטית, או לוויתור על ההיררכיות של סוגי הידע באולם ההרצאות, שבלעדיהן מאבד השדה האקדמי את משמעותו וכוחו. כמובן שאיני יכול להתיימר ולהציע פתרונות מוחלטים לשאלות אלו, ולמציאות הלא פשוטה בה אני וחבריי ניצבים כמרצים ומתרגלים אל מול קהל סטודנטים, המגלה פחות ופחות סבלנות לכל הבעת ביקורת או לכל דבר שלא תורם לציון הסופי בבחינה. אף על פי כן, ברצוני להציע שתי נקודות מחשבה, אחת פשוטה לכאורה, השנייה דורשת לחשוב מחדש על כמה הנחות יסוד.

ראשית  וכפי שלימדה אותי עבודתי במסגרת המחקר שנערך במכללת ספיר, יש להיזכר בערך הסבלנות ובחשיבות הקיימת עבור בני אדם למקום וליחס אותו מקבלת עמדתם ודעתם. הסטודנטים אותם ראיינתי למדו קורסים שמטרתם המוצהרת היא לעורר מחשבה ביקורתית, כאשר מרצי הקורס לא הסתירו לרגע את עמדתם הפוליטית השמאלית. יחד עם זאת, כל הסטודנטים שראיינתי הדגישו את ההבדל בין קורס זה, שבו ניתן להן מקום להביע את דעתם לצד דרישה לחשוב עליה בצורה רפלקסיבית, לבין קורסים אחרים בהם הרגישו ש"למרצה יש אג'נדה" או ש"מנסים לשטוף לנו את המוח". הסטודנטים הבינו היטב את המסר הביקורתי של הקורסים, עבור רבים מהם הוא גם גרם לתנועה מחשבתית, הם פשוט העניקו לו לגיטימציה, שכן מרצי הקורס העניקו לגיטימציה לדעותיהם וחוויותיהם האישיות, גם בשעה שהן  סימלו כל מה שהעמדה הביקורתית מתנגדת אליה.

אולם אני חושב שאין באפשרותנו להיעצר ברמה המתודית. הניסיון האישי שלי הוביל אותי לערער על אחת מהאמיתות שהנחילו לי כמתרגל מימי הראשונים באקדמיה, והיא שמטרתנו להנחיל בסטודנטים מחשבה ביקורתית. כמובן שפקפוק באמיתות הנו אבן יסוד של המחשבה המדעית המערבית, אולם עם השנים נוצר אצלי הרושם שפעמים רבות הנחלת הכלים למחשבה ביקורתית מתחלפת בהנחלת המסקנות של התיאוריה הביקורתית.

אני מאמין שבדיוק על סיטואציה מעין זו דיבר ובר בנאומו "המדע כייעוד", בו הוא כינה את המרצה המציג את עמדותיו הפוליטיות כאמת מדעית – דמגוג, אך בה בעת הוכיח את הסטודנטים על רצונם למצוא תשובות קלות ודיבר רבות על ההכרח והיכולת של המדען להעניק לסטודנטים את הכלים שמובילים לבהירות ביחס למציאות אותה הם מבקשים להבין. ובר הותקף רבות, ובמידה לא מועטה של צדק, על השקפתו כי ניתן לנתק בין עמדותיו האישיות של החוקר למסקנות מחקרו, אולם אני סבור כי ביקורת זו מפספסת את הרעיון שלו שדורש מהסטודנטים ומהמרצה להיות נאמנים למתודה, אשר תאפשר דיון מורכב ומושכל במסקנות שונות שניתן להסיק מאותה התיאוריה ועל ההשלכות המוסריות של אותן מסקנות.

סטודנטים בשיעור. צילום: cc by-panos-kouros

אחד הרגעים המעניינים וגם המרגשים שהיו לי כמתרגל, התרחש בעת שיעור בתיאוריות סוציולוגיות במכללה קטנה במרכז הארץ, אשר גוף הסטודנטים בה מורכב לרוב ממזרחים בני דור ראשון לאקדמיה. בחלק בשיעור בו לימדתי את מושג הכוח והאלימות הסימבולית של בורדייה, טענה אחת הסטודנטיות בהתרגשות כי מושגים אלה מתארים את ייחסם של מרצים שונים במכללה כלפיהם. סטודנטים נוספים הצטרפו אליה והחלו מבצעים דה-קונסטרוקציה לסיטואציה שעד כה הרגישו בה חסרי כוח ואילמים. זה היה רגע שבו הכלים התיאורטיים ולא המסקנות שימשו את הסטודנטים בכדי לחשוב בצורה ביקורתית על חייהם שלהם. עבורי זה היה רגע שהרגשתי שיש שכר למלאכתי גם אם לא הסכמתי לכלל המסקנות אליהן הגיעו הסטודנטיות שלי. רגע זה הוביל אותי לפקפק בעוד דעה מקובלת לפיה הסטודנטים של ימינו אינם מסוגלים לחשיבה תיאורטית רצינית, ולהתחיל לחשוב שאולי מי שהגיע לעמדה זו מתבלבל בין אי התנגדות  למסקנות לחוסר הבנה של התיאוריה.

ויליאם ג'יימס כתב כי עלינו להתייחס לתיאוריות שלנו כאל כלי עבודה, אמיתותן תתברר רק לפי יכולתן להיות מאומצות ומיושמות במציאות ומכאן להשפיע עליה ולהפך לאמת. עבורי, תפישה זו מסמלת את הצורך להעניק לסטודנטים שלנו כלי עבודה להגיע למסקנות משלהם. ייתכן שיהיו אלה מסקנות שלא נסכים איתן ובמקרים אלה זכותנו וחובתנו להקשות על הסטודנטים, לבקש מהם לנמק ולהצדיק את עמדתם, אך מתוך כוונה כנה לקבל את עמדתם המנומקת גם אם לא נסכים איתה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מורן

    הדבר היפה ביותר בסוציולוגיה, עבורי, הוא שהיא מסייעת לי להסביר לעצמי ולסובבים אותי את חיי ואת חיינו. שימוש בסוציולוגיה לביצוע ניתוח של העצמי הוא חשוב (וזאת אני כותבת בעת שאני קוראת את "סקיצה לאנליזה עצמית"…) ולכך הייתה הכוונה במאמר "אני, עצמי והשיח המזרחי" – מדובר בניתוח סוציולוגי של סיטואציה חברתית, שכמו כל הסיטואציות החברתיות, היא מרובדת ומורכבת. וזה בדיוק – מדובר בסיטואציה חברתית, שהיוותה עבורנו מקרה בוחן מעניין לאסטרטגיות שדוברי השיח המזרחי נתקלים בהן במקרים רבים.
    אילו היו מציגים הסטודנטים בשיעור ניתוח סוציולוגי של חוויות החיים שלהם ומנסים לעמת אותו מול התיאוריה שהציגה פרופ' אילוז – מילא. זה לא היה המקרה. השאלות שהועלו בפורום זה דומות לשאלות וטענות רבות שבהן נתקלתי אני בשיחות רבות שניתן לכנותן "סלוניות". מה היה נאמר על תפיסתם הסוציולוגיות של הסטודנטים המזרחים אילו היו הם מעלים טענות אישיות-אמוציונאליות שכאלו בפורום כזה?

    "הביטוי "המרת דת" בוודאי אינו חזק מדי לציון טרנספורמציה שהייתה בה בעת אינטלקטואלית ורגשית ואשר הובילה אותי מן הפנומנולוגיה של חיי הרגש (טרנספורמציה שהיא אולי גם תוצאה של האהבות ושל הניסיונות המרים בחיי שעמלתי בכישרון רב על הכחשתם) לפרקטיקה מדעית הטומנת בחובה ראייה מרוחקת ומפוכחת יותר של העולם החברתי." ("סקיצה לאנליזה עצמית", עמ' 84-85).

  2. איתמר

    ציטוט של קרנבל הזחיחות: "כל ניתוח סוציולוגי פשוט יגלה לנו שבאולם ההרצאות הסטודנטים אינם שייכים להגמוניה"
    אני מרשה לעצמי לגחך.

    נראה שאתה מאוהב יתר על המידה בקליפים של פינק פלויד על מערכת החינוך הבריטית. המעמד של הסטודנטים אינו שוויוני.

    סטודנט (אשכנזי) ממוצע באוניברסיטה לא חייב לעבוד בשנה שנתיים הראשונות ללימודיו,אתה מוזמן לעשות סקר.

    לרבים מהם סבתא קנתה מכונית, או מממנת את השכירות ואז יש זמן להשקיע ולקבל עוד מלגות שמנציחות שוב את הפערים, גם ככה, אפעס, גדולים.

    אין שוויון, לסטודנטים פריווילגיים קל יותר והכסאות המוברגים אינם מייצרים "שוויון", אלא אשליה גרפית של שוויון, לא יאומן שעל בסיס זה בנית מאמר שלם. כמו שנאמר לפני, כמה מביך וזחוח

  3. גיא

    אכן הסוציולוגיה ובכלל מחשבה תיאורטית היא כלי עוצמתי ושליטה בו מעניקה לאוחזים בו גם חוויה אישית מעצימה ומרתקת וגם כוח והון סימבולי. אני סבור שפעמים רבות סטודנטים מרגישים את הידע הזה מפנה אליהם בצורה של אלימות סימבולית ופעמים רבות ההתנגדות שלהם מפורשת בדרכים מבטלות. בהקשר זה גם אם יש בניתוח שהופיע במאמרכם בכדי להסביר חלקים מהסיטואציה הוא עדיין מבטל את עמדתם הפוליטית ומתעלם מעמדתם בשדה של הכיתה. כאמור זוהי עמדה ששמעתי לא פעם מפי אנשים רבים באקדמיה ולכן הרגשתי צורך להגיב עליה. עם זאת הדרך בה הובעה תגובתי הראשונית באתר (דרך מערכת התגובות) גם היא חוטאת בלא מעט אלימות סימבולית ובמחשבה לאחור היה אפשר לנסחה אחרת.

    איתמר,
    קרא שוב את המאמר אינני מדבר על העמדה הפריוולגית שלהם בחברה אני מבקש לחשוב על העמדה שלהם מול המרצה וצוות ההוראה. אני מבין שלחשוב על זה יכול להפריע לטיעון שלך, אבל בכל זאת לפחות ראוי לנסות ולהתייחס לתוכן של הדברים שאתה תוקף.

  4. איתן אלגר

    נראה לי שבמאמר הקצר הזה גיא השתמש במאמר של מורן ואיתמר על מנת להתייחס לדילמות שכיחות במפגש בין מורים "ביקורתיים" לסטודנטים.

    יצא לי לעמוד בסיטואציות כאלה וזה לא פשוט. נראה שהיכולת להקשיב לסטודנטים מהותית להצלחת ההוראה. פתרון נוסף שאפשר לנסות הוא למסגר שוב את התיאוריה או המאמר הנלמד. כפי שמזרחי, במאמרו, חזר לתיאוריות ולהנחות הבסיס שלהן; כשזוכרים שתיאוריה מסוימת מתייחסת למיקום בשוק העבודה כמייצר יחסים בין קבוצות לעומת ייצוגים זהותיים ותרבותיים או שיחים מתחרים עוזבים מקום של אמת אחת שצריך לשכנע בה
    ומגיעים למקום שעוסק בתיאוריה מסוימת ובאופן שניתן להסביר בעזרתה תופעות חברתיות.

    ואסיים בהתייחסות לתגובה הקודמת: למיטב הבנתי,הכיסאות המוברגים אל מול המרצה החופשי לנוע אינם מתייחסים לסטודנטים כאל שווים (מבחינה מעמדית אתנית וכולי) אלא כבעלי כוח סימבולי נחות לעומת המרצה, לעניין זה לא חשוב מי קנה לסטודנט את המכונית או משלם לו את שכר הדירה, חשוב לזכור את יחסי הכוח הנוצרים בכיתה.

  5. יניב

    הקריאה לרפלקסיה ביקורתית בדרכי הלימוד וההנחלה של התיאוריה הביקורתית ובפרט הקריאה לדיאלוג עם הסטודנטים (ובכלל) חשובה ביותר.

    חשוב לזכור גם, מעבר למבנה הבלתי-שוויוני שמתקיים באולם ההרצאות ובאקדמיה, שאחד היתרונות והאתגרים של התיאוריה וזווית הראייה הביקורתית הוא שהיא מערערת על הסדר המוכר והנחשב טבעי. ערעור כזה מטבעו מעורר התנגדויות, לעתים התנגדויות עזות – שפי שצויין בחלק מהתגובות למאמר המקורי . העובדה ש"ההגמוניה שמנסה לשמר את כוחה" אין משמעותה שכל מי שמתנגד לביקורת הוא הגמון בעל-כוח. כוחה של ההגמוניה – ראיית העולם שהסדר הקיים הוא הסדר הנכון – הוא בדיוק בכך שהיא קיימת בקרב חברי הקבוצה ההגמונית ואלו שאינם, אלה המודעים באופן כלשהו לכוחם ולפריבילגיה שלהם (ומצדיקים אותה בכך שזה טבעו של אולם) ואלה שעיוורים להם. מניסיון, הדברים נכונים לא רק לסוציולוגיה אלא גם לדיסציפלינות אחרות שבהן עוסקים בסוגיות מזווית ביקורתית – כמו למשל לימודי מגדר ומשפטים.

    מכאן חשיבותה הרבה של הקריאה לדיאלוג. הסכנה המונחת לפתחם של מרצים ומתרגלים העוסקים בלימוד תיאוריה ביקורתית היא שבמקום להתמודד עם הערעורים שהיא מייצרת, הם יראו בהם הצדקה לנכונותה של התיאוריה שלהם, ובכך יתבצרו במקומם הצודק, והבודד.

    הדברים אינם עומדים בסתירה לניתוח שהמאמר מציע, אלא משתלבים עימו, והשילוב מצביע על תהליך מסוכן: כאשר סטודנטים ואחרים מגלים התנגדות או ראייה ביקורתית כלפי התיאוריה הביקורתית, ובנוסף לכך מרגישים שמופעלת עליהם אלימות סימבולית מצד אותם "הגמונים" של האקדמיה, התגובה לאלימות היא הגנה בצורת התקפה – בהתקפה זו הם מבקשים להכרית לא רק את התיאוריה עצמה אלא אף את בית הגידול שלה. ומכאן התפיסה לפיה האקדמיה אינה "רלוונטית" ואינה "פרודוקטיבית" ועוד כהנה וכהנה.

  6. כפיר כהן

    אני מסכים לגמרי עם אלה שטוענים כאן שהחיבור יהיר ומטעה. כבר הגיבו כאן לטענה הבלתי ביקורתית בעליל שברגע שהסטודנטים יושבים לספסל הלימודים, התנאים שהופכים אותם לחלק מהעמדות השולטים נעלמים, ולכן אתיחס לרגע בו שני מציג את ההטיה הקולוניאלית שלו. הנה הציטוט:

    "בחלק בשיעור בו לימדתי את מושג הכוח והאלימות הסימבולית של בורדייה, טענה אחת הסטודנטיות בהתרגשות כי מושגים אלה מתארים את ייחסם של מרצים שונים במכללה כלפיהם. סטודנטים נוספים הצטרפו אליה והחלו מבצעים דה-קונסטרוקציה לסיטואציה שעד כה הרגישו בה חסרי כוח ואילמים. זה היה רגע שבו הכלים התיאורטיים ולא המסקנות שימשו את הסטודנטים בכדי לחשוב בצורה ביקורתית על חייהם שלהם."

    מה שמדהים ברגע הזה הוא ששני מבלבל לגמרי בין הכשירות הביקורתית של המוכפף לבין השימוש בשפה הביקורתית הלגיטימית של הממסד. הוא מניח שהסטודנטים המזרחים שלו הפכו ביקורתיים רק ברגע שלמדו לדבר בשפה של בורדיה, כאשר בפועל מה שהתרחש על פי דיווחו הוא שהסטודנטים כבר חוו את יחסי הכוח וידעו לבקר אותם, סביר להניח מתוך שפתם שלהם, ואילו ברגע השיעור הם ערכו ארטיקולציה לידע שלהם על ידי שימוש במושגים הלגיטימיים של בורדיה. שני כנראה באמת חושב שאפשר לחשוב באופן ביקורתי רק מתוך שפה הנתפסת כ"ביקורתית" ובפנטזיה הקולוניאלית שלו מאמין שהוא לימד את הילדים לדבר בשפת האלים. מדהים. פשוט מדהים, עד כמה התפיסה שמזרחים מגיעים בורים לאקדמיה ורק שם לומדים להיות ביקורתיים. המוכפף יודע מצוין את יחסי הכוח, הם נחרטו על הגוף שלו מאז שהוא נולד, הוא פשוט מנסח אותם בשפה לא "לגיטימית."

  7. דדי

    גיא, גם אם חלק מהסטודנטים יכולים לבטא עמדות או רעיונות מגובשים, רבים מהם אינם יכולים או עושים זאת. אני מלמד במקומות שונים, וגם משפחתי וחבריי מלמדים צעירים בני 21-28 פחות או יותר. יכולת ההבנה, הניתוח והיישום מעוררת צער גדול. לרוב מדובר על אנשים המחפשים "לעשות תואר" ולא להבין. רק לאחרונה הייתי צריך להסביר ביטויים בסיסיים בעברית. הסטודנטים שלי זוכים למלוא תשומת הלב, הכלים וההזדמנויות אך הם בוחרים שלא לנצל אותן.

  8. כרמל

    אני חושבת שדבריו של גיא מעוררי מחשבה, והתגובות הבוטות, בייחוד של מורן, מחזקות את התחושה כי נאמר משהו חשוב שלאחרים לא נעים לשמוע. בהחלט ניתן להתווכח איתו, כפי שחלק מהכותבים בחרו לעשות, אך הטיעון שהוא מציג וודאי שאיננו מביך.
    אני מלמדת קורס קיץ בסוציולוגיה לבני נוער מצטיינים מהפריפריה. אני משתדלת להביא להם מאמרים הקשורים לחייהם אך גם מאמרים שנתפסים עבור רוב האנשים כפרובוקטיביים. במפגש של צוות התכנית (הכולל מרצים ממספר דיסציפלינות), דיבר המלווה של הקבוצה וביקש להפוך את "מבוא לסוציולוגיה" לקורס חובה, שכן הוא נוכח כי התלמידים למדו לחשוב על עצמם ועל החוויות שלהם בדרך שונה. אז נכון, כפיר, כי התלמידים הפלשתיניים היו ביקורתיים עוד לפני שהגיעו לקורס באוניברסיטה, אך רק אחרי שלמדו על אוריינטליזם, על כזום ואת הטקסט של דני רבינוביץ' הם החלו לקרוא לעצמם בשם "פלשתינים". כך, אני שותפה לחוויה של גיא בדבר השימוש שעושים הסטודנטים בתיאוריות שהם לומדים, ולו רק כדי לנסח באופן ברור יותר רעיונות שהטרידו אותם עוד לפני.
    עלינו לזכור את העמדה שיש לנו ביחס לסטודנטים, לא לחשוב על עצמנו, כפי שעושים מורן או איתמר, כיחידים בידיהם יש את האמת וכל טיעון אחר הוא "זחוח", יהיר" או "מביך" (או פשוט כל מי שמבקר את העמדה שלכם כנראה לא הבין אתכם כראוי). עלינו לעודד אותם לבקר אותנו ולהתנגד אלינו, לאתגר אותנו ואת התפיסות שלנו, ולפתח יחד איתם חשיבה ביקורתית.

  9. סמולן

    עלה בדעתי לפתע – בטח בורדיה חשב על זה כבר – שלא הסטודנטים מבטאים את ההגמוניה, אלא מרציהם בשלל הדרגות הרלוונטיות מנסחים את ההגמוניה לפי מה שהסטודנטים אומרים.

    שהרי כדי לשמר את היחס הביקורתי הראוי כלפי ההגמוניה – שילוב של בוז וזחיחות חסרת דאגה – על ההגמוניה להיות משהו די דומה לסטודנט. לא יודע מהחיים שלו, לא יודע לבטא את מה שהוא כן יודע, ותמיד אפשר להוריד לו ציון, או לדחוס בו מחשבות של מרצה.

    ובנוסף, אין פשוט למרצה מאשר לנסח את הרוע (כלומר ההגמוניה) במונחי תצורת החשיבה של הסטודנטים, שכן הם חלשים מחד, לא משלמים לו גרוש מאידך, ומוכנים לספוג כמויות עצומות של "ביקורת", בתנאי שמתקיימת לגיטימיות חלושה לביטוי דעותיהם (השגויות, העילגות). מנגד, אין שום טעם בכך שמרצה ינסח את הרוע (הגמוניה) במובני עמדותיהם-בפועל של עמיתים, או במובני עמדותיהם-בפועל של פקידות מתקצבת לסוגיה. לכל היותר, הוא יכול להזדהות עם עמדות של עמיתים מחול, שעשויים להזמין אותו למשהו ראוי. עד כאן הניתוח התועלתני הבסיסי.

    התוצאה המוזרה, כאמור, היא שהסטודנטים מקבלים סוג של תבשיל שהוכן במיוחד עבורם. הם המושא שלו. העמדות העלגות שלהם זוכות להגבהה ולמחמאה – הם הגזענות הישראלית הידועה, הם הקפיטליזם הישראלי – ובמקביל לביקורת מתנשאת.

    אולי חלק, מיעוט הסטודנטים, אלו שיודעים לעשות ביקורת מתנשאת ומזירים את עצמם מהשאר, יהפכו למרצים. ואולי מי שיודעת להפוך את אותה עמדה עצמה לאידיאולוגיה יעילה וברת הגנה – לפוליטיקאית. השאר, אה, ישארו נבוכים.

    (יצא יותר ארוך משחשבתי)

  10. כפיר

    תודה, כרמל. אני אומר כמה דברים בכדי להבהיר מדוע העמדה שלך ושל שני בעיתית מאוד ומשכפלת תפיסה נאורנית וקולוניאלית.

    אבל ראשית לא ברור לי אם השימוש ב"פלשתינים". האם מזרחים הבינו את עצמם כ"פלשתינים" לאחר השיעור, או שסטודנטים פלשתינים-ישראלים עשו זאת, לא ברורה לי הכוונה כאן.

    בכל מקרה, ההנחה שהסטודנטים ה"מצטיינים" מהפריפריה זקוקים לאוצר מילים ביקורתי שדרכו הם יבינו טוב יותר או ב"דרך שונה" את עצמם מסתיר את היחס הממסדי מדינתי דרכו השפה הביקורתית והסוביקט הביקורתי נבנים.

    1. במדינה קפיטליסטית וקולוניאלית החינוך שהמדינה מציעה הוא כפוי וממורכז, ולתלמידים אין גישה למוסדות לא מדינתיים, בהם הם ילמדו להמשיג את מצבם שלא דרך המדינה או שליחיה. אתם בכלל לא קולטים שאם הסטודנטים שם היו ביוקרתיים הדבר הראשון שהם היו שואלים זה "מה פתאום את/ה מלמד/ת אותי", מדוע אני חייב להיות כאן ומדוג מה שנחשב חינוך ביקורתי או לא צריך לעבור דרך הטקסטים והמסורות שאתם מנחילים? בקיצור, תפיסה ביקורתית כזו תבקש מכם לשאול לא רק באיזה מושגים אתם משתמשים, אלא מה לעזאזל אתם עושים שם מלכתחילה. העמדה הביקורתית שלכםן לא י כולה להנחיל את תנאי האפשרות שלכם, ברגע שזה יקרה, אתם תתבקשו לעזוב.

    דוגמא ליחס המדינתי הוא למשל התואר "מצטיינים" שהוענק לסטודנטים אלה, מה פתאום שהמדינה תקבע מי מצטיין ומי לא? ומה פתאום אתם אוכפים אותו?

    2. "ההישג" שלכם – התלמידים ניסחו את מצבם באופן ברור יותר – מלמד עד כמה אתם עיוורים ליחס המדינתי שהוא התנאי לביקורת הזו. ראשית, החלפת המושגים של הסטודנטים במושגים "שלכם" היא אקט פוליטי ולא "אוביקטיבי" של הבהרה. אבל אתם מסרבים להבין את עצמכם כאנשים שיש להם איזשהוא תוכן מדינתי, ומניחים שאם התלמידים הבינו את עצמם דרך המושגים שלכם, אז הבינו את מצבם באופן ראוי יותר, "ברור יותר". ההנחה שמזרחים, אם אני מבין נכון מה שכתבת, הבינו את עצמם כפלשתינים, היא תפיסה אידיאולוגית בעליל, המבינה את המזרחי דרך המישור הלאומי ולא דרך המישור המעמדי. זו שטיפת מוח של השמאל הליברלי הישראלי(מזרחי ואשכנזי) ששוב ושוב מנכס את המזרחי לעמדותיו שלו.

    אלו הסיבות שבעטיין אני חושב ששני ואת לא מבינים את הבעיתיות של העמדה הנאורנית שלכם. אשמח להרחיב אם תרצי.

  11. גיא

    כפיר, הבעיה הניתוח שלך היא שאתה מסתכל על המציאות מתוך הקטגוריות שאתה מניח – מדכאת, מדכאים, מזרח, מערב ורואה בכל תנועה אובדן אותנטיות ודיכוי של הילידים. אתה לא מאפשר לסיטואציה האינטראקציונית ולחוויית החיים של הסטודנטים עצמם להיכנס אל הניתוח שלך.
    יש בביקרות שלך לא מעט שהיא מבקרת את החברה הישראלית כמבנה ואת תפקידה המשעתק של האקדמיה בתוכה. אך בסופו של דבר המרצה עומד מול סטודנטים שרצו (אלא אם כן תאשימם בתודעה כוזבת) להגיע לאקדמיה. בתוך השדה האקדמי הם צריכים ללמוד שפה חדשה והם ישפטו בשל יכולתם לשלוט בה. מעבר לכך בחברה הכללית לשפה זו יש כוח סימבולי לא מועט. הדוגמה שהבאתי היא לא של ילידים שרק עכשיו הצליחו בזכותי להשתחרר. הדוגמה שהבאתי היא של סטודנטים שהצליחו לעשות שימוש בשפה שהם באו ללמוד בכדי להתמודד עם אלימות סימבולית שהופנתה כלפיהם בתוך הממסד. בתקווה הם יוכלו גם להשתמש בשפה הזו כדי להתמודד עם מערכות ביורוקרטיות, עם בוסים מנצלים וכ"ו.
    ההיגיון שלך דווקא קולניאלי כי הוא מבקש לשמר את ה"ילידות" של הסטודנטים ורואה בכך שהם לומדים שפה אקדמית פגיעה בקולם האותנטי.
    נכון ישנה חשיבות לאפשר לעוד קולות והגיונות להיטען בהון סימבולי ופוליטי. אך אם ניקח את ההיגיון שלך, עד שלא נשנה את כל המבנה החברתי, עדיף כי נלמד רק אשכנזים תיאוריה ביקורתית, כי אשכנזי שמדבר ביקורתיות אקדמית הוא מי שהשתחרר, ומזרחי הוא מי שהתאשכנז.

  12. שירלי הס

    הרעיונות שלך ברורים, אבל לא ברור איזו הצעה נגזרת מהן.

    המאמר של גיא שני נכתב על ידי אדם שמלמד סוציולוגיה ביקורתית ומנסה להתמודד עם המורכבות של העמדה הזו.

    ברור שעצם תפקידו של מרצה מגלם מלכתחילה יחסי כוח – מי שמו ללמד? מי ניסח את הז'רגון? למי הכוח להרכיב את תכנית הלימודים? מי בחר את הראויים ללמוד, וכיצד אפשר לבקר מוסדות חברתיים ובמקביל לקחת בהם חלק?

    ללמד סוציולוגיה ביקורתית זו עמדה פרדוקסלית. אז מה עושים? מפסיקים ללמד? ממציאים מבנה חדש? מה הוא? למי יש את הכוח לייצר אותו? מי שמו לייצר צורות חדשות וללמד לפי דרכו?

    גיא שני לא טען שהסטודנטים לא היו ביקורתיים לפני שהגיעו אל הקורס שלימד. הוא טען שהקורס העניק להם עוד מונחים ומילים לחשוב ולהביע באמצעותן את הביקורת. אלו לא בהכרח מילים טובות יותר מאלו שהיו להם קודם, אבל האם בגלל זה צריך להפסיק ללמד מילים?

    ובקיצור, האם אתה חושב שיש דרך ללמד מבלי לשכפל תפיסה נאורנית וקולוניאלית?

    העמדה שלך ברורה אבל היא גם טהרנית ומשאירה טווח מצומצם מאד לפעולה.

  13. איתמר

    מתרגלים שמגיעים מההגמוניה ומלמדים סוציולוגיה ביקורתית זו אירוניה עצובה, או בדיחה במקרה הטוב.

  14. כפיר

    לשירלי וגיא

    הגישה שלי איננה טהרנית כל וכלל. העובדה שאתם מציבים רק שלוש אפשרויות לניתוח המצב היא אופינית לעמדה שלכם. הנה העמדות שלכם: 1. המזרחי אינו ביקורתי. 2. השולט מלמד אותו להיות ביקורתי. 3. המזרחי מסרב לקבלת השיח הביקורתי. אם אתם אמונים על מקס ובר אתם יודעים מצוין שחסרה האפשרות הרביעית. מהי? תיכף נגיע אליה אבל ראשית אי היכולת שלכם לראות את האפשרות – המהפכנית – מלמד עד כמה אתם לכודים בצורת החיים של מעמד הביניים שלכם (שהיא גם מזרחית וגם אשכנזית, דרך אגב). האופציה הרביעית היא בדיוק האופציה שבחרה בה הציונות מול האימפריה הבריטית. הציונים לא הניחו לבריטים לבוא וללמד אותם מהי ההיסטוריה היהודית;ישראלית, הם הקימו בתי ספר משלהם, כלכלה, צבא וכדומה ואז הגיע הקונפליקט. אין צורך להמליץ על הקמת צבא מזרחי בכדי להבין עד כמה האופציה "ביקורתית" שלכם מניחה מראש מבנים שאסור בשום פנים ואופן לבקר. אם המצרים היו חושבים כמוכם לא הייתה מהפכה. צריך להפסיק ללמד סוציולוגיה ביקורתית ולהתחיל לחשוב יחד עם התלמידים כיצד מקימים כלכלה עצמאית שתפרד מהמדינה ותאתגר אותה בסופו של דבר. כל עוד איננו עושים זאת, הסוציולוגיה הופכת להיות הכלי שבו מבינים מה אי אפשר לעשות. וכן, גיא, כן, הם צריכים להפסיק ללכת לאוניברסיטות הישראליות ולהקים אוניברסיטאות משלהם, הפלסטינים עושים זאת לא רע וכך גם האחים המוסלמים.
    ואני מעולם לא השתמשתי במזרח/מערב אלה פסבדו-מושגים; המושגים שלי הם מטריאליסטים ולא תרבותנים.
    אני יודע שהכוונות טובות, אני לא מפקפק בהם לרגע; אבל צריך גם להבין שהפרדיגמות ה"ביקורתיות" הללו לא ישנו דבר.

  15. כפיר

    ודרך אגב, בנוגע לסירוב ללכת לאוניברסיטה, זה מתרחש בפועל מאז שנוסדה המדינה רק הפוך. אם אני קורא את שבירסקי נכון אז בגלל ההסללה והנשירה, רק ל-30 אחוז מהאוכלוסיה בארץ יש תארים ראשונים. זאת אומרת שבמשך שישים שנה 70 אחוז מהאוכלוסיה, מזרחית או לא, לא הולכת לאוניברסיטה ועם זאת הייתי אומר שמנסיונם הקשה במציאות הישראלית הם בוודאי יודעים דבר או שנים על דיכוי. הם פשוט לא מצביעים לשמאל.

  16. מורן

    מטרת המאמר הייתה להצביע על אסטרטגיית הסחה של אשכנזים בכלל, לאו דווקא של סטודנטים אשכנזים – השיעור שנערך עם פרופ' אילוז היה רק מקרה בוחן למשהו גדול יותר שהבחנו בו. נחיתותם המובנית של הסטודנטים בסיטואציה רלוונטית באינטראקציה הספציפית הזו, אולם גם אז, הם בעלי פריווילגיות של דיבור רגשי, שהמזרחים (כמו נשים, למשל) לא יכולים להרשות לעצמם לחטוא בו במסגרת האקדמית. אם כך, אני לא חושבת שהטענה שלך סותרת את זו שלנו, אלא רק מוסיפה לה נדבך של מורכבות פרטנית, שנעלם ברגע שהשיח המזרחי יוצא מגבולות האקדמיה.

    כרמל – שימי לב למרכאות בהן תחומה כותרת התגובה. אלה לא מילים שלי. בחרתי לעשות כן כדי להבהיר נקודה וזו לא דעתי על המאמר הזה. את טענותיי למאמר פירטתי בגוף התגובות ואת מוזמנת לקרוא אותן.

  17. שירלי הס

    כפיר, לא אמרתי שהמזרחי איננו ביקורתי או שהשפה הביקורתית של השולט מועדפת, ולא אמרתי שהמזרחי מסרב לקבל את השיח הביקורתי. גם המאמר לא מצביע על כך, אלא מציין נקודה הפוכה:
    הסטודנטים שלמדו על אלימות סימבולית היו ביקורתיים ביחס אליה עוד קודם לכן, הם רק לא הגדירו אותה ככזו.

    אתה מתעלם מכך שהסטודנטים הם שבחרו בסופו של דבר *כן* להגיע אל האקדמיה. האולי אם היו להם אפשרויות חתרניות יותר, הם היו מעדיפים אותן, אבל המאמר של גיא שני מנסה להכיר בבחירה שהם עשו ולפעול מתוכה.

    גם אני שואפת ללמידה שהיא חתרנית במובנים שבהם היא איננה תלויה בהיררכיות קיימות – מדינתיות, לאומיות, אתניות, מגדריות ומעמדיות.

    אבל (1) אני לא רוצה לבטל את האפשרות של אלו שדווקא מעוניינים במבנים הקיימים. (2) חשוב לי לקחת בחשבון שלא פעם השאיפה לחתרנות מוחלטת היא עצמה פריבילגיה, כיוון שהיא דורשת הון מטריאלי, תרבותי ופוליטי שיאפשרו את העדר התלות.(3) אני באמת לא יודעת כיצד מייצרים מהפכה שאיננה משמרת היררכיות בכלל. ברוב המהפכות שציינת למשל, ולא רק בהן, מצבן של נשים נותר דפוק.

    אני חושבת שאתה ממהר להניח כשלים מוסריים אצל מי שרוצים בשינוי חברתי. זה בא לידי ביטוי ב"האשמות" שלך כלפי כל מי שמביע כאן עמדה שאיננה טורפת את כל הקלפים, וגם בחוסר הנכונות שלך לקבל את שאיפתם של מזרחיות ומזרחים ללמוד ולפעול בתוך המוסדות המדינתיים.

    לכן יש בגישה שלך עמדה מוסרית מעצימה וחשובה אבל גם מידה רבה של טהרנות. וכל זה כמובן לא מנוגד לחשיבות שבניסיונות להגשים אותה. הלוואי שנצליח.

  18. כפיר

    שירלי,

    את מסרבת להכיר במקום שלך מול הסטודנטים ומתעקשת להתכחש לאפשרויות פעולה אחרות שלא ניתנות בתפיסה החברתית-מושגית שלך (ושל גיא). את מתכחשת ומתנגדת לכל סוג של ביקורת על ידי השמת הביקורת שלי בקטגוריות שאינן מתאימות לה. ממש לא מעניינת אותי שאלת ההיררכיה, אלא שאלת הפעולה המביאה לעולם צורת חיים קולקטיבית ולא פילוסופיה קולקטיבית. היררכיות צצות תמיד, השאלה היא איך מתמודדים איתן. כאשר אני מבקר את העמדה שלך ושל גיא אני ממש לא מדבר על בעיית ההיררכיה, זה עוד סמפטום של אי ההקשבה שלכם – אני מדבר על כך שהביקורת שלכם יכולה להתחיל רק אחרי ששאלת הכוח נפתרה כבר לצד החזק (המדינה/קפיטל). אתם מוכרים לעצמכם אידיאולגיה אידיאליסטית במובן המרקסי של המילה אם אתם חושבים שלשנות את השיח משנה את החיים. אני רוצה להזכיר לכם שעם כל הכבוד לבורדיה – ואני חושב שהוא חוקר חשוב מאין כמוהו ואני מיישם כמה מעקרונותיו – בורדיה היה אקדמאי וכל התורה שלו מותאמת לצורת חיים קפיטליסטית בה אין מאבק ולא יכול להיות מאבק ישיר על כוח. הראייה לכך, היא שצרפת למרות כל הביקורת היא אחת מהמדינות הגזעניות והדכאניות ביותר, במיוחד אם חושבים על התנאים המזוועים שבהם חיים מוסלמים וערבים.
    המצב בישראל הוא אחר לגמרי; אפשר להתמודד על כוח, אתם פשוט לא מעוניינים בכך; אתם רוצים לחיות עם (דיכוי) ולהרגיש בלי. אי אפשר לנהל מהפכה מתוך העמדה של האזרח הבורגני שרוצה לשמור על צורת חייו ומדי פעם ללמד קצת ביקורת (זו ביקורת אגב גם על צורת החיים שלי, אך אני לא שוגה באשליות שלכם ומחפש דרך אחרת). הציונות, האחים המוסלמצים וגופים רבים אחרים עשו ועושים את זה; אף אחד מהם לא קרא בורדיה.

    עוד כמה נקודות להבהרת העמדה הבעייתית שלכם והחלופה שאני מציע שהיא לגמרי לא טהרנית.

    ראשית, כן, כאשר אתם אומרים שהסטודנטים מהתחילו לדבר בשפה שלכם, אבל זו לא השפה מועדפת אתם מתכחשים למה שאתם עושים שם. מה לעאזאזל אתם עושים שם אם לא להחליף את הלשון – תפסיקו להתכחש כבר.

    שנית, לומר שאתם "מכבדים" את הבחירות שעשו הסטודנטים לבוא לאקדמיה זו ממש פארסה. ראשית, כמו שכתבתי הרוב המוחלט של המזרחים בישראל לא לומדים באקדמיה בכלל. לא למדו וכנראה לא ילמדו. מדוע לא "לכבד" את הבחירה שלהם? וללכת אליהם? אתם שוב מבלבלים בין ה"בחירה" של הסטודנטים לבחירה שלכם ללמד באוניברסיטה/מכללות ולהשאר במערכת. שוב התכחשות ובלבול בין האוביקט של השיח לסוביקט של השיח. אתם מנסים להסתיר את זה הבלבול הזה כאשר אתם מדברים על השיתוף של האוביקט של השיח (האינטראקציה בכיתה) – קואופטציה קלאסית. בוא ננסה לרגע אחד להחליף את הצדדים באינטראקציה הזו שאתם מציעים כאן – האם תסכימו לתת את השכר שלכם לסטודנטים ולבנות קופה משותפת ואורח חיים משותף בה כולם חולקים במשאבים ובשיח? ממש לא. אז הנה דוגמא פשוטה לאיך הסימבולי (השיח) מסתיר את הממשי, את תנאי הסימבולי. איך הסיבולי מעוניין לייצר את האשליה של שיתוף. שינוי מתחיל בתנאי החיים, ולא רק במחשבה על החיים.

    שלישית, המזרחים שהגיעו לאוניברסיטה כבר ויתרו על "דרך אחרת" – הם כבר בחרו בקפיטל, בין אם מחוסר ידיעה או מתוך חישוב. אם אתם סוציולוגים תשאלו את עצמכם מהי השכבה הסוציולוגית של הסטודנטים הללו? הם בדיוק מגיעים מהשכבות שרוצות להכנס" לחברה, המעמד הביניים העתידי, הם לא המעמד המהפכני, זה שמעונין בשינוי עמוק ויסודי. לכן, אתם והסטודנטים שלכם כבר הסכמתם מראש על הבסיס הקפיטליסטי (התנאים) ומתווכחים רק על הלשון הסימבולית. מה שאתם עושים שם, אם תודו בזה או לא, היא גיוס קולות לשמאל, לא יותר מזה.

    עוד בפוסט הבא.

  19. כפיר

    החלופה שאני מציע אין לה ולו דבר עם טהרנות, להיפך, זו גישה מעשית, אך לא פרגמטית, שראשית מביטה אל מעשים היסטוריים ביקורתיים ולא אל טקסטים ביקורתיים. הציונות והאחים המוסלמים הם מודלים שהצליחו, בוא נביט בהם. אם נשים בצד לרגע את השיפוט ביחס למעשה הקולוניאלי של הראשון או הפונדמנטליסטי לעיתים של השני, אפשר יהיה ללמוד משהו מאופן הפעולה עצמו. הדבר החשוב ביותר של תנועות אלו הן שהן הבינו שהם לא חלק מהצורה הפוליטית הקיימת (איממפריה בריטית; אימפריאליזם אמריקאי התומך בדיקטטורה מצרית), הם לא מהווים חלק מהשלם הקיים אלא שלם בפני עצמו הרוצה להדיח את השלם הקיים. לשני התנועות לא היה כוח צבאי לעשות זאת, אז הם ראשית פעלו על מנת לייצר את תנאי חיים עצמאיים – ראשית, כלכלה שהולכת ונפרדת מהמערך הקיים, שנית, יחסים חברתיים קולקטיבים למדי, שלישית, תפיסת עולם נפרדת המבקרת את הקיים, רביעית, כוח פעטולה כזה או אחר.זהו תהליך ארוך, אך אפשרי בעליל. הציונות זכתה לעצמאות תוך 66 שנה, האחים המוסלמים הגיעו לשלטון במצרים אחרי 90 שנה בערך והם אחת מהתנועות העולמיות החזקות כיום. אתם לא מציעים ולו דבר אחד דומה. אתם רוצים להמשיך לחיות את החיים שלכם במדינה דכאנית והמשיך ולהפיץ תיאוריות אידיאליסטיות שלא ישנו כלום. אם רוצים שינוי, צריך ראשית להבין שאנחנו לא מהבוין חלק מהשלם הדכאני ורוים להקים שלם רחר שבסופו של דבר יתעמת עם השלם הקיים. זו אופציה שכלל לא עולה על דעתכם והיא מלמדת על מה שאתם מכחישים.

  20. דניאל

    דווקא בורדיה היה פחות אקדמאי טהור מרוב ממשיכיו, ובוודאי פחות מרובה אקדמאים של הסצנה הפאריזאית בה פעל. הוא נהג ללכת להפגנות, לחתום על עצומות, לפרסם מאמרים עיתונאים ועוד. מדובר לדעתי במודל מוצלח מאוד של אקדמאי-אקטיביסט שעסק בשני התחומים בצורה טובה.

  21. שירלי

    כפיר, אתה ממשיך ואומר (עושה?) דבר והיפוכו. הניתוחים שלך נשארים ברמה הסוציו-היסטורית-פוליטית, אף על פי שאתה מציג אותם כמעשיים. אתה מניח בצד את מה שנוח להניח בצד (פונדמנטליזם, קולוניאליזם, שאיפות לאומיות, היררכיות מעמדיות ומגדריות), ומזקק מתוך הדוגמאות את האלמנט המהפכני והחתרני.

    באותו האופן אתה ממשיך להניח שגיא ואני (קצת מצחיק שאתה מתייחס אלינו בלשון רבים), עיוורים או אטומים לעמדות האלו. אתה מניח גם שלא פעלנו או ניסינו לפעול, בדיוק כמוך, מחוץ לגבולות האקדמיה.

    לעצמך אתה דווקא עושה הקלות, ומציין רק במאמר מוסגר שגם אתה בעצם משמר את צורת החיים הבורגנית ומדי פעם מלמד קצת ביקורת, ומדי פעם קצת מנסה לפעול.

    נו, אז אתה מרגיש נעלה כי אתה לא שוגה באשליות?

    1)למה אתה חושב שאני שוגה באשליות? הצעתי קתרזיס? אמרתי שהכל יהיה בסדר אם רק מזרחים יקראו את בורדיה?

    2) למה אתה חושב שאני לא מנסה לפעול? מכיר אותי? יודע משהו על חיי הבורגניים יותר או פחות? בחנת את המעשים שלי בעולם או שהנחת שאני מעדיפה לחיות במדינה דכאנית ולא להפריע?

    3) גם אני מתעניינת בפעולות ולא בטקסטים, לכן אני מנסה לשאול אותך שוב ושוב איך פועלים, אבל אתה עונה לי בניתוחים (ובהתנצחות). אתה מספר על מה שקראת ולמדת, ומחסיר את מה שעשית או לא עשית (הרי אתה מנסה פה ושם, לא? איך אתה מנסה? מה הקונפליקטים שנתקלת בהם? מה עשית כדי להתמודד איתם?)

    ולשאלתך, למרות שמיהרת להשיב בנחרצות בשמי: כן, אני מוכנה לאורח חיים שכולל חלוקה מלאה במשאבים ובשיח. כן, אני גם חוששת מאורח חיים כזה. כן, בינתיים גם אני צריכה להתפרנס ולעשות במסגרת הזו הכי טוב שאני יכולה. לא אני לא מתכחשת לבעייתיות. ואתה?

  22. איציק

    כשהאשכנזים מרגלים ומצוטטים
    למזרחים בלי בושה באמצעות
    השב"כ בדיוק כמו בעבר ואפילו
    יותר באמצעות הטכנולוגיה ההייטקית המתחוחכמת החדשה

  23. כפיר

    שירלי,

    אני ממש לא חושב שאני אומר דבר אחד ועושה ההיפך. אני אשמח להסביר בעוד רגע מה אני מנסה לעשות, עושה, ואעשה, אבל ראשית אני רוצה לדייק בכמה דברים.

    1. הדיון התחיל כדיון ביקורתי על האופן שבו גיא ונראה שגם את חושבים (בין אתם מכירים זה את זו או לא). הביקורת שמוצעת איננה חייבת להיות מתוך מעשה. הפעולה איננה קריטריון האמת של הטיעון הביקורתי, אחרת יהיה אפשר לזרוק לזבל כל מה 99% ממה שהחוקרים הביקורתיים אומרים על החברה הקפיטליסטית, רובם ככולם לא עשו דבר למען האמיתות שהם מציעים ועם זאת אנחנו יודעים מצוין שיש בהן הרבה אמת.

    בדיון תיאורטי, הבקשה להפוך את הפעולה לקריטריון האמת, מריחה כמו ניסיון לסגור את הדיון – כמו למשל אותם ישראלים המסבירים לקהילה הבינלאומית שהם לא יכולים לבקר את ישראל כי מעולם לא חיו בה. הכשל בטיעון של גיא יעמוד גם אני אהיה אחרון הקפיטליסטים.

    שנית, הטענה הראשונה שהעליתי נגעה ללשון הביקורתי – אני טענתי שהמזרחים, או כל מי שנמצא מחוץ לספרה הציבורית מבין מצוין את יחסי הכוח, ואין ממש צורך ללמד אותו את בורדיה. גם לטענה הזן אין קשר למעשה כזה או אחר.

    שלישית, אני מבקר מה שאני קורא, וכאשר אתם מבלבלים בין העמדה שלכם לעמדת של הסטודנטים, אני קושר בין צורת החיים, תהיה מה שתהה, לבין עמדת הטיעון. אם אני טועה, אנא הסבירי.

    רביעית, החלופה שאני מציע היא בהכרח מעשית ולא תיאורטית. אתם קראתם לי "טהרן" ואילו אני הסברתי שאתם מתכחשים לאופציה הרביעית של יצירת צורת חיים חלופית, והנה שוב, כאשר אתם מתבקשים לדון בה, אתם מבקשים שוב לבטל את הלגיטימיות של הטיעון. אני חושב שיש די בציונות, באחים המוסלמים, ובגופים אחרים בכדי להתחיל דין ביקורתי אחר. אתם שוב ושוב מסרבים. אם ניסיתם פעם, אנא שתפו.

    לבסוף, בנוגע למה שאני עושה. אני פעיל באיגוד הסטודנטים בברקלי שנלחם על זכוית הסטודנטים כאן. בנוסף אני פעיל באוקיופאי בברקלי ובאוקלנד, קיבלתי מכות רצח מהשוטרים ונעצרתי כאשר ניסו לקחת לנו את האוהלים, ואני ממשיך לחשוב ולבנות חלופות, כמו מוסד מרקסי שיתופי שיציע מלגות חינם לסטודנטים שמעוינים ללמוד במסגרת לא קפיטליסטית שבסופו של דבר, בטווח הארוך יביא להקמת בית ספר – צורת חיים אלטרנטיבת שתנסה להתקיים ללא כסף. תוכניות גדולות, ללא ספק, אבל אנחנו מנסים. הדבר האחרון שאני אעשה זה ללכת ללמד באוקלנד ולומר שם לסטודנטים שהם צריכים לקרוא בורדיה ואז למצוא עבודה טובה בשוק ולהיות "ביקורתים". זה פשוט לא עובד. אני לא בטוח שזה אף פעם עבד.

  24. ג. אביבי

    בראשית ה70 (אולי סוף ה60) פגשתי קבוצת צעירים מתנדבים/ות מגרמניה שנקלטה באחד הקיבוצים. כולם הגדירו עצמם כשמאלנים. הייתה להם ביקורת מוצדקת על ישראל, שנהגה להפציץ מחנות פליטים ו"לפגוע במחבלים" (לפגוע בעיקר בחפים מפשע) ועל הכיבוש המתמשך. היות שהסכמנו פוליטית על הרבה דברים יכולנו להתקרב ובנקודת זמן מסוימת הזכרתי להם את הקשר של העם הגרמני להשמדת יהודי אירופה. התשובות ששמעתי היו בנוסח כמעט אחיד: "…בסך הכל איזה משוגע אחד וכמה בנדיטים עשו את כל הפשעים האלה, …ולעם הגרמני אין קשר לאירועים!". הימים היו טרם החלת החינוך מחדש על הנוער הגרמני, ובעזרת תקשורת משתיקה ומערכת חינוך שמרנית ומסלפת, רוב הגרמנים הצעירים, על אף ששמעו/ידעו לא מעט על השואה (לכן הגיעו לישראל), לא חשבו שהם/הוריהם חייבים הסבר על מה שארע לעמים אחרים בשנות ה40.
    אני נזכר בזה תמיד כשאני שומע/קורא תגובות של אשכנזים על קיפוח המזרחים ועל הסללתם לחוסר שוויון אתני. זאת אותה האטימות הפתולוגית עם אותו הנרקיסיזם הפלצני, ההבדל היחידי בינם לבין המכחישנים מגרמניה (של אז) הוא שהאחרונים לא ניסו לתלות את האשם בקורבנות. לחברה האשכנזית דהיום אין כל עניין לשנות את התודעה הכוזבת והמכחישה שלה כלפי המזרחים והפלסטינים.
    המסקנה לשיטתי, והפעם צודק כפיר (ללא קשר ל"מזרחי הסימבולי"), היא שהמזרחים צריכים לקחת את עתידם בידיהם, להקים מוסדות חינוך שלהם שיפיצו את הסיפור האמיתי, ובעיקר שיקימו כלכלה עצמאית לשרות המזרחים ולקידומם. לחברה האשכנזית אין כל עניין ליצור תנאים של שוויון עם המזרחים.