בסופו של דבר צריך ללכת לעבוד

נדמה שאת מקומו של האיום האיראני תפס האיום הסודני. מדובר ברצף אינסופי של איומים – אחד בא, ולאחר זמן מה הוא מפנה את מקומו לאיום חדש. כל איום בתורו מאפשר לממשלה לעשות בנו כרצונה. להתיר לעצמה חקיקות דרקוניות לצד חוסר מעש חצוף, כי כאשר האיום עומד ברקע, כמו ערפל סמיך שאי אפשר לחצות אותו, ניתן תמיד להצביע עליו, ולומר שהוא זה שמונע את הטיפול בכל נושא אחר.

כך נתפס האיום האיראני. ככזה שעומד מול קולותיה של מחאת הקיץ האחרונה, ולומר למפגינים ולמוחים "זה לא שאנחנו לא בעדכם, אנחנו פשוט חייבים לטפל כרגע בבעיות דחופות יותר". והגלגל הסתובב, שנייה לפני שהמחאה של הקיץ שבה להרים את ראשה, והציב את הפליטים כבעייתה האקוטית ביותר של מדינת ישראל. כבעיה בה"א הידיעה, שפתרונה הוא הדחוף ביותר.

זוהי הדעה הרווחת. והיא לא משוללת כל אמת, היא פשוט מפספסת את האזיקים האמיתיים שדואגים לשמר את ממשלת ישראל במקומה, חסינת כל ביקורת שמגיעה מצד אזרחי, תושבי ודרי המדינה שעליה מונתה ממשלה זו למשול.

האזיקים האמיתיים נחשפים כעת, דווקא בימים של רדיפה משוללת כל רסן אחר פליטים, בימים שהפשעים היומיומיים של מדינת ישראל מתנהלים ברחובות שלנו. לא מעבר לגבול או לקו הירוק. ממש קרוב לעינינו, אלה שכבר רואות פחות ופחות פליטים ברחובות בימים האחרונים. והאזיקים הללו הם בדיוק אותו דבר שראשי המחאה מנסים לפעול נגדו. זהו היומיום.

העבודה של כל אחד ואחת, בהנחה שהוא מחזיק באחת, ממלאת את רוב ימינו. ואם לא כך הוא, ניתן להניח שאנחנו סטודנטים שמחזיקים במשרה חלקית שלא מצליחים להרים את הראש מהשולחן. המדיניות הכלכלית (שצריך להבדיל אותה מהמצב הכלכלי, כי מצבה של מדינת ישראל אינו גרוע באמת כפי שהיא היתה רוצה שנחשוב) היא כזו שבה העובד הוא עבד, וככזה הוא מנהל מלחמת הישרדות יומיומית עת הוא מנסה גם לעבוד, וגם להחזיק משפחה (כי בישראל אי-אפשר שלא להחזיק משפחה) וגם לתחזק חיי חברה (כי הסטטוס מחייב). זוהי מדיניות כלכלית  שמתקיימת במציאות שבה שעות הפנאי – בעיקר אצל השכבות החלשות, אבל לא רק – הן בגדר נעלם שנשכח. והאפשרות לבוא אל הבוס ולבקש יום היעדרות לטובת השתתפות במחאה אינה עולה על הדעת.

העובדה הזו אין בה כדי לומר שביום שנשנה את המציאות הכלכלית של ישראל, אז יהיה לנו הפנאי והזמן לטפל בבעיות הגדולות יותר ע"ע היחס לנשים, עוולות הכיבוש וכו'. אין בעובדות הללו כדי להצביע על כך שבמציאות כלכלית אחרת כולנו נהפוך לאנשים שרואים את האחר, ומסוגלים לעמוד לצדו בעתות מצוקה, כי כעת יש לנו שעה פנויה.

בעובדה הזו טמונה ההבנה שהמחאה הכלכלית אינה מהווה איום כלפי ממשלת ישראל. למעשה, המצב הדוחק של רוב רובם של אזרחי ישראל, אותה שקיעה עמוקה ביומיום שאינו מאפשר סטייה מלוח הזמנים, היא זו שמאפשרת לממשלת ישראל להמשיך בעוולותיה באופן חופשי.

ממשלת ישראל יודעת שקריאת ידיעה בעיתון הבוקר על כך שפליטים מועמסים על משאיות, מועברים למכולות בדרום שבהן ייכלאו לכמה שנים טובות, או לחלופין נאלצים לעזוב את ישראל למדינות שבהן חייהם נתונים בסכנה, לא תשנה דבר. כי בסופו של דבר צריך ללכת לעבודה, וצריך לשלם את שכר הדירה הגבוה, ולהגיע לאסוף את הילדים מהגן, וגם לקחת את הילדים לפגוש חברים (כי חשוב לשמור על חיי החברה שלהם), ובסוף השבוע חייבים לאכול ארוחת ערב עם המשפחות.

כל הפעולות הללו, ועוד רבות, ממלאות את היום יום כך שהאזרח ירגיש שאין לו ברירה. הוא חייב להמשיך להניע את המנועים של חייו, ובמקום הזה הוא לא יכול לעצור הכל כדי להתנגד לגירושם של הפליטים. אין לו זמן לכך, למרות שקשה להעלות על הדעת מצב יותר ברור של דחיפות שקוראת לפעולה, להתנגדות, לזעזוע ולקריאת אי-אמון במקום הזה.

לכן המציאות הזו לא הולכת להשתנות. במציאות הזו יכולה ממשלת ישראל להמשיך לנהל את סדר יומה באותו האופן שבו ניהלה אותו עד כה. רק ביום שבו למרות המציאות הקשה והחונקת שהממשלה מייצרת עבורנו כל יום, אזרחי ישראל לא יאפשרו לה להמשיך את הכיבוש, את היחס הלא מכבד כלפי נשים ומיעוטים נוספים, את האלימות שגואה ברחובות וכעת את גירושם של פליטים שהגיעו אליה מחוסר ברירה, רק אז ממשלת ישראל לא תמצא יותר טעם בתחזוקת המדיניות הכלכלית הדורסנית שלה. עד אז המציאות הכלכלית הזו תמשיך להיות זו שמאפשרת לה להמשיך ולמתוח את גבולות הפשיזם שלה, ולכן תעשה הכול כדי שתעמוד בעינה.

לבלוג של רוויטל מדר