כפסע מהשלטון: יום גדול לשמאל ביוון

אם אכן תזכה קואליציית השמאל הרדיקלי "סיריזה" להרכיב את ממשלת יוון, איזו מין ממשלה זו תהיה וכיצד תחלץ את המדינה מהמשבר העמוק מבלי להיכנע לתכתיבים של האיחוד? והאם מדובר במהפכה? מתן קמינר על הבחירות היום ביוון
מתן קמינרמתן קמינר

מתן קמינר כותב דוקטורט על היחסים בין מהגרי עבודה תאילנדים בערבה למעסיקים שלהם ובין קפיטליזם לציונות. פעיל ב״אקדמיה לשוויון״

אתונה.

העשורים האחרונים, עשורי עלייתו של הניאו-ליברליזם בעולם, הם עשורים של נסיגה ומגננה עבור מפלגות ותנועות השמאל בעולם המערבי. גם המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008 – ששמט כל הצדקה לשילוב המדכדך בין הפרטה, חיסול שירותים חברתיים ומירוץ בינלאומי להוזלת כוח העבודה – טרם קיבל ביטוי שלטוני בעולם ה"מפותח". הבחירות ההיסטוריות המתקיימות היום (17.06) ביוון עשויות לשנות את המצב הזה: בפעם הראשונה, מפלגה שקוראת לעצמה "שמאל רדיקלי" ודוחה בכל פה את התכתיבים שכופות המדינות הדומיננטיות של האיחוד האירופי עשויה לזכות בראשות הממשלה במדינה אירופית.

לאור היעדר החומר על יוון בעברית, חשוב לברר כמה שאלות עיקריות: מהו המצב שאליו נקלעה יוון בשנים האחרונות? מהי סיריזה (Syriza) – קואליציית השמאל הרדיקלי – שאולי תזכה בשלטון ולמה אפשר לצפות ממנה? ומעבר לכך, האם ייתכן שהבחירות הללו יסמנו את תחילתו של מפנה מהפכני ביוון ומעבר לגבולותיה?

עצרת של קואליציית השמאל הרדיקלי סיריזה, אתונה 14.06.12. צילום: mkhalili, cc by-nc-nd

כרוניקה של תלות

קצרה היריעה מלספר פה את תולדותיה המודרניות של יוון, שיצאה תחת ידיה של דיקטטורה צבאית ב-1974 וב-1981 כבר הצטרפה לאיחוד האירופי. אך שווה להזכיר כמה עובדות שכמעט ואינן מוצאות מקום ברוב דיווחי התקשורת: יוון הייתה ונותרה אחת המדינות העניות באיחוד. השחיתות, המגזר הציבורי המנופח והכלכלה המעוותת שמהוות את עמודי התווך הסגוליים של המשבר הנוכחי כאן אינם יסודות אוריינטליים זרים, אלא במידה רבה תוצאות של האופן שבו שולבה יוון בכלכלת האיחוד.

האליטה העסקית היוונית השולטת בשתי המפלגות הגדולות, ניאה דמוקרטיה ("מרכז"-ימין) ופאסוק ("שמאל"-מרכז) הפכה את עצמה ממעמד כמעט-פיאודלי בתוך ארצה, עם נוכחות חשובה בעולם הספנות, למנהלת המקומית של חלוקת-עבודה יבשתית שבה יוון משמשת בעיקר יעד לתיירות ולספקולציה פיננסית ונדל"נית. המשק המקומי, שפעם התבסס על חקלאות ותעשייה כבדה, עבר בתוך כך שינויים מפליגים שחיסלו את פרנסתם של מאות-אלפי יוונים. הפיתרון שמצאה המערכת הפוליטית – חלוקת ג'ובים על בסיס קשרים משפחתיים ואישיים למפלגות השלטון – שימש גם כדי להגביר את תלותם של האזרחים במפלגות אלה. לא מפתיע, שכאשר אילץ המשבר הכלכלי את האליטה המקומית להתחיל ולקצץ במשרות האמון הללו, המשבר הפוליטי לא איחר להגיע.

משבר החוב שגרר את המשבר הפוליטי ביוון היה, אם כן, צפוי מראש. תוך שהבסיס היצרני הולך ומצטמק, קיצצו ממשלות המרכז את המסים על העשירים ולוו כספים מבנקים – בעיקר בגרמניה – כדי לממן את הגירעון. הבנקים הללו, שפעלו על פי ההיגיון שאת הכספים הללו מישהו יצטרך להחזיר להם (כמובן, לא בהכרח מי שבזבז אותם) שמחו להלוות ולהלוות עד שיום בהיר אחד ב-2009 החליט שוק ההון העולמי שהחוב גבוה מדי. שיעור הריבית על כל הלוואה אמנם קבוע, אך ממשלת יוון (כמו כל לווה אחר במצב דומה) נאלצה לקחת הלוואות חדשות כדי להחזיר את הישנות, ועם עליית הסיכון עלתה גם הריבית: עד מהרה הפך החוב הלאומי לחור שחור שלא ניתן לצאת ממנו.

לצד החובה המוסרית להחזיר חובות, יודע עולם ההלוואות גם עיקרון מקודש אחר: האפשרות המכונה חדלות פירעון או פשיטת רגל. מי שנואש מהאפשרות להחזיר את חובותיו רשאי להצהיר על כך ולהגיע עם נושיו להסדר שיאפשר לו להמשיך לחיות. גם מדינות יכולות לפשוט את הרגל, כפי שעשתה ארגנטינה ב-2004 וכפי שעשתה יוון עצמה שלוש פעמים במהלך המאה ה-20. המפסיד העיקרי במקרה של פשיטת רגל הוא הנושה, אך הסכנה שהלוואה לא תוחזר היא חלק מהמשחק, ואף משמשת לעתים קרובות כהצדקה להנהגתה של ריבית, כגמול על סיכון. אבל הבנקים הגרמניים, כמו אלה האמריקאיים בשעתם, רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: אם היוונים לא יחזירו להם את החוב, האיחוד האירופי יחזיר. לא ייתנו להם לקרוס. למה? כי הם אלה ששולטים, בסופו של דבר.

אז עכשיו האיחוד האירופי – כלומר, גרמניה, ובמידה פחותה גם הולנד, בלגיה וצרפת – מוכן להחזיר לבנקים את החובות של ממשלת יוון, אבל לא ללא תמורה. מה התמורה? העמקת ניצולם של העובדים היוונים בידי בעלי ההון הצפוניים ומשרתיהם המקומיים, באמצעות המנטרה הניאו-ליברלית הידועה: הפרטות חסרות-אבחנה, הרס המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, והעברת המושכות של המדיניות הכלכלית לשליטה חיצונית. זה המתכון שקיבלו עליהם מנהיגי מפלגות המרכז, בדמות שני ההסכמים או "תזכירים" שחתמו עם האיחוד האירופי. תוצאותיו ניכרות מיד בשטח: אבטלה גואה שמגיעה ל-50% ויותר בקרב צעירים, התמוטטות מערכות החינוך והבריאות, השתוללות של פשיעה והפיכת המשטרה לכוח צבאי לדיכוי הפגנות.

המשבר והשמאל

אך תכתיבי ההון הם לא המשחק היחיד כאן: ביוון קיימת מסורת של מאבק עממי עיקש. ללא הבנה של המסורת הזאת, על מגבלותיה, לא ניתן להבין איך הגיע השמאל הרדיקלי כאן לסף תפיסת השלטון. הכוח המרכזי שלחם נגד הכיבוש הנאצי ביוון היה המפלגה הקומוניסטית המקומית, וכאשר לאחר המלחמה סירבו הקומוניסטים לקבל את החלוקה הבין-גושית, שלפיה הגיש סטאלין את יוון למערב, פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עד 1947. השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בתאוצה כלכלית אך גם בהתרחבותם של פערים מעמדיים ששיתקו את המערכת הפוליטית, שסירבה לספוג את הקומוניסטים – עד שב-1967 לקחה חונטה צבאית את השלטון לידיה, והגלתה אלפי חשודים בקומוניזם למחנות ריכוז ועינויים באיים מבודדים.

על אף קוצר ימיה (שבע שנות שלטון), הדיקטטורה הותירה פצעים עמוקים בחברה היוונית. השמאל היווני יצא ממנה כשהוא מפולג ומורחק מהשלטון, אך נהנה מאהדה ציבורית רחבה מתמיד. במרוצת שנות השבעים התפלגה המפלגה הקומוניסטית לסיעה אורתודוקסית, תומכת ברה"מ, ולסיעה "אירו-קומוניסטית" שתמכה בהשתלבות באיחוד האירופי ובנתה קשרים עם מפלגות שמאל במערב אירופה. זו האחרונה הפכה ברבות הימים לגרעין המייסד של סיריזה. בשנות השמונים והתשעים קמו ביוון גם תנועות אנרכיסטיות, פמיניסטיות וסביבתיות לצד פלגים טרוצקיסטיים, מאואיסטיים וכו'. האוניברסיטאות היו ונותרו תחת השפעתו החזקה של השמאל, ובערים הגדולות הפכו שכונות (כמו אקסארכיה באתונה) למוקדים לפעילות תרבותית ופוליטית שמאלית.

הפגנה בכיכר סינטגמה שבאתונה, מאי 2011. צילום: mkhalili, cc by-nc-nd

ההתפרצות הגדולה הגיעה ב-2009, לאחר ששוטר הרג נער חף מפשע באקסארכיה. מהשכונה התפשטו לרחבי הארץ המהומות האנטי-משטרתיות. הקרע בין העם לשלטון שיצר המשבר הכלכלי הפך עד מהרה גם לקרע פוליטי. שתי מפלגות המרכז שחתמו על ההסכמים עם האיחוד האירופי איבדו כל לגיטימציה ציבורית, עד אשר ראש הממשלה פאפאנדריאו החליט להעמיד את ההסכמים למשאל עם. האיחוד התערב עד מהרה וכפה את ביטול משאל העם, את התפטרותו של פאפאנדריאו ואת הקמתה של ממשלת "אחדות" שייצגה, למעשה, את האינטרסים של מיעוט הולך וקטן. הזעם הציבורי התפרץ בקיץ 2010 לכדי השתלטויות חוזרות ונשנות על הכיכרות המרכזיים במדינה, בראשן כיכר סינטגמה באתונה. אך אף אחד לא שיער לעצמו עד כמה הפך השלטון למבודד עד הבחירות, שהוקדמו ל-6 במאי 2012.

ניתוח של תוצאות הבחירות ניתן למצוא כאן; עלייתו של הימין הקיצוני, שעליה דווח בהרחבה בארץ, היא רק חלק מהסיפור, ולא החשוב ביותר בו. התוצאה החשובה יותר היא ללא ספק עלייתה המטאורית של סיריזה – קואליציית השמאל הרדיקלי, שהמרכיב החשוב ביותר בה, סינאספיסמוס, הוא צאצאה של הסיעה ה"אירו-קומוניסטית" שנוסדה בשנות השמונים. סיריזה הגיעה למקום השני, עם 16%, כשבמקום הראשון המפלגה השמרנית עם 18% בלבד. במציאות האלקטוראלית החדשה ישנם שלושה גושים, שווים פחות או יותר בגודלם: גוש המרכז של המפלגות החתומות על "התזכירים", גוש שמתנגד לו משמאל, וגוש ימין קיצוני שמתנגד לכאורה להסכמים אך בפועל מקיים כנראה קשרים ענפים עם הימין הממוסד. במצב זה לא ניתן היה להקים ממשלה. לאחר כמה ימים של משא ומתן עקר הכריז נשיא יוון (בעל תפקיד טקסי, דומה לזה של הנשיא בישראל) על קיומן של בחירות חדשות ב-17 ביוני.

על פי שלטון

כך הגיע השמאל היווני למצב בלתי-צפוי: השלטון נמצא בהישג יד. אם תעבור סיריזה בבחירות היום את ניאה דמוקריטיה, כפי שצופים סקרים רבים, היא תוכל להרכיב ממשלה קואליציונית עם מפלגות שמאל אחרות. אך איזו מין ממשלה תהיה זו, ולאיזה דרך תיקח את יוון? מכול עבר צצים סימני שאלה, ומבקרים רבים משמאל חוששים שסיריזה תכזיב מסיבה כזאת או אחרת.

ראשית, נדמה שסיריזה מבטיחה למצביעים משהו שלא תוכל לקיים: לדחות את התכתיבים של האיחוד האירופי ולהישאר בגוש היורו. זוהי בוודאות הגישה האהודה על המצביעים, אבל רבים, גם בתקשורת הממסדית, אינם מאמינים שהיא אפשרית, כיוון שהאיחוד יעניש את יוון על כל ניסיון להשתחרר מחובותיה באמצעות גירושה מגוש היורו. אחרים טוענים שיציאה יוונית מהגוש תעלה לאיחוד הון עתק, תגרור את יציאתן של איטליה וספרד ואף תמוטט את הגוש כולו, כך שעמדת המיקוח היוונית חזקה יחסית. אך איש אינו יכול לדעת בוודאות, והגישה שמציגה סיריזה כלפי חוץ, כאילו ניתן בוודאות להישאר ביורו מבלי להיכנע ל"תזכירים", נראית כהיתממות.

אלכסיס ציפראס, יו"ר מפלגת סיריזה. צילום: oneiros, cc by-nc-sa

שנית, סיריזה לא מדברת על מהפכה. היא לא מצהירה על עצמה כ"סוציאל-דמוקרטית", אבל את התכנית הכלכלית ששחררה לאחרונה ניתן בהחלט להגדיר ככזו. מבקרים משמאל, ובמיוחד אנרכיסטים, חוששים שמנהיג סיריזה אלכסיס ציפראס יילך בדרכו של קירשנר הארגנטינאי, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרט שהוביל פשיטת רגל, הנהיג שיפורים זעומים ברמת החיים של העניים, ודיכא את הכוחות הרדיקליים שהתארגנו בארצו מאז החל בה המשבר הכלכלי בראשית שנות האלפיים.

המטרה השלישית לביקורת שמאלית היא מדיניות ההגירה של סיריזה, שהיא אמנם מתקדמת ביותר (מתן אזרחות כלכלית לכל מהגר) אך מוצנעת היטב. העובדה שמצביעים רבים מתנדנדים בין סיריזה לבין כריסי אבגי, המפלגה הניאו-נאצית, נובעת מכך שיוונים רבים פוחדים באותה מידה מהניאו-ליברליזם ומהמהגרים, והמבקרים טוענים שמסמוס המסר האנטי-גזעני הוא מסוכן.

מפופוליזם לדמוקרטיה

את כל הביקורות השמאליות על סיריזה ניתן לסכם במלה אחת: פופוליזם. כדי לנצח בבחירות, סיריזה מבטיחה למצביעים שמים וארץ: שאפשר להישאר ביורו ללא ה"תזכירים", שניתן לשמור על רמת החיים, שאין צורך בוויתור על השאיפה לסגנון חיים מערבי נינוח, על המותגים, על הסמארטפונים. רף הציפיות כל כך גבוה, שגם פעיל סיריזה אחד שדיברתי אתו הודה שהוא לא בטוח שכדאי לסיריזה לנצח.

זהו כמובן התפקיד שהשמאל הרדיקלי בעולם המערבי התרגל לגלם בעשורים האחרונים: להיות צודקים מאד ורחוקים מאד מהשלטון. בין שתי התכונות הללו יש קשר הדוק. המרחק ממוקדי הכוח מקנה לשמאל חופש (וזמן) להשחיז את חצי הביקורת ולהסביר בדיוק, אבל בדיוק, מה לא בסדר במדיניות השלטונית, מבלי שנידרש לנסח אלטרנטיבה מדויקת. ידינו ריקות, פנו ולבנו שווים.

המבנה הפוליטי-כלכלי של הניאו-ליברליזם מחריף את התופעה. בכל העולם העבירה המהפכה הניאו-ליברלית את מושכות הממשל האמיתיות מידי פוליטיקאים נבחרים לידיהם של פקידי אוצר ובנקים מרכזיים, בה בעת שמדינות הפכו פגיעות יותר ויותר לגחמות השווקים וההון הבינלאומי. כפי שמראה הניסיון בדרום אמריקה, הבחירה בממשלה סוציאליסטית איננה מספיקה כשלעצמה כדי להוציא מדינה מהמערכת הקפיטליסטית הבינלאומית.

ככל שהולכת הפוליטיקה האלקטורלית ומתרוקנת מתוכן ממשי, כך נדרשות מפלגות לנהל את מערכות הבחירות שלהן כקמפיינים פרסומיים, המתנהלים על פי שתי האקסיומות של עולם הפרסום: לגרות תשוקה אינסופית, ואף פעם לא לספק אותה (אם תספק, לא ייקנו שוב את המוצר). עברו הימים שבהם פוליטיקאים בימין, במרכז ובשמאל יכלו להבטיח לבוחרים "דם, יזע ודמעות". היום, דווקא משום שאנחנו יודעים שכל הפוליטיקאים שקרנים, אנחנו מצביעים לאלה ששקריהם מסברים את אוזנינו יותר מהאחרים.

עצרת של סיריזה בסלוניקי, 04.05.12 צילום: oneiros, cc by-nc-sa

האם סיריזה משקרת? ספק אם מישהו, כולל אלכסיס ציפראס, יודע לענות היום על השאלה הזאת. אין ספק שהניצחון יעמיד אותה, מיד וללא רחמים, מול אתגרים עצומים: לחץ עצום לקבל את ה"תזכיר" או תחליף קוסמטי שלו, בהלה לבנקים, נקמה פיננסית, אולי אפילו מרידות בכוחות המזוינים. הפופוליזם של סיריזה יצטרך להפוך עד מהרה למשהו אחר.

במלים אחרות, ניצחון של סיריזה בבחירות הוא לא מהפכה וגם לא התחלה של מהפכה; הוא ניצחון גדול, אם טקטי בלבד, במאבק לבנייתו של גוש עממי מהפכני ביוון. העומק הארגוני והתמיכה העממית שמהם נהנה השמאל היווני יכול לתרום רבות להיווצרותו של גוש כזה, שיעבוד יחד עם ממשלת השמאל וישמור עליה מפני התהפכות ימינה – אם ישכילו הקומוניסטים, האנרכיסטים ושאר כוחות השמאל להימנע מכיתתיות מיותרת. עם הניצחון הזה יבואו סכנות גדולות, אך 17 ביוני 2012 גם עשוי להיזכר כיום שבו החלה ההיסטוריה מחדש, לא רק ביוון אלא באירופה כולה, ואולי גם מעבר לה.

לקריאה נוספת בנושא:

היציאה מהמשבר היא לכיוון שמאל / אמנון פורטוגלי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אריאל

    היא העובדה שלאחר התפלגויותיה האופייניות כל כך לשמאל, תעלה המפלגה הניאו נאצית המיטיבה להתאחד.

  2. עמית

    עכשיו צריך מיד לכתוב עוד מאמר שיסביר מדוע, למרות כל התובנות ההיסטוריות, היוונים בחרו בדרך השמרנית, דרך האיחוד והכניעה לתכתיביו. אז אולי לא מספיק קשה ביוון…או שהיוונים לא רצו לשבור את הכלים??? והאם יש עוד סיכוי למפנה מהפכני באירופה???
    כמו שאמרתי, יש מספיק חומר למאמר נוסף. רק שיזהר הכותב שלא יבוא עוד אירוע וינפץ גם את הניבויים של המאמר החדש.

  3. מאיר עמור

    תודה מתן על מאמר נוסף מסביר ומאיר עיניים. האם יש לך מה לומר לשמאל הישראלי ולתנועת המחאה של הקיץ האחרון? האם יש לך לומר משהו אשר נוגד את הנוסחה שהצגת באופן כל כך יפה ובוטה לגבי חולשתו של השמאל המסורתי באיורפה? כיצד השמאל הישראלי אמור להציע נוסחה חלופית לאימפוטנציה הקבורה ב"ידינו ריקות, פינו וליבנו שווים".

    האם יש לך נוסחה לשמאל הישראלי? האם אתה מוכן להתחיל להצביע על דרך שתיקרא: שמאל ישראלי? בוא תלך עם נוסחת הרפרומה שלי כבסיס ראשוני ליצירת שמאל ישראלי. (1) רפורמה אגררית, רפורמה של ייצוג ורפורמה של מיסוי. ברפורמה האגררית קביעת גבול לישראל וביטול הקק"ל, מנהל מקרקעי ישראל, ביטול הנוסחאות המעמדיות של "בנים חוזרים" ו"בנים ממשיכים" וחיסולן של המועצות האיזוריות שבשליטת הקיבוצים והמושבים הותיקים; (2) רפורמת הייצוג: קביעה כל מוסדות המדינה המרכזיים להיות מייצגים של החברה הישראלית (יותר ערבים, יותר נשים יותר מזרחים); ו(3) רפורמה במיסוי (שינוי היחסים שבין מיסוי עקיף ומיסוי ישיר והגדלת המיסוי הישיר). כמובן שזו רק התחלת הדרך ל(4) רפורמה האזרחית יש וצריך להיות מקום. בברכה. מאיר עמור

  4. דמוקרט

    קמינר, טוב שלא פתחת את השמפניות – אופס, מי הברז

  5. דן

    אפשר ללמוד מזה מה עלול לקרות במקומות אחרים