אני לא יודעת מה היה קורה

בגיל 16 יצאתי מהארון בפני ההורים שלי.

גדלתי ביישוב קטן וקהילתי בתקופה שעוד כולם ידעו הכל על כולם ולא הכרתי אף לסבית, הומו, ביסקסואל או טרנסג'נדר עד גיל 17 בערך. לולא תוכניות בטלוויזיה ואתרים כמו "איגי", לא הייתי יודעת להדביק תווית לרגשות שלי ולהתמודד איתם. ידעתי שאני לא כמו שאר החברות שלי, שלא מעניין אותי לשחק עם בובות ושהבגדים של הבנים נראים לי הרבה יותר מגניבים מהבגדים של הבנות.

ההורים שלי, שגידלו אותי תמיד בחופשיות ונתנו לי את כל העצמאות שרציתי, לא דחפו אותי להיות כמו שאר הילדות של החברים שלהם. כשהמורה לספורט בבית הספר היסודי לא נתנה לי רשות לשחק כדורגל עם הבנים כי הבנות בשיעורי ספורט משחקות קלאס או רוקדות לצלילי הטלנובלה "קטנטנות", הם שלחו מכתב ודיברו עם המנהלת כדי שאקבל אישור מיוחד. כשבחרתי בחנות דווקא את הצעצוע של החייל או בובה "גברית" אחרת, הם קנו לי אותה ללא היסוס. כשאחותי בבגרותה התנהגה כמו פרינססה קטנה ואגרה מצבור לשעת חירום של לקים ואיפור, הם הבינו שאותי זה לא מעניין. לעולם לא לחצו ולא דחפו אותי להיות מישהי שאני לא, למרות שאני בטוחה שידעו מילדות שאם הדרך אחרת – אולי גם התוצאה תהיה.

בשבועות האחרונים, כשגל הומופוביה מצד אישי ציבור מסוקר בצורה נרחבת בתקשורת, לא הייתי בטוחה איך אני אמורה להתמודד עם זה. מצד אחד, אמרות מקוממות ומרתיחות. מצד שני, רבאק, מכל הדברים בעולם – זה הדבר הכי חשוב להתעסק איתו עכשיו? יש אנשים שמפנים אותם ברגעים אלו מהדירות שלהם בדיור ציבורי, משפחות שלא סוגרות את החודש ועצורים מנהליים שנרקבים בכלא הישראלי ללא כתב אישום או משפט.

בפייסבוק, כל הסטטוסים צחקו על כמה האמרות מגוחכות. חה חה, איזו טיפשה ח"כ אנסטסיה מיכאלי, הרי כולם יודעים שנשים לא נהפכות להיות לסביות כשהן עושות הפלה ושהומואים לא גורמים לרעידות אדמה. אבל מי זה כולם? אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה להורים שלי או איך הם היו מגדלים אותי אם אלו האמרות שהם היו שומעים מ"נבחרי ציבור" לגבי החיים שלי שיכולים להיות לי. אם היו מתמודדים באותה דרך כשיצאתי מהארון כמו שהתמודדו או שהיו כובלים אותי אליהם. האם הם היו נותנים לי את החופש שקיבלתי או פוחדים שאני אגדל להיות איזה מפלצת חד-מינית?

הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את אבא שלי עם דמעות בעיניים הייתה כשהושבתי אותו ואת אמא שלי וברגע אחד ניפצתי להם את כל העתיד שהם דמיינו לי. העתיד הזה עם הבעל המקסים והחמוד, הנכדים שיבואו בגיל הנכון והמשפחה הגרעינית המיינסטרימית והמתבקשת, כמו כולם. ההורים שלי ישבו והקשיבו לי בוכה. מספרת כמה קשה לי להסתיר, כמה אני מפחדת וכמה אני רוצה להימשך גם לגברים אבל לא מצליחה. בוכה על זה שלא נראה לי שזה ישתנה ושכנראה אני אשאר ככה כל החיים.

כשסיימתי לבכות, אבא שלי אמר שהוא לא גידל אותי כדי להתנער ממני. זה פשוט קשה לו להכיר בזה שהעובדה שהבת שלו לסבית אומרת שיהיו לה חיים קשים יותר בגלל אנשים אחרים.שיהיה לי קשה להתחתן ויהיה לי קשה להביא ילדים. שבצבא יעשו לי בעיות ושאי אפשר לדעת אצל מי אני אעבוד ומה הוא יחשוב על זה.

כמעט שש שנים אחרי השיחה הזאת אני מבינה שאבא שלי צדק. באמת יש לי ויהיו לי חיים קשים יותר בגלל שאני לסבית בחברה הטרוסקסואלית, פטריארכלית שנשלטת על ידי גברים לבנים מאצ'ואיסטים שסימנו וי על כל תג אפשרי בצבא. חברה בתוך מדינה שמשרד החוץ שלה משתמש ביחסה לקהילה הגאה כמנגנון יח"צ משומן, אבל שר החוץ שלה לא טורח להדיח או אף להעיר לחברת מפלגתו על הערותיה. חברה בתוך מדינה שהדוברות הצבאית שלה מביימת תמונה של זוג חיילים מחזיקים ידיים בזמן ש-44% מהלהט"בים בצה"ל מדווחים כי חוו הטרדה על רקע נטייתם המינית.

חברה בתוך מדינה "נאורה" ו"מתקדמת" שמאשרת פעם בשנה מצעד גאווה אבל לא מאשרת הצעת חוק לנישואים אזרחיים וחד-מיניים ומערימה אינסוף קשיים בתהליכי האימוץ שלהם. לא יודעת מה היה קורה אם הייתי צריכה לחזור עכשיו אחורה, ילדה קטנה שלא גרה בת"א ולא מכירה עוד אנשים כמוה, אם הייתי צריכה לשמוע את חברי הכנסת מיכאלי, אריאל וזאב מגנים את מי שאני ומסבירים כמה זה לא בסדר, לא בטוחה שהייתי יוצאת מהארון ובטח שלא הייתי שלמה עם עצמי כמו שאני עכשיו. בטח ובטח לא הייתי כותבת את הפוסט הזה עכשיו שיופיע לכל אחד שיחפש את השם שלי בגוגל.

אי שם ביישוב קטן אחר, אולי בפריפריה חברתית או גיאוגרפית כלשהי, יושבים נערות ונערים בבגרותם ולא מבינים מה לא בסדר איתם שעם כל הדברים על הסדר היום, חברי כנסת במדינה בוחרים להתעסק דווקא בחדר המיטות שלהם. בשבילם אני יוצאת להפגין היום וקוראת לכולם להצטרף, לפני שהולכים/ות להפגנה אחרת. כדי שעוד כמה שנים אותם נערים ונערות ירגישו מספיק בטוחים ושלמים כדי להצטרף להפגין איתנו גם על הזהות שלהם ולא רק על המצב הסוציו-אקונומי שלהם.

אני בטח שלא יוצאת להפגין בשביל סיקור חיובי לעיריית תל אביב אחרי שהבריונים שלה בשליחות ראש העירייה היכו אתמול פעילים חברתיים, שחלקם בשבילי כמו בני משפחה, ובטח ובטח שלא בשביל האגודה הממוסדת והמיינסטרימית שלרוב צועדת עם המצב הקיים יד ביד ולא לוחמת כדי לשנותו.

רק בשבילם.

לפרטים על המחאה הערב