הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אז אני בעד אלימות
אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.
היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים.
אלימות? מה זה?
למרות האופוריה, כבר אתמול התחילו לצוץ קולות רבים המבכים על "אלימות המפגינים" ומתנערים מ"המפגינים הרעים" שניפצו את שמשות הבנקים. "אנחנו לא אלימים" הפכה להיות המנטרה החדשה של התנועה, בצירוף מלים כמו "קומץ" ו"יחידים". בפוסט המתאר את האלימות המשטרתית נגדה, שירי (שם משפחה לא ידוע) כותבת: "היו מספר אנשים […] שהשתתפו במעשים האלימים יותר, אבל השאר פשוט הפגינו, בלי להשתולל להפוך פחים או לתקוף שוטרים" (כאילו למי שכן "השתוללו" דווקא כן מגיע יחס אלים מצד המשטרה). בתוכנית הרדיו שלו אתמול, שבה צידד במפגינות/ים ויצא נגד האלימות המשטרתית, אמר נתן זהבי: "בתור מישהו שחושב ששלטון החוק הוא חשוב, אם יש לכם צילומים […] של כל מי שסלעים או אבנים על שוטרים מצד המפגינים, תקרעו לו את הצורה". תמונה שעלתה היום לעמוד אנטריקוט מפרות קדושות בפייסבוק מציגה את המפגינות/ים "כאזרחים נאמנים" אל מול השלט "בלי נאמנות אין אזרחות". בכל המקרים, כמעט מיותר לומר, ההתנערות מהאלימות באה יד ביד עם שכתוב וחיזוק של ערכי החוק והסדר – שלא לומר הציונות הגזענית (בעיקר באחרון).
ניכוס קצר
בפוסט בשם בזכות האלימות שפרסמתי בשנה שעברה, אני כותבת כך:
"אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כוח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".
היום אני רוצה לעשות ניכוס למילה הזאת. אם "אלימות" היא התנגדות למשטר ולהון-שלטון, אז אני בעד אלימות. אם "אלימות" זה מה שאנחנו עושות כדי להגן על עצמנו ולהתריע מפני אלימות המשטרה ואלימות הבנקים, אז אני בעד אלימות. אם "אלימות" זה לקחת את הכוח חזרה לידים שלנו ולערער את השליטה שלהם בחיינו, אז אני בעד אלימות. אם "אלימות" זו המהפכה שלנו, אז אני בעד אלימות!
מי פה האלים?
כותבת תומר שמדי בפייסבוק (ועכשיו גם בהארץ):
עשרות עצורים, מכות יבשות, צלעות שבורות. זה נראה בעיני רבים הגיוני, לגיטימי, שקוף. שתי זגוגיות של בנק לעומת זאת מרעידות את אמות הספים. צריך להסתכל טוב טוב פנימה והחוצה ולשאול ולבדוק טוב טוב מה אלים בעינינו ומה לא, את מי זה משרת, ולמה לעזאזל בנקים הפכו לחשובים הרבה יותר מבני אדם.
ומעלה דנית גוטפריד לפייסבוק:
בשולי הדברים
כמו בכל שיח מונוליטי, ישנן קבוצות שעומדות במרכז וקבוצות שמודרות לשוליים. למשל, לבד ממספר מאמרים ופוסטים זניח כמעט, כל הקולות שנשמעו ביממה האחרונה לגבי המחאה היו של גברים אשכנזים. מתוך עשרות לינקים, פוסטים, מאמרים, פתקי פייסבוק, סטטוסים ומי יודעת מה עוד – איפה הנשים? איפה המזרחיות? איפה הפלסטיניות? איפה הלט"ביות? לנו אין מה להגיד?
המחאה – והקולות שלה – מנוסחים כמעט לחלוטין במונחים הגמונים: אשכנזיות, הטרוסקסואליות, ציונות וגבריות. מירכוז כזה של השיח בטח שאינו מפתיע, אבל מהווה גם הוא סוג של אלימות, השתקה פנים-מחאתית.
פלסטיניות
כאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוק. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור", היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?
מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים".
מזרחיות
כמו שהמאבק הוא מאבק של יהודים, כך הוא גם מאבק של אשכנזים. כותב שלום בוגוסלבסקי בפוסט תיאוריית החלונות השבורים:
מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן.
כותב רפאל בלולו על המחאה של הקיץ שעבר:
בתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק – אותו מסמנת עבורי דפני ליף – יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?
נשים
כותבת דורית אברמוביץ' בפייסבוק:
במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.
אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם.
להט"ב
אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית. אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?
לסיכום
קצת מתוק וקצת מריר. לכולנו ברור שמחאת הקיץ התרוממה ביום שבת, השאלה עכשיו היא כיצד תיראה המחאה. כולי שמחה ונרגשת לאור הרדיקליזציה שלה – הזעם, ההתלהבות וניפוץ השמשות. עם זאת, נראה שלפחות חלקית, המחאה עדין הולכת באותו נתיב של שנה שעברה, עם שיח מיינסטרימי של חוק וסדר, עם סטנדרט אחיד של פטריוטיזם, ציונות, גזענות והתנערות "מהמתפרעים". בימים אלה, שבהם המחאה החדשה – זו של הקיץ הזה – מנוסחת בדיונים, בפוסטים, בתמונות ובאירועים, כולי תקווה שנוכל להסיק מסקנות גם מאירועי שבת וגם מהמחאה של שנה שעברה, וליצור מחאה רדיקלית, זועמת, רגישה ובלתי מתפרשת.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
את "הציונות הגזענית" (אני מניח שזה השם קוד שלך למדינת ישראל). המוחאים הם ציונים ברובם המוחץ, ואף יוצאים להפגנות בשם הציונות.
כן – למדינה מותר להפעיל אלימות. לא – לאזרחים אסור (למעט מצבים מוגדרים בחוק) להפעיל אלימות. זה כל הרעיון של מדינה מודרנית, לרשויות המבצעות שלה ניתן המונופול על אלימות, והם אמורים להשתמש בו בהתאם לערכי החוק שנקבעו על ידי נציגי העם. לכן להצדיק אלימות נגד המדינה כי המדינה מפעילה אלימות, זה טיעון מעגלי.
בכל אופ, אם תהפכו את ההפגנות -שלהם – לאלימות, מספר המשתתפים יצטמצם ויצטמצם, עד שתשארו רק – אתם – כלומר, אותם אנשים שממלאים את תא הטלפון בבילעין.
אין ספק שבאוקיינוס המשפטים ההזויים של השמאל ההזוי כשלעצמו המשפט שכתבה שיר "המיינסטרים הציוני, הגזעני, המתנער מאלימות" לוקח את המקום הראשון בהליכה.
תודה לך שיר על משפט שהפיל אותי לריצפה.
למה אין מה להגיד?
"צריך…לשאול ולבדוק טוב טוב מה אלים בעינינו ומה לא, ואת מי זה משרת". אמרו. אמרה את בצורה זהה, בתוכן ובסגנון, אורטל בן דיין, וגם זרקה מילה (לא אבן, לא סלע) בראיון עם צפי סער. וכתבו אורלי נוי, וליטל בר, ועוד רבות וטובות. ואמרו דעתן זה מכבר על מה שמכונה מחאה פלסטיניות בכלל ופמיניסטיות פלסטיניות בפרט.
אבל כששאלת היכן הנשים הבאת אישה אשכנזית (עם כל הכבוד לדורית אברמוביץ'), וכששאלת היכן הפלסטיניות הבאת את נועה שינדלינגר (כנ"ל), וששאלת היכן המזרחיות הבאת גבר, מזרחי, שאינו יודע להבחין בין סולדריות עם אזרח – דפני ליף – נגד משטר נפשע לבין הסמל דפני ליף, וכדי לאזן את השד העדתי הבאת גם אשכנזי שיזעק את זעקת המזרחים (והמזרחיות?) – אשכנזי החשוד בשיתוף פעולה עם יוסי גורביץ. ועל ייצוג הלהט"ב כתבה ממש כאן, באתר זה, ממש עכשיו, ספיר סלוצקר-עמראן.
כדאי לזכור. היציאה לרחובות הייתה ספונטנית ונבעה מהפגיעה בדפני ליף. בדפני ליף הסמל, בדפני ליף האישה, בדפני ליף האזרח שהותקף בפראות ע"י הפורעים הציונים. בהתקפה הפרועה בשבת עצרו הפורעים 89 אזרחים שלא עשו דבר, הפליאו מכותיהם באחרים, ואילו שוברי הזכוכיות נעלמו. כל כך הרבה מה שמכונה שוטרים ואף אחד מאלו לא ראה ולא עצר את השובר. דבר זה חשוד לכשלעצמו ומרמז על פרובוקטורים, אולי נשלחו בשכר ע"י חולדאי או מי מטעמו, כדי להפוך את מה שמכונה מחאה למה שמכונה אלימות. אלך בדרכך ואביא כדוגמה לתיאור הפורענות את את מאמרו של עדי בן יעקב – גבר, אשכנזי, לטעמי גם ציוני – ובכל זאת ביטא בדרך הטובה ביותר את תחושת הקבס שהרגיש כל אחד וכל אחת מאיתנו למראה התמונות. "תורידו ממנה את הידים"
http://2nd-ops.com/adiby/?p=5695
עכשיו תצליחו לרוקן אותה מכל תוכן ומכל תמיכה עממית בשם הרדיקליות שלכם.
יש הרבה מה לומר נגד אלימות בהפגנות ובכלל אבל אולי כדאי להראות עוד צד של אלימות שלא מוכר.
אלימות כאלם,המעטים שאלימים גוזלים את קולם של הרבים שרוצים למחות בלי לשבור את כללי המשחק של הדמוקרטיה,ה3-4 ששברו את חלונות הבנקים לקחו את הקול של ה2000 איש שהיו לידם.
אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו להפגין בשביל הרעיונות הפסאודו רדיקלים שלכם ומאות האלפים שהפגינו בשנה שעברה (ואני ביניהם) עשו את זה כדי לשפר המדינה לא לרסק אותה.
מאמר נפלא של שירי איזנר , פשוט מאמר נפלא. ולכל מחשבי החשבונות שזה "יפגע במחאה" ובכן החשבונות הללו לא הובילו לשום מקום חוץ מזה מניפולציות זה קונץ קטן מאד. כנופית הון שלטון טובה פי עשר במניפולציות.
המשטר בישראל מתמחה שנים ארוכות בשימוש באלימות ובטרור תוך הסוואתם כהגנה עצמית וכ"שמירה על הסדר".לא נכנס כאן לניתוח הסדר החברתי והפוליטי עליו שומרים כוחות הדיכוי של המשטר אלא נסתפק בהערכת האלימות שהופעלה בסוף השבוע נגד פעילי המחאה. כפי שהזכיר דרור בל"ד בתגובתו, הסבירות הגבוהה ביותר לניפוץ שמשות הבנקים והפיכת מיכלי אשפה היו פעולות של פרובוקטורים שפעלו מטעם השלטון ולמען הסדר החברתי הקיים. הפרובוקציות נועדו להעצים את הברוטליות המשטרתית ולספק לה הצדקה. למסקנה זו יוכל להגיע כל מי שראה כיצד בנעלין למשל זורקים מסתערבים אבנים על משמר הגבול כדי להצדיק ירי וגז על המפגינים. התרופה לכך איננה בריחה מהמחאה ברחוב אלא תכנונה ואירגונה. צריך לבחור סדרנים מתנדבים שימנעו פעולות פרובוקטיביות שנועדו להחליש את המחאה, להכתימה ולצמצמה.