איך מתמודדים עם אי-שוויון?

בספרה החדש אליזבת אנדרסון, אחת הפילוסופיות הפוליטיות החשובות כיום, עוסקת בניתוח אי-שוויון בין קבוצות שונות. הפתרון שהיא מציעה לחברות כמו החברה הישראלית, הרוויות במנגנוני סגרגציה שמבטיחים את הגדלת הפערים, הוא אינטגרציה חברתית
יוסי דהאן

אליזבת אנדרסון היא אחת הפילוסופיות הפוליטיות המעניינות והמקוריות ביותר הכותבות כיום. אחת ממעלותיה היא יכולתה לכתוב באופן בהיר ומעניין על שאלות פילוסופיות פוליטיות מרכזיות תוך התייחסות להיבטיהן הסוציולוגיים, הכלכליים והפוליטיים האמפיריים. אפיון זה של כתיבתה נובע מגישתה העקרונית יותר לפילוסופיה פוליטית: לדעת אנדרסון, פילוסופיה פוליטית לא צריכה לדון בשאלה כיצד ייראה עולם אידיאלי צודק שבו אנשים מצייתים לכללי הצדק, אלא להתייחס לשאלה כיצד ניתן לתקן ולקדם צדק חברתי בעולם המאופיין באי צדק, עולם שבו לא קיים ציות מוחלט לעקרונות הצדק. כלומר, הדיון הפוליטי הפילוסופי צריך להתחיל מהעולם האקטואלי ולא מעולם האידיאלי.

בספרה החדש, "The Imperative of Integration", עוסקת אנדרסון בשאלה החשובה של אי-שוויון בין קבוצות, כאשר מוקד הדיון הוא באי-שוויון גזעי בין שחורים ולבנים בארצות הברית. אולם מה שמעניין בספר הוא המסגרת התיאורטית והנורמטיבית שאנדרסון פורשת, הרלבנטית לניתוח והבנה של אי-שוויון בין קבוצות חברתיות שונות לא רק גזעיות, אלא גם לאומיות, אתניות, מעמדיות, מגדריות ואחרות.

אליזבט אנדרסון ועטיפת ספרה

הספר של אנדרסון מעלה על נס את אידיאל האינטגרציה כתנאי הכרחי לקיומה של חברה צודקת, אותו אידיאל שהפך למושא ביקורת ולעג עבור השמאל התרבותי והימין השמרני. הטענה המרכזית של אנדרסון, הרלבנטית מאד למציאות הישראלית, היא שהגורם המרכזי לאי-שוויון בין קבוצות חברתיות שונות הוא סגרגציה – ההפרדה בין קבוצות חברתיות בתחומים החיים השונים. סגרגציה מונעת מקבוצות חברתיות מקופחות נגישות למשאבים פרטיים וחברתיים, למקורות של הון כלכלי ותרבותי, לרשתות חברתיות המאפשרות נגישות לתעסוקה לקשרים עסקיים והשפעה פוליטית. סגרגציה פוגעת ביכולת לצבור עושר ולהשיג נגישות לאשראי, היא מחזקת סטריאוטיפים שליליים של הקבוצות המקופחות וגורמת לאפליה.

סגרגציה גם פוגעת בדמוקרטיה. לאידיאל הדמוקרטי נחוצים מוסדות תרבותיים ופוליטיים המממשים את האידיאל של חברת אזרחים בעלי מעמד שווה, מוסדות פוליטיים דמוקרטיים צריכים לקחת בחשבון באופן שוויוני את האינטרסים של כלל האזרחים. סגרגציה פוגעת באידיאל ובעקרונות הדמוקרטיים בכך שהיא מחבלת באפשרות ליצור קואליציות פוליטיות בין קבוצות חברתיות שונות ומאפשרת לנושאי תפקידים לקבל החלטות הפוגעות בקהילות המקופחות, מבלי לשאת באחריות למעשיהם. סגרגציה גם מגבילה את המידע המגיע למקבלי החלטות ונושאי תפקידים, בין היתר מידע אודות ההשפעות של ההחלטות שלהם על האינטרסים של כלל האזרחים.

אם סגרגציה גורמת לאי-שוויון ופגיעה בדמוקרטיה, אזי לדעת אנדרסון, אינטגרציה מקדמת שוויון ודמוקרטיה. בעוד אנו חוגגים את הייחודיות האתנו-גזעית שלנו, טוענת אנדרסון, שכחנו את מה שמאחד את כל האזרחים כחברה. אינטגרציה מרחיבה את הרשתות החברתיות שלנו והיא יכולה לשמש שלב באימוץ זהות קוסמופוליטית המחזקת קשרים בין אנשים מעבר למדינות לאום.

בעקבות הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס טילי, אנדרסון מנתחת אי-שוויון בין קבוצות (כוונתה לאי-שוויון מתמשך בין קבוצות). אי-שוויון זה נובע מיחסים בין-קבוצתיים ולא כתוצאה מהאפיונים התרבותיים של הקבוצות השונות. כך, למשל, אי-השוויון בין שחורים ולבנים – או בהקשר הישראלי בין יהודים וערבים, בין אשכנזים ומזרחים – אינו נובע מאפיונים תרבותיים של הערבים או המזרחים שעדיין לא אימצו את ערכי התרבות המודרנית המערבית, אם להתייחס להסבר אחד נפוץ; אי-השוויון נובע מהיחסים בין הקבוצות הללו. כמו כן אי-השוויון בין קבוצות אינו נובע מהתכונות האישיות של יחידים, מהאינטליגנציה, המוטיבציה או מהאופי הקרימינלי שלהם. היחסים בין הקבוצות יכולים לגרום לקבוצות להתנהג על פי תבניות התנהגות חברתיות ותרבותיות מסוימות, אולם תבניות אלו אינן הסיבה לאי-השוויון – אלא התוצאה שלו.

אני מוצא שלתיאוריה של אנדרסון יש כוח הסברי רב בניתוח אי-השוויון בחברה הישראלית. חברה שלאורך שנות קיומה, וביתר שאת בשנים האחרונות, מקדמת מנגנונים של סגרגציה. סגרגציה בחינוך, בין יהודים וערבים, בין אשכנזים ומזרחים, בין דתיים וחילוניים בין לבנים ושחורים (תלמידים ממוצא אתיופי), סגרגציה שאותה תיעדו בין היתר שלמה סבירסקי ויצחק קשתי בין בתי ספר יהודים וערבים, בין בתי ספר מקצועיים לתלמידים מזרחים ובתי ספר עיוניים לתלמידים אשכנזים, בין בתי ספר ממלכתיים דתיים לבין מדרשיות ואולפנות לאליטה הדתית.

סגרגציה חינוכית הפכה למדיניות מרכזית של משרד החינוך ובתי המשפט בשנים האחרונות בהענקתם לגיטימציה להקמת בתי ספר, כיתות ומגמות ייחודיות המבוססות על מיון תלמידים וגביית שכר לימוד. סגרגציה הגורמת לאי-שוויון מתרחשת בישראל לאורך השנים גם בתחום הדיור, בין יישובים יהודים וערביים (תלאותיו של הערבי שרצה להתגורר בישוב היהודי קציר עדיין לא תמו), בין פריפריה למרכז, בין עיירות פיתוח לבין ערים, מושבים וקיבוצים ובין שכונות מצוקה לשכונות יוקרה. מנגנוני הסגרגציה בדיור פועלים באינטנסיביות רבה בשנים האחרונות בועדות הקבלה של היישובים הקהילתיים המסננות אוכלוסיות שאינן מתאימות ל"אופי היישוב".

סגרגציה מתרחשת במערכת המשפט (שימו לב להרכב האתני של השופטים) ובתקשורת (הרשתות החברתיות המצומצמות הפועלות כמנגנון גיוס מרכזי לגלי צה"ל המכשירה את עתודת התקשורת הישראלית). סגרגציה הפכה לאידיאולוגיה ומדיניות דומיננטית בחברה הישראלית, יותר ויותר ישראליים רוצים ליצור לעצמם מרחב ציבורי נקי מחברי קבוצות אחרות, ליצור לעצמן מרחב פריביליגי שיאפר להם שליטה על קבוצות אחרות.

בעוד שתיאוריות של צדק חברתי כמו זו של ג'ון רולס ואחרים, מעמידות במרכז התיאוריה שלהם עקרונות חלוקה צודקים של טובין ראשוניים כחירויות, הזדמנויות, הכנסה ועושר, הרי שבעבור אנדרסון תיאוריה של צדק חברתי צריכה להעמיד במרכזה את הבחינה הנורמטיבית של יחסים בין יחידים וקבוצות. חלוקה של טובין ראשוניים תיחשב לבלתי צודקת, לא כיוון שהיא אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות צדק מסוימים, אלא בגלל שהיא מגלמת, גורמת או נגרמת מיחסים חברתיים בלתי-צודקים.

ביחסים בין קבוצות חברתיות שונות, הקבוצות השליטות מנציחות אי-שוויון על ידי כך שהן מצליחות לשמור על יתרונותיהם לאורך שנים באמצעות פרקטיקות כגון שליטה מונופוליסטית על השכלה גבוהה, דיור בקהילות נפרדות ונורמות היוצאות נגד נישואין בין חברי וחברות הקבוצות השונות. הן חוסמות את הנגישות להזדמנויות מחברות וחברי הקבוצות המקופחות, למשל באמצעות הענקת הזדמנויות רק לאלה השייכים לאותה רשת חברתית, אתנית, לאומית או גזעית. וכאשר הן מאפשרות להן נגישות לטובין חברתיים וכלכליים, הן מנצלות אותן במובן זה שהן מעניקות להם תגמול הנמוך מתרומתן.

כאמור, סגרגציה היא מנגנון מרכזי ביצירת אי-שוויון. סגרגציה יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שלקבוצות חברתיות מוקצים רק תפקידים מסוימים או מרחבים חברתיים מוגדרים. כך למשל הפרדה בין בתי ספר לקבוצות חברתיות שונות, גיוס עובדים על בסיס אתני, מגדרי או גזעי, ובכלל הקצאה תפקידים חברתיים ועמדות כוח כלכליות על ידי הקבוצה החברתית הדומיננטית. הקצאה בה הקבוצות המקופחות זוכות בתפקידים נחותים. חשוב להדגיש שהמכניזמים הגורמים לאי-השוויון אינם מבוססים על כוונת חברי קבוצה אחת לקפח חברי קבוצה אחרת, אלא הם תוצאה של נורמות וציפיות שפועלות באופן בלתי מודע. כך, גם דעות קדומות אינן הסיבה לסגרגציה אלא הן התוצאה שלה, אנחנו לא יכולים לצמצם אי-שוויון באמצעות מאבק בדעות קדומות ללא פירוק מנגנונים של סגרגציה חברתית.

אם סגרגציה היא גורם מרכזי לאי-שוויון קבוצתי, הרי שאינטגרציה בין קבוצות חברתיות שונות היא הדרך ליצור חברה צודקת. אנדרסון מבחינה בין מדיניות שונות: דה-סגרגציה – הסרת מחסומים חוקיים המאפשרים סגרגציה ואכיפה של חוקים נגד הפליה. מדיניות של עיוורון צבעים (color blindness) – ביטול של זהויות גזעיות, בין היתר ביטול כל מדיניות המתחשבת באפיון כגזע, לאום או מוצא אתני, גם כאשר מטרת מדיניות זו (למשל העדפה מתקנת לטובת שחורים) היא לקדם שוויון בין-גזעי, אתני או לאומי.

לעומת דה-סגרגציה ומדיניות של עיוורון צבעים, מטרת מדיניות האינטגרציה היא לבטל את הסגרגציה ואת תוצאותיה הבלתי שוויוניות אולם לא לבטל זהויות, גזעיות, לאומיות אתניות או זהויות אחרות. מימוש מדיניות אינטגרציה צריך להיעשות בשלבים, ראשית דה-סגרגציה פורמאלית, כלומר ביטול חוקים מפלים, שנית, אינטגרציה במרחבים ציבוריים משותפים, שלישית, אינטגרציה חברתית פורמאלית, רביעית, אינטגרציה חברתית במרחבים ציבוריים בלתי-פורמאליים. כך למשל יכולה להתרחש אינטגרציה במרחבים ציבוריים משותפים במערכת החינוך, אולם תלמידים מקבוצות אתניות שונות עדיין ילמדו במסגרות חינוך נפרדות באותו מרחב ציבורי משותף (בגימנסיה הרצליה שבתל אביב, במשך שנים, בתקופת כהונתו של רון חולדאי כמנהל בית ספר, ילדי הדרום, רובם המכריע מזרחים, למדו בכיתות נפרדות מילדי צפון העיר, תופעה שזכתה לכינוי "סגרגציה בתוך האינטגרציה"). האידיאל של אינטגרציה עבור אנדרסון משמעותו הבנייה מחדש של יחסים בין-קבוצתיים המאופיינים בניכור עוינות וחוסר נוחות ליחסי אמון בין חברים שווים באותה חברה.

אינטגרציה כאמור אינה יכולה להסתכם בנוכחות של חברי קבוצות שונות באותו מרחב או מפגשים ביניהם. בהתבססה על השערת המגע של גורדון אלפורט, אנדרסון סבורה שאינטגרציה בין קבוצות צריכה להתקיים תחת תנאים מסוימים: 1. המגע בין אנשים צריך להתרחש לעתים קרובות על מנת ליצור היכרות אישית. 2. חייב להיות מבוסס על שיתוף פעולה לקידום מטרות משותפות. 3. נתמך מוסדית. 4. להתרחש בין משתתפים בעלי מעמד שווה. מבחינה זו, למשל, אינטגרציה בחינוך בישראל לא עמדה בתנאים הבסיסיים הללו.

הספר של אנדרסון מכיל דיון מורכב ומרתק בסוגיות אחרות של אי שוויון – הצדקות למדיניות העדפה מתקנת, ניתוח מובנים שונים של מושג הגזענות וביקורת על עמדות אחרות. אנדרסון מבקרת בחריפות את העמדה הרב-תרבותית השמאלית מצד אחד ואת העמדה השמרנית מצד שני התומכות בהפרדה קבוצתית. הספר החשוב הזה כנראה לא יתורגם לעברית, אבל קשה לחשוב על הרבה ספרים יותר רלבנטיים להבנת אי-הצדק בחברה הישראלית, ספר המשרטט גם דרכים למאבק באי-הצדק הזה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רן

    "הגורם המרכזי לאי-שוויון בין קבוצות חברתיות שונות הוא סגרגציה – ההפרדה בין קבוצות חברתיות בתחומים החיים השונים"

    סליחה אבל מי גורם להפרדה בין הקבוצות ? לא בני האדם עצמם ? לא הקבוצות עצמם? המדינה אחראית לכך ?

    דמוקרטיה איננה צריכה לקחת בחשבון באופן שוויוני את האינטרסים של כלל האזרחים. ממש לא , הדבר השוויני היחיד בדמוקרטיה היא שלכל אזרח יש אפשרות לקבוע את המסגרת הפוליטית של המדינה באופן שווה, היא לא צריכה לפעול באופן שווה אחרת לא היה טעם בכלל בבחירות בכל פעם, היא פועלת על פי מה שהרוב בחר ללא קשר לשוויון .

    רב תרבותיות היא תפישת העולם הראויה ולא אינטגרציה שרק הוכחה בפועל ולא בתאוריה שהיא הרסנית ופוגעת בכולם.

    אני גם לא מבין את הקריאה המבולבלת שלך ביחס לתמיכה שלך במחאה שמעוניינת לייצור קהילות קהילות ואוטונומיות בתוך המדינה לפי התפישה האנרכיסטית , איך זה בדיוק מסתדר עם התפישה של 'כור ההיתוך' הציוני שזרע כאן חורבן והרס ?!

  2. מאור

    אני מניח שבין "דה-סגרגציה פורמאלית" ל-"אינטגרציה במרחבים ציבוריים משותפים" צריך לבוא שלב (שבארה"ב הוא אולי מובן מעליו) של הכנה תודעתית. ובכלל, עד כמה מגע בין בני קבוצות מופרדות, אחת בעלת כוח רב בהרבה מהשניה, יכול להיות "מפגש בין בעלי מעמד זהה"? הרי ההבדלים שרירים וקיימים, ובן הקבוצה החזקה ייטור לבן הקבוצה החלשה (שאישית, יכול להיות חזק ממנו) על ההטבה שאיפשרה את המגע ביניהם.
    ניקח דוגמא פרקטית של מוסד לימודים עם שכר לימוד גבוה ומבחני כניסה קשים, אליו מדיניות האינטגרציה מביאה תלמידים ערבים/מזרחיים שלא משלמים שכ"ל ואולי לא עמדו בבחינות הכניסה. רשמית- הכל טוב, בפועל- יהיו קשיים צפויים בגלל סטיגמות ופערים תרבותיים וחומריים, וגם התנגדות התלמידים "הוותיקים" לתלמידים "החדשים", שאותם הם כביכול "מסבסדים". זה מקשה על ה-"חדשים" להשיג "מעמד זהה". בהכללה, בריאלי בחיפה היו בזמני 3 קבוצות מובחנות:
    – "בני טובים" מחיפה, שבאו בשביל המעמד החברתי והסתכלו על כל השאר מלמעלה
    – תלמידי אינטגרציה מחיפה, חלקם ללא רצון אמיתי להצטיין בלימודים, וחשו ניכור מהקבוצה הראשונה.
    – בני מעמד בינוני מחוץ לחיפה, ששילמו שכר לימוד גבוה כדי ללמוד בתיכון טוב מהקיים בישוביהם: לרוב טובים בלימודים, וביחסים טובים עם כולם.

    באוירה הזו, חלק גדול מבני הקבוצה החלשה שנכנסו בזכות האינטגרציה, יתקשו בפועל ליצור את המגע עם השיכבה הפריבילגית- ויש אפילו סכנה שהריחוק הזה יגביר את הדעות הקדומות שיש על הקבוצה החלשה.

  3. הדס

    תגובתו של רן מבטאת חשיבה נאו-ליברלית קונוונציונלית. חשיבה זו לגיטימית כמובן, גם אם מוטעית לטעמי. עם זאת, הבחירה לבחור ככותרת אמירה פרסונלית מבזה אודות כותב הכתבה מעידה על כותב התגובה יותר מכל. אני מוצאת סגנון זה אלים ומיותר.

  4. שרית

    לדבריך מאור, לכן "הבנייה מחדש של יחסים בין-קבוצתיים המאופיינים בניכור עוינות וחוסר נוחות ליחסי אמון בין חברים שווים באותה חברה." מדיניות האינטגרציה שאתה מדבר עליה היא כשלה בשל הפעלת הסגרגציה בתוך מרחב שהצהיר על עצמו כאינטגרטיבי, אך בפועל התנהל להיפך. שינוי בתפיסה הן של הצוות החינוכי והן של התלמידים, הנוער של היום ואנשי החברה של המחר, הבאתם לידי מודעות של חברים שווים באותה חברה, שאגב אינה מבטלת את הפלורליזם שעליו מדבר רן אלא מבטא אותובצד היפה שלו, והתבססות תוכניות הלימודים על הכרה וקבלה של השונה ממני, יכולים להוות בסיס ראשוני להדרתו של הנגע "אי השוויון" מהחברה הישראלית. כל תהליך לוקח זמן, אבל צריכים להתחיל ממשהו ולא לומר שזה מיותר בכלל להתחיל. אנשים שחושבים כמוך מאור, משרתים את החשיבה של אנשים כמו רן. והשאר ידוע וכתוב בספר דברי הימים של תולדות העם היהודי בארצו?!