תפקידו האמיתי

ארי שביט מסכם את אירועי קיץ 2011 באופן שנועד להשאיר אתכם/ן בבית בסיבוב הנוכחי. רוויטל מדר עונה לו
רוויטל מדר

כותרת מאמרו של ארי שביט מיום חמישי האחרון היא "תפקידם האמיתי של מנהיגי המחאה". עיתונאים אינם בוחרים את הכותרות, על כך אמונים העורכים. אך קשה להתעלם ממנה, ובעיקר מהנוכחות של המילה מנהיגים – שכן יסתבר בהמשך שבעיני שביט למחאה (האחת, ההומוגנית) יש מנהיגים, וניתן להניח שהוא יודע להצביע עליהם, אם הוא יודע מה תפקידם האמיתי; מילה נוספת שקשה להתעלם מנוכחותה היא שם התואר אמיתי. שביט, כך נראה, יודע ממש הרבה על המחאה. הוא גם מכיר את מנהיגיה והוא גם יודע מה תפקידם האמיתי. זאת כי שביט החליט שלמנהיגי המחאה יש תפקידים, ברורים וחד-משמעיים.

ואז מתחיל המאמר המטריד הזה שכל כולו שרשרת טענות חסרות בסיס, לעתים סותרות. כה מטריד שקשה שלא לענות לשביט, נקודה אחר נקודה.

שביט מספר על המחאה של קיץ 2011 ש"היא היתה עוצמתית ותרבותית, תקיפה ומאופקת, מהפכנית ומאחדת". שתי שורות לאחר מכן הוא מספר כיצד, "בלא אלימות ובלא פלגנות. באופן שאיננו מובן עדיין, העם בישראל קם והעם דרש והעם הגדיר את עצמו הגדרה מחודשת. התביעה לצדק חברתי היתה בן לילה לתביעה מוסכמת ונחרצת". בדומה לקולגות רבים שלו, ובדומה לדרישה הבסיסית של העיתונות הרווחת נכון להיום, שביט מתעלם לחלוטין מהסדקים. למה לתת לעובדות לבלבל אותך ולמנוע ממך לדבר באופן קצר וחד משמעי על משהו – במקרה זה על המחאה של קיץ 2011 – כאילו היה מדובר במחאה הומוגנית לחלוטין? אין סיבה, או שמא (וזו האפשרות הגרועה יותר) מבחינת שביט המחאות שהדרישה לצדק חברתי דרסה, עת לא נתנה להן זכות קיום ואו זמן מסך, לא היו. יכול להיות שמבחינת שביט לא היה גן לווינסקי, והביקורת שהופנתה כלפי אותה מחאה אחת ששביט מתייחס אליה, לא הגיעה אל אוזניו.

קשה להעלות על הדעת ששביט מצליח להכיל בתודעתו את המחאות האחרות, שכן מי שמדבר על העם כאותו דבר אחיד, מאוחד ואמיתי מאוד, לא יתקשה להסתכל על המחאה – אירוע קטן יותר, שדורש מספר מצומצם יותר של אנשים – באופן צר כל כך. כאילו די היה בהפגנת חצי המיליון כדי להסיק, באיזה תחשיב סטטיסטי שידוע רק לשביט, שבהפגנה זו נחשפנו לייצוגו של העם כולו. אחרי הכל, אומר שביט, "העם בישראל קם והעם דרש והעם הגדיר את עצמו הגדרה מחודשת". אילו לא היינו יודעים אחרת, היינו עלולים לחשוב שקם לו פרלמנט שאכן מייצג את כל חלקי העם, ושהוא ישב בסתר בקיץ האחרון וכתב את מגילת העצמאות של העם בישראל מחדש.

ארי שביט (צילום מסך). הביקורת על המחאה לא הגיעה לאוזניו

בשלב הבא שביט מפגין יכולת ניתוח מפתיעה ביחסים של סיבה ותוצאה. הוא אומר, "למחאה הגדולה של 2011 היו שלוש תוצאות פוליטיות ממשיות: היא שיחררה את גלעד שליט, מוטטה את קדימה והפכה את ביבי למלך ישראל". ברור לכולנו שהמהירות שבה התקדם שחרורו של גלעד שליט, קשורה ברצון של ביבי להפוך לדמות אב נאהבת, אך האם באמת זה אומר שזו היתה תוצאתה של המחאה? ומעבר לכך, האם קדימה לא היתה במצב רעוע עד שביר עוד לפני שהמחאה החלה? וביבי, הוא אמנם קיבל את כתבת השער של "TIME" אחרי קיץ 2011, אבל מהיכן הכלים להסיק שהאהדה לו לא היתה שרירה וקיימת לפני, במהלך ואחרי קיץ 2011? הלוא כל הסקרים, שמסופקים בין היתר על ידי העיתון שבו מועסק שביט, הראו פעם אחר פעם שגם כשהמחאה הגיעה לשיאה (במונחים של שביט, כמובן) ביבי המשיך להיות ראש הממשלה הבא של ישראל.

כמו כן, ביכולת של שביט להצביע בבירור על "שלוש התוצאות הפוליטיות" של המחאה, הוא אומר לנו בצורה די ברורה שמהחאה נגמרה. אחרי הכל, אם יש תוצאות למשחק, ניתן להניח שהמשחק תם. הדבר נכון יהיה גם למחאה, לו אנחנו כבר נתונים בשלב הסיכום שלה, ואפילו כבר הגענו לשלב שבו אנחנו יכולים לומר מה היו תוצאותיה, אז ברי שהמחאה הסתיימה. מהמקום הזה שביט כותב את דבריו.

למה לשביט חשוב להבהיר בעקיפין שהמחאה הסתיימה? התשובה לכך בפסקה הבאה, עת שביט מתפנה לתוצאתה הכלכלית של המחאה. תוצאתה אינה הוזלה בדיור, כי אם פגיעה בענף הפרסום ובהמשך לכך בענף התקשורת. כמו ביחס לקדימה, שביט מניח שלא שמנו לב שהעיתונות המודפסת נמצאת בברוך שאינו מסתיים כבר שנים רבות. וכי גם אם המחאה הובילה להאטה בפרסום, קשה לחשוב על ההאטה הזו כגורם מכריע. וזאת למרות שעולם התקשורת חווה בשנה האחרונה גלי פיטורים רבים. ככלות הכל, מספיק לעבוד רק מספר רגעים בעולם התקשורת כדי לדעת שגרזן הפיטורים תמיד מונף אל על, ושהלך הרוח הכללי של העורכים הראשיים הוא כזה שתמיד מבקש רחמים והבנה, כי הענף במצב רע. כך מונעים מאנשים לבקש העלאות שכר, וכך דואגים שהעובדים הצייתניים בין כה וכה, יהיו רק יותר צייתניים.

אם לא די באשליות ששביט מפזר בנינוחות, אז כעת עלינו להאמין לו שסתיו שפיר (כאמור, שביט יודע מי הם מנהיגי המחאה), או המחאה, ממש ירקו לבאר שממנה הן שותות, עת פגעו ב"עיתונים והערוצים שתמכו בה". מיותר לפרט, די לומר את המילה שרון גל, כדי להפריך את הטיעון הזה.

התגלגלות העניינים כפי שמתאר אותה שביט היא שהובילה לזעם שנראה ברחובות תל אביב ביום שבת ה-23 ביוני. הכעס שהתגלם בין היתר בניפוץ זגוגיותיהם של בנקים שונים, מקורו לא באלימות השוטרים שלה נחשפנו יום לפני כן, או בעריצות של הבנקים על חיינו או בתאוות הבצע שמנהלת אותם, כי אם באכזבה מהמחאה. זו הסיבה לכך שהמחאה הקייצית של שביט, זו שהתנהלה "בלא אלימות ובלא פלגנות", אינה המחאה שראינו ברחובות תל אביב באותה שבת.

וכעת, תפנית. שביט טוען שאין הצדקה לאותה רוח מרירה שהובילה את ההפגנה של יום שבת ה-23 ביוני. כאילו הוא משחק לטובתנו לרגע, שביט מסביר לנו ש"המחאה מלכתחילה לא באה לחולל שינוי פוליטי מיידי. היא לא נועדה להחליף ממשלה אחת בממשלה אחרת. במובן מסוים, המחאה היתה הרבה יותר שאפתנית: היא באה לחולל בישראל מהפכה תודעתית ומושגית". וזאת, טוען שביט, ארע. איך אנחנו יכולים לדעת? בראש מפלגת העבודה עומדת שלי יחימוביץ', אשה בעלת סדר יום חברתי באותו מובן צר של המחאה ששביט חושב שהתנהלותה היתה מופתית. אותה שלי יחימוביץ' שחבר מפלגתה הוא לא אחר מרון חולדאי.

ביחס למאמר הדעה, לשנייה ניתן היה להתבלבל מדבריו של שביט, לחשוב שהוא שינה את עורו, ואין הוא איש ממסד עוד כי אם איש מחאה, שרואה את הצורך בשינוי ערכי עמוק. אך מהר מאוד ברור מדבריו שהשינוי הערכי העמוק שאליו הוא מכוון נתון רק בתחום הפיננסי. ואם לא די בכך, הרי שהוא רואה את המחאה בצורה סגורה, בצורה שמרנית, עת הוא מסוגל לדמיין את הצלחתה רק דרך התגלמות אחת – התממשותה בפוליטיקה הישראלית.

התפקיד האמיתי של מנהיגי המחאה, אם לחזור להתחלה, הוא לתרגם את הכוח של הקיץ לכוח פוליטי, במובן הכי צר של המילה, ולהגיע עמו למשרדי הממשלה. רק כשיהיו שם יוכלו "לעשות מעשה פוליטי משמעותי". כך, בדרך פתלתלה, עת הוא מנסה לשכנע אותנו שהוא בעד המחאה, מוציא החוצה שביט מאמר שכמו הוזמן על ידי המו"ל שלו, בכדי לדכא את המחאה. כי הם לא באמת יכולים לספוג עוד משבר בעולם הפרסום. אחרי הכל זה עלול להביא לקריסתה המוחלטת של התקשורת הישראלית. ומי יודע, אולי אפילו לפיטוריו של שביט עצמו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.