גם בלזאק כתב ספרות פופולארית

הקרב בין המו"לים, הפוליטיקאים ומגיני התרבות בה"א הידיעה על מחיר הספר אינו מאבק נשגב על דיוקנה החברתי של תרבות, אלא התגוששות בין כוחות השוק המתחפשת למאבק על ערכים. כפיר כהן על האופן שבו מתווכים עסקני ספרות ופוליטיקאים את מושג התרבות לעם הספר
כפיר כהן

1.

אם אנחנו עם הספר – אז צריך לדאוג שהספר יגיע לעם. (הממונה על ההגבלים, דויד גילה, שיצא נגד חוק הספרים)

לא לחינם החוק בצרפת מגן על חנויות הספרים העצמאיות, כי הוא יודע שהתרבות נמצאת באותן חנויות ספרים עצמאיות ולא ברשתות המסחריות. (תנועת "המשמר החברתי", המבקרת את היישום החלקי של החוק, אך תומכת בו)

"הספריה" של צומת ספרים. חשוב לזכור, שגם לפני הקמת צומת ספרים, הרוב המוחלט של הסופרים בישראל לא יכול היה להתקיים או לקבל שכר הוגן מכתיבת ספרים. צילום: cc-by-TLVshac

לא מעט צביעות יש במשפט הפופוליסטי הזה של הממונה על ההגבלים, דויד גילה, ולא מעט בורות ואליטיזם וולגרי של מדינת עולם שלישי יש בתפיסת ה"תרבות" הזו של תנועת המשמר החברתי. הנה כך, בנשף המסכות הסימבולי של הספירה הציבורית, פקידי הניאו-ליברליזם מופיעים כפופוליסטים הדואגים לעם ואילו מולם מופיעה השכבה הקולוניאלית הדועכת (האשכנזית בעיקרה) כשומרת הסף של התרבות, בת' רבתי. כמו שרבים יודעים, אין לחוק הספרים – או כפי שקרא לו מואיז בן הראש בצדק "חוק תעשיית הספרים" – ולו דבר עם "תרבות", סופרים או ספרים; זהו מאבק על הון ותנאי יצירת ההון, מאבק הניטש, בממשות, בין כוחות השוק העירומים לבין עצמם, אך כזה המופיע בכסות החברה האזרחית כמאבק על ערכים. מכיוון שבמקרה הזו המאבק הממשי הוא עירום למדי בוא נבחן את האידיאולוגיה התרבותנית המלווה אותו.

2.

…ספר זה לא קוטג'. חייבים לעשות הבחנה בין ספרים שהם מוצר תרבותי לבין מוצרי צריכה אחרים. המצב היום בלתי נסבל וגרם לזילות של הספרים שמחירם נמוך היום ממחיר ההדפסה שלהם. (לימור לבנת, שרת התרבות והספורט)

…אם אנחנו רוצים לקיים תרבות, גם אם מדובר בתרבות תיאטרון, תרבות של כתיבה, אמנויות אחרות, או ביטוי תרבותי אחר – אנחנו צריכים למצוא פתרונות לבעיה שהשוק, מנגנון השוק הרגיל, לא תמיד פותר. (בנימין נתניהו, ראש הממשלה)

רשתות הספרים מחסלות את הספרות בישראל. (ניצן הורוביץ, מרצ)

עם התחרות בענף הספרים 'יש יותר ספרים, אנשים קוראים יותר וסך הכל הספרות מרוויחה, התרבות מרוויחה, הציבור מרוויח, ואני חושב שזה לטובת עם ישראל…' (נחמיה שטרסלר, כתב כלכלי, המתנגד לחוק הספרים ובעד ההוזלות של רשתות הספרים)

נשים לב, ראשית, שלמרות שהדיון עוסק במשמעות של "התרבות", משמעות זו מקבלת את ערכיה בתוך שדה מאבק משולש בין המדינה, כוחות השוק החזקים (צומת ספרים וההוצאות עימן יש לה הסכם), וכוחות השוק הנחלשים (ההוצאות לאור המיוצגות על ידי אגודת המו"לים והסופרים העשירים). לאף אחד מאלה לא היה אכפת מהסופרים, מהתרבות או מהנגישות של "התרבות" לקוראים כל עוד כולם הרוויחו. רק כאשר צומת ספרים שברה את השוק והתחילה לאתגר את המונופול המוחלט של סטימצקי (באמצעות בעלות צולבת עם כמה הוצאות לאור) וגרמה להפסדים אצל המו"לים, רק אז עלתה שאלת התרבות, וערכיה הגבוהים או הנמוכים. לפני שנדון בערכים אלה, חשוב שנבחין באופן שבו המדינה (וערכיה) מתערבים, שכן צריך להיות ברור שהכוח הנחלש (המו"לים ובמידה מסוימת סטימצקי) הוא זה שפונה למדינה ולערכיה כמכשיר נגד כוחות שוק חזקים יותר שעד אתמול הוא נהנה מהם ללא סייג. משום כך, למרות שהמאבק הוא משולש, אנחנו מקבלים רק שתי אידיאולוגיות תרבותניות המתנסחות כפועל יוצא מן המאבק הזה.

נחמיה שטרסלר. ערך התרבות נקבע ביחס לנגישותה

עבור שטרסלר, גילה ואחרים התומכים בשוק (מונופולי או לא) ערכה של התרבות נקבע ביחס לנגישות (מחיר נמוך, הפצה רחבה, עליה בתפוקת הייצור) ואילו עבור המשמר החברתי, ניצן הורוביץ, המו"לים ואחרים, ערכה של התרבות נקבע דווקא על ידי ההדרה ומיון הקוראים (למבינים ולא מבינים) וזיהוי מהותני של הערך התרבותי עם סגנון הכתיבה עצמו (שבישראל, כמו בכל מקום אחר, יש לו השלכות גזעניות ושוביניסטיות). חשוב שנזכיר כאן שאונורה דה-בלזאק, מגדולי הסופרים בעולם הספרותי על פי אותם ערכים של מגיני הספרות, כתב ספרות שיכולה להיחשב בקלות "מסחרית" ו"פופולארית". הוא כתב את ספריו באופן תכוף למדי, לא באופן שונה כל כך מרם אורן, נניח, ומתוך מטרה ידועה להרוויח מספיק כסף בכדי לכסות על חוב עסקי, כך שטענותיהם של אלה המגינים על "התרבות" הם עניין מביך למדי המעיד פחות על "התרבות" כמו על הדעיכה בערכי התרבות המדירה שלהם שספירת ההשפעה שלה הולכת ומצטצמת.

אמנם, הורוביץ והמשמר החברתי מאירים את עינינו בעניין הבעלות הצולבת של צומת ספרים, אך חשוב לזכור, שגם לפני הקמת צומת ספרים, הרוב המוחלט של הסופרים בישראל לא יכול היה להתקיים או לקבל שכר הוגן מכתיבת ספרים והספרות היתה לא פחות בינונית בהשוואה לאותן "פסגות" אירופאיות האהובות כל כך על מגיני התרבות.

אחת החולשות בעמדת תומכי מושג התרבות הנאורני והקולוניאלי הוא התלונה נגד המחירים הזולים שמציעה צומת ספרים, עליהם קובלים לבנת והורוביץ. למעשה, אין שום קשר בין מחיר וערך. מה שלבנת שוכחת ואיתה כל המצדדים בחוק הוא שאת התנ"ך, למשל, אפשר למצוא בכל מקום במחיר זול מאוד, לפעמים בחינם, ועם זאת איש לא יטען שמחירו הנמוך גורם לזילותו, שכן הוא עדיין נחשב לספר החשוב ביותר בעולם כולו. כמו-כן, איש לא יטען שמחירם המופקע של ספרי שולחן הקפה העולים מאות שקלים קשור איכשהוא לערכם התרבותי. בנוסף, הטענה שחנויות הספרים העצמאיות בצרפת שומרות על התרבות לוקחת כמובן מאליו את משמעות "התרבות". נזכיר לאנשי המשמר החברתי שספרות איסלאמית וספרות של סופרים פרנקו-אלג'יראים למשל לא נמצא בקלות לא בחנויות הספרות העצמאיות ולא הגדולות בצרפת. לבסוף, אין צורך להזכיר שצרפת, אימפריה לשעבר, היא אחת מהמדינות המדירות ביותר באירופה, שרק לאחוז אחד מאוכלוסיית הסטודנטים שלה למשל יש כניסה לאוניברסיטאות היוקרתיות שלה (grandes écoles) ומשם לניהול התרבות, אבל אני מניח שזה לא מפריע לאבירי המשמר החברתי לשמר את הפנטזיות הקרתניות שלהם על הרפובליקה.

לימור לבנת. ספר זה לא קוטג'. צילום: cc by-UK in Israel

עכשיו, מעבר לדיון השטחי הזה של פוליטיקאים ועסקני ספרות, חשוב שנחזור לעניין התיווך של המדינה והשוק את מושג התרבות. לא במקרה הורוביץ מדבר על הרס "הספרות", המשמר החברתי על שמירת "התרבות" ושטרסלר אומר שהשיווק המוזל "טוב לעם ישראל". אצל הראשונים, במודל המדינתי המתיישן, המניח גם אם לא במודע את מושג ה"בילדונג" הגרמני, הקוראים הם אזרחים-ילדים והסופרים מביאים להם את בשורת התרבות והחינוך השמיימית ואילו אצל האחרון, במודל הניאוליברלי, מכיוון ש"עם" משמעו אסופה של צרכנים וספרים הם מוצר לכל דבר, מתקבלת התחושה המוטעית ש"השמים נפלו" ושאין יותר תרבות. כך מדי פעם אנחנו גם שומעים אמירות מביכות למדי מאנשים כמו אורלי קסטל בלום ואחרים ש"אין פה תרבות". בואו נבחן לרגע כיצד חיה קסטל-בלום, שנחשבת לדעת רבים לאחת היוצרות החשובות בישראל:

השנה [2011], לאחר שנקלעה לחובות עתק המתקרבים למיליון שקל, נאלצה [קסטל בלום] למכור את ביתה במעוז אביב, וכעת היא חיה בבדידות בדירה שכורה, מתקיימת מיתרת הכסף שנשארה לה מהמכירה ומקוששת תרומות מהקרנות המעטות שעדיין תומכות בסופרים בארץ.

מדהים לראות איך מצבה של קסטל-בלום מזכיר את מצבם של הבנקאים הניאו-ליברלים. קסטל-בלום נכנסה לחובות של מיליון שקלים, סכום אגדי ביחס לרוב תושבי ישראל (שלא רק שלא יבזבזו סכום כזה, אלא שאף אחד גם לא ילווה להם אותו), ואילו עכשיו היא "חיה בדירה שכורה" כאילו שזה איזה עונש קפקאי ולא תנאי החיים של רוב האנשים כאן. בואו נראה מה הן הציפיות של בעלת החוב:

צריך לחוקק חוק, שבו, נגיד, אסור שמחיר ספר יירד מתחת ל-54 שקל. זה מבזה. וצריכים להקים קרן של המדינה – שיבחרו 30 או 40 סופרים, ושהמדינה תעזור להם. ואם זה לא חשוב לאף אחד, אז שיגידו 'אנחנו לא רוצים סופרים בישראל ולא רוצים אמנים.' שיגידו. שיגידו, כדי שנדע ללכת מכאן. אני מבקשת את זה מהמדינה. לא, אני דורשת שיקימו קרן כזאת כדי שלא אצטרך להיות קבצנית.

הנה, כמו בעלי הבנקאים חסרי האחריות, קסטל-בלום מציעה שהמדינה, זאת אומרת משלמי המיסים, יממנו את אורך החיים הפזרני הזה ואת התפיסה המדירה הזו שכן הקרן תתמוך רק ב-40 סופרים שהמדינה היא היא שתקבע את טיבם. למותר לציין ש"מומחי הספרות" יתמכו במעין שוד ציבורי כזה. עכשיו מהי המוטיבציה מאחורי התלונה הזו? העובדה שיש בארץ 3-2 סופרים, גברים, שכן יכולים לבזבז מיליון שקלים מבלי להיכנס לחובות ועובדה זו כנראה גורמת לקסטל-בלום להרגיש מקופחת. והנה, פתאום, אנחנו מקבלים הוכחה קונקרטית לאינטרסנטיות הוולגרית הזו של הסופרים שבאמת חושבים שמשלמי המיסים צריכים לממן להם אורח-חיים כזה ועוד בשם התרבות והביקורת על כוחות השוק!

3.

אבל נניח לרגע למבדיל בין שתי האידיאולוגיות המתחרות זו בזו אלו ונשים לב למשותף – לשתי העמדות יש מושג ממורכז של תרבות וספרות; למרות ההשפעה של אידאולוגיית הרב-תרבותיות והתפיסה שישראל עשויה מגזרים-מגזרים, כל הדיון בחוק הספרים נסוב על מושג התרבות כשם עצם מיודע, כאילו חזרנו לשנות החמישים. אם כך, לסיום, ננסה למצוא חלופות שלא יניחו מראש את המדינה כמרכז תרבותי או את השוק כתנאי מקדים לכל מחשבה על תרבות.

כאן אני רוצה להזכיר את עבודתו החשובה של החוקר המרקסיסטי הבריטי רימונד וויליאמס. אחד מטענותיו של ויליאמס הוא שאנחנו מבלבלים תדיר בין שני מושגי תרבות. הראשון, הרחב יותר והמתקרב למושג האנתרופולוגי, משמעו "צורת חיים שלמה" ואילו השני, והמצומצם יותר, משמעו "ייצור של טקסטים" הראוים לשמירה. ברור שהדיון על חוק הספרים וכן רוב הדיונים על תרבות בישראל מניחים את המושג השני. לצורך השוואה, ובכדי להתחיל לחשוב על אלטרנטיבות, נשים לב שהדיונים על תרבות במשמעות הראשונה נסובים דווקא במגזר החרדי. לא במקרה משמעות התרבות של המגזר החרדי עוינת גם את התערבות המדינה (תוכנית לימודי הליבה) וגם את הכניסה של כוחות השוק (אינטרנט למשל). הנה פתאום ממקום לא צפוי אפשר להביט על דיוני התרבות במגזר החילוני האלה מנקודת מבט אחרת ולהזר אותם. על מנת הסר ספק, אני לא מאלה שיקרא לנו לחזור ל"ארון הספרים היהודי", מכיוון ש"החזרה" הזו עורכת הפשטה לטקסטים אלה, מוציאה אותם מצורת החיים השלמה ומבינה אותם כ"טקסטים רוחניים". מה שאני כן מציע זה לדון לרגע בהבדלי מושגי התרבות והמשמעות שלהם לפרקטיקות תרבותיות חלופיות.

צילום מסרטו של ז'אן לוק גודאר "הכול בסדר". כשהטקסט הופך להיות דבר מה דרכו הפועלים מבינים את מצבם ומבהירים אותו ואת עצמם לאחרים

ההבדל המהותי בין מושגי התרבות לא נוגע, נניח, לסגנון הכתיבה, אופי הסיפורים, או אפילו להפצה הספרותית/תורנית, שאני מניח שהיא משכפלת דפוסי שליטה והדרה הקיימים גם בשוק החילוני. ההבדל החשוב הוא ביחס החברתי בין האדם אל הטקסט. היחס הזה הוא מעשי ומימטי, אך לא במשמעות שהטקסט מחקה את החיים (זה פירוש לא מדויק של אריסטו) אלא שהאדם מחקה את הטקסט. זו לכאורה נראית כמו איזו אמרה פוסט-מודרנית מתוחכמת, אבל האמת היא שזו תפיסה א-מודרנית פשוטה למדי המתכוונת לומר שטקסט הוא מעין מדריך לחיים במשמעות הרחבה ביותר האפשרית, שהאדם מבין את עצמו ואת חייו דרך הטקסט ושהטקסט והאדם לא ממש נפרדים זה מזה כמו באידיאולוגיה המודרנית. זה לא שבטקסטים מודרניים אי אפשר למצוא אסתטיקה כזו, אלא ששם זה לא מודע ומותק מכל מיני סיבות היסטוריות שלא נכנס אליהם כאן. עכשיו, אם במסורת היהודית אנחנו מוצאים מושג כזה ביחס אל ההגדה, הנמתחת מהמשל המקראי, ספרות החכמים ועד עגנון וספרות המוסר העכשווית שאי אפשר למצוא אותה בסטימצקי, אפשר למצוא את אותו היחס גם בחברה החילונית, אך לא בחברה האזרחית ומעמד הביניים שלה (שם מתקיים היחס המודרני) אלא אצל המעמדות הנמצאים מחוץ לספירה זו.

דוגמא טובה ליחס כזה אפשר למצוא בסרט "שביתה" של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, על השביתה של הפועלים במפעל חיפה כימיקלים שהחלה ב-2003 – אחד הסרטים החשובים ביותר שנעשו בישראל בשנים האחרונות. מה שחשוב בסרט הזה, הוא לא רק העובדה שהפועלים מדברים והעולם מסופר מנקודת מבטם, אלא שברגע מסוים אנחנו רואים כיצד הפועלים עצמם, לפני שהגיעו הבמאים הדוקומנטריים, תיעדו את ניסיונות השביתה, שעבור הבימאים הפך ל"חומר" דוקומנטרי כמו כל החומרים האחרים. זו לא ביקורת על סודרי וטאוזינגר, רק ניסיון למצוא את הרגע שבו טקסט תרבותי מסוג אחד (תרבות כצורת חיים) נכנס לטקסט תרבותי מסוג שני (תרבות כייצור טקסטים), אך מבלי שנבחין בכך, בדיוק בגלל שהטקסט של הפועלים לא נתפס בחברה הישראלית כתרבות בכלל.

עכשיו, הביקורת על מעשים כאלו מן השמאל נניח כמו זו של ז'אק-לוק גודאר (בראיון על סרטו "הכול בסדר") או זו של פייר פאולו פאזוליני, מבינה את הניסיונות האלו של הפועלים כסרטים פוליטים. אני חושב שפרשנות זו חשובה אך אני רוצה להוסיף לה נדבך נוסף. מה שחשוב כאן הוא שהסרט של הפועלים שייך לקטגוריה השנייה של התרבות, בו הטקסט הופך להיות דבר מה דרכו הם הבינו את מצבם והבהירו אותו ואת עצמם לאחרים. ברגע שמבינים את הדברים כך, האמירה האומללה הזו ש"אין פה תרבות", מקבלת את משמעותה המעמדית והנאורנית, שכן בישראל יש כל-כך הרבה תרבות, כל כך הרבה טקסטים שמיוצרים בתוך היחס השני שדנו בו כאן בקצרה, רק שעיניהם התרבותניות של "מומחי הספרות" ו"מגיני התרבות" לא מסוגלים לראות זאת.

4.

חיים גורי. אני מאמין באליטה

"ישראל ניצלה בזכות האליטות שלה", כך אמר שלשום המשורר חיים גורי בטקס חלוקת פרסי הספרות של רמת גן, שבו קיבל פרס על מפעל חיים. המשורר הוסיף: "אליטה היא קבוצה שלמה של אנשים שתורמים לתרבות בחברה שבה הם חיים, ויש להם אחריות לשמרה. אני מאמין באליטה אשר נושאת על גבה את התרבות הישראלית ובפרט את השירה.

ביקורת מזרחית, שקצה באידיאולוגיה הנאורנית והקפיטליסטית של "מומחי התרבות" צריכה להציב מולם לא רק תוכן מזרחי (תרבות כטקסט) אלא גם מושג תרבות אחר לגמרי ומכאן גם לחשוב על תנאי הייצור של תרבות כזו שלא יהיו תלויים בשיפוט הערך המדינתי או של כלכלת השוק. ברגע שנדון בתנאי האפשרות של ייצור הטקסטים, ולא כמו חוק הספרים בתנאי ההפצה שלהם, נבין טוב יותר את שאלת המאבק החברתי בישראל.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שרון רוטברד

    המאבק על חוק הספרים אינו מאבק על הון (כי אין בזה הון) אלא על האפשרות להתפרנס בכבוד מכתיבת ועשיית ספרים, ללא קשר למוצאם של הכותבים או המו”לים. המאבק הזה נוגע לציבור גדול של מחברים, מתרגמים, עורכים ומוציאים לאור שלרובם אין דבר וחצי דבר עם התאחדות המו"לים (הארגון הזה מייצג רק את המו"לים הוותיקים והיחסית מבוססים וחברים בו בין השאר גם רשת סטימצקי וההוצאות השולטות ברשת צומת).
    מה שעומד ביסוד הצעת החוק הזו (שאינה חסרה פגמים) הוא הרצון לבסס כללי משחק הוגנים בענף הספרים שעבר בעשור האחרון תהליך עקבי של ריכוזיות, תהליך שגרם בין השאר לסגירתן של עשרות חנויות הספרים עצמאיות (לפני עשר שנים היו בישראל כמעט 200 חנויות, היום נותרו כ-30) ומאיים עתה לא רק על קיומן של הוצאות ספרים רבות, אלא על עצם האפשרות להוציא ספרים שהם לא רבי מכר אמריקאים.
    למצב הקיים יש השלכות מרחיקות לכת על התרבות והשיח הציבורי. ישראל היא אי לשוני – אי אפשר לייבא ספרים מסין ואי אפשר לייצא ספרים לאמריקה. ואם השוק כולו נשלט על ידי שתי רשתות זה אומר שרק הן קובעות אלו ספרים יוצגו בחנות, ואלו ספרים לא יוצגו בחנות. או במילים אחרות, ישנם כיום בארץ שנים או שלושה אנשים שקובעים מה תקרא ומה לא תקרא. כתוצאה מכך, למשל, בחנויות אין יותר מקום היום לספרי עיון לא על המדפים ולא על השולחנות, למיטב ידיעתי רוב ההוצאות שעוסקות בהוצאת ספרי עיון – גם הוצאות מכובדות מאוד – נאלצות לגבות תשלום מהמחברים (בין 50,000 ו-100,000 ש"ח) כי הן יודעות שלא יוכלו להחזיר את ההשקעה מהמכירות. אם זה ימשיך ככה זה אומר שרק אנשים עשירים מאוד יוכלו להוציא ספרים ושבעוד כמה שנים לא יהיה לכותבים כמו כפיר כהן מאיפה ללקט את הג'יבריש הפוסט-קולוניאלי כדי לכתוב רשימות בהעוקץ.

    באשר לחוק ה"צרפתי”: חוקים והסדרים כאלה קיימים כיום ברוב מדינות אירופה. בגרמניה קיימת אמנה בין מקצועית שמסדירה את כללי המשחק בענף הספרים מאז המאה ה-19. אני לא בטוח שבמקרה זה ההתחשבנות עם עברה הקולוניאליסטי של צרפת היא רלוונטית. צרפת אכן היתה בעברה אימפריה קולוניאליסטית כמו ישראל של ימינו, אבל מכאן ועד לומר כמו גברי בנאי ב"קפטריה בטבריה" ש"אני, עם הצרפתים גמרתי" ולכן צריך לדחות את החוק הזה כמו כל דבר שמגיע מצרפת – הדרך עוד ארוכה. יש גיוון עצום בצרפת גם בתחום החנויות וגם בתחום ההוצאה לאור וכללי המשחק שם מאפשרים את קיומן של הוצאות המתמקדות בהוצאת תרגומים מערבית, מסינית או מקוריאנית.
    לדעתי הזלזול בערכים הרפובליקניים של צרפת, עם כל הבעייתיות שלהם ועם האתגר העצום שמציבים להם כיום תפישות רב תרבותיות שונות, הוא ממש לא במקום. אווה אילוז שקיבלה חינוך רפובליקני צרפתי כתבה על זה יפה לפני כמה שבועות בעיתון הארץ. גם ההיטפלות לאורלי קסטל בלום היא ממש מיותרת. חוץ מזה שלמיטב ידיעתי היא יכולה היתה להיחשב כסופרת מזרחית (היא ממוצא מצרי – את ה"בלום" היא הגרילה מבן זוגה שלשעבר), בכל מדינה מתוקנת סופרת במעמדה היתה יכולה להמשיך ליצור ללא חרדות כלכליות, מוגזמות או לא.

  2. מואיז בן הראש

    חוק הספרים במתכונתו הראשונה הוצע כבר ב 2008, ואז הוא נקרא החוק הצרפתי. בינתיים הבאגט הצרפתי הפך לכל היותר לסוג של גפילטע פיש, מהצרפתי נשאר מעט מאוד, רק נשאר חוק.

    החוק הצרפתי עושה בדיוק את ההיפך שאתה מתאר, בכל חנות ספרים צרפתית תופתע לגלות דוכנים שלמים של ספרות אלג'ירו-צרפתית, כמו של ספרות מגרבית. החוק, כפי שמתאר שרון רוטברד, מאפשר קיום של מוציאים לאור קטנים שיכולים לעסוק רק בספרות מסוימת ולהתפרנס בכבוד, על הדרך הם גם יכולים לפרנס בכבוד סופרים שמוכרים כמה אלפי עותקים מכל ספר, שלא לדבר על כאלה שמוכרים כמה עשרות אלפים.

    במצב הקיים בישראל רק סופרים שמוכרים הרבה מעבר לכך, יכולים לשאוף לחיים של כתיבה בלי בעיות של פרנסה בצד.

    איני מכיר את כל מדינות אירופה אבל אני מכיר את המצב בספרד ואת המצב בצרפת די טוב. בספרד חוק של מחיר קבוע גרם לעלייה של מחירי הספרים שעד שנת 2000 היו מאוד זולים, בצרפת קרה בדיוק ההיפך ויש יותר ויותר ספרים במהדורות כיס, חלקן לא פחות מהודרות מהמהדורות הרגילות, שנמכרים במחיר הנמוך מ 10 יורו (50 ש"ח) ועד למחיר מגוחך של 2 יורו. היינו 10 ש"ח, ומדובר בספרים שיש עליהם זכויות יוצרים ולא נחלת הכלל. ואיש לא הזדעק בצרפת משום שמחיר הספר כל כך זול.

    הרעיון שמחיר קבוע יגרום לעליה במחירי הספרים מוזן על ידי כל מיני בעלי אינטרסים ואין לו קשר לחוק המוצע או לחוק המקורי. ייתכן שכך יקרה וייתכן שלא.

    לדעתי החוק המוצע בימים אלה (יוני 2012) לא פותר אלא את בעיות המוציאים לאור הגדולים שירדו מגדולתם (ולא שזה אינו חשוב, זה כן חשוב) אבל הוא אינו יוצר ממש כר נוח לחנויות ספרים חדשות ולא להוצאות ספרים קטנות להיכנס לשוק.

    במצב הקיים כל מה שיקרה עם החוק זה שמה שאומר שרון רוטברד יקרה עם ספרים שיצאו לפני שנה וחצי, להיפך הם יימכרו עוד יותר בזול, למה לא 5 במאה, ואיש לא יסתכל בכלל על ספרים חדשים שיתומחרו ב (ונהיה זהירים) 49 ש"ח, וכי למה לקנות ספר של סופר לא מוכר בפי שניים מזה של סופר מוכר, בכל מקרה אין איש שיספיק לגמוע את כמות הספרים (גם לא הטובים) שיוצאים מידי שנה, אז אפשר לחכות עוד כמה חודשים, רק 18 ולקנות אותם במחיר מוזל.

    אישית אני בעד החוק הספרדי שקובע מחיר קבוע לכל אורך חיי הספר, המחיר הוא קבוע לכל מהדורה (לכל מסת"ב, דנאקוד או ברקוד) ויכולות להיות כמה מהדורות שונות עם מסת"בים שונים אבל בכל מקרה המחיר נשאר קבוע, והוא יכול רק להיות מוזל ברגע שהמו"ל מחליט לחסל את מה שנשאר לו במחסן (לפי אותו חוק ספרדי המוציא לאור חייב להודיע על כך לסופר, להחזיר לו את הזכויות, ולהציע לו לקנות את כל העותקים הנותרים במחיר שהוא עומד להציע אותם למפיץ או לחנויות אחרות. וזו דוגמא של חוק המגן על הסופר, כי כך הסופר יידע כמה עותקים נמכרו, כמה באמת נותרו, ואם יציעו לו לקנות 500 עותקים שנותרו במחיר של יורו, אז הוא גם יוכל לבדוק אם המוציא לאור דובר אמת או משקר).

    הארכתי אולי יתר על המידה

    בבלוג שלי יש גם הסבר יותר מפורט http://2nd-ops.com/moisb/?p=67933

  3. כפיר כהן

    תודה שרון על התגובה המפורטת, שעם זאת מפספסת את העיקר. ראשית, אם אתה אכן אותו שרון רוטברד הנשוי לעמית רוטברד שהקימה את הוצאת בבל (כך לפי ויקפדיה), מן הראוי היה שתציין שיש לך אינטרס אישי ועסקי בחוק הספרים. העובדה שאתה לא עושה זאת היא דוגמא מצוינת לאופן שבו אתה מסווה ומבלבל בין האינטרס שלך (משפחתך, העסק שלכם, והאנשים שמסביבו) ואחרים שעבורם החוק לא מועיל. אולי אתה גם חבר במשמר החברתי? אם אתה מניח שאני והקוראים צריכים להכיר את השם "שרון רוטברד" אנא סלח לנו שאנחנו לא מכירים כל בעל עסק בישראל. למרות שבירת חוקי האתיקה של הגילוי הנאות, אני אנסה להשיב ברצינות בכמה פוסטים לכמה מדברים שכתבת כאן.

    וודאי שחוק הספרים הוא חוק שנועד להגן על ההון, רק שאתה חושב במונחים של הון גדול ואני פשוט חושב במונחים של הון בכלל. ההון המיוצר ממכירת ספרים בישאל עולה על שני מיליארד שקלים (ראה כתבה בוי-נט, מצורף). מכיוון שאתם בעלי הוצאת ספרים, צומת ספרים פוגעת בהונכם, הלא כך? אם אני טועה, אנא העבר למערכת העוקץ את ההכנסות של ההוצאה, לפני ואחרי הקמת צומת ספרים, את ההון ומקור ההון שנכנס להקמת ההוצאה, ונבחן יחד את היחס בין ההון לבין הסופרים ושאר בעלי המלאכה.

    כבעלי הוצאה אתם גם חושבים, ביוהרה הזו של קפיטליסטים ממדינת עולם שלישי, שאתם עושים טובה למישהו ומקדמים את התרבות בישראל – צר לי, שרון, אתם בעלי עסק שמטרתו היא להרוויח כסף, אז תפסיקו למכור לנו את האידיאולוגיה הנאורנית הזו של דאגה לתרבות. תדאגו לשיתוף הקולקטיבי של הרווחים ואז נתחיל לדבר.

    אתה פתאום דואג לאנשים אחרים שרוצים "להתפרנס בכבוד", אני רוצה לזכיר לך ששלושים אחוז מכוח העבודה בישראל, לא פחות, חיים מתחת לקו העוני, וחוץ מלהעביר להם את תשלומי ההעברה שבקושי מעבירים אותם קצת מעל קו העוני, הממשלה לא חושבת שיש לעזור להם. וגם אז נשארים מתחת לקו העוני יותר מעשרים אחוזים. כך גם עם פועלי הקבלן, שהממשלה לא חושבת שצריך לעזור להם. הטענה כאן היא שלא צריך לעזור לאף אחד, אלא מי מקבל את העזרה, מתי, ומדוע הם שאלות הקשורות במעמד,כוח, וכן, שרון, מוצא אתני, מושגים שאתה מתכחש אליהם בנחרצות. האם אתה יכול לשיב לי מדוע הממשלה נחלצת לעזרתכם ולא עושה זו עבור אחרים?

    "להתפרנס בכבוד" – מי אלה המתפרנסים בכבוד ומה זה אומר בכבוד? אם נקרא את המחקר שעשתה חברת בי-די-אי על שוק הספרים ב-2005, (ראה כתבה בוי-נט, מצורף) אפשר יהיה להניח שיש בארץ כ-5000 סופרים, במובן הרחב ביותר של המונח. אני מניח שיש אולי עוד 15,000 מגיהים, עורכים וכדומה. 20,000 איש. כמה מהם יכלו להתפרנס בכבוד מכתיבת ספרים לפני שצומת ספרים הפכה להיות בעיה? אני מוכן להמר שלא יותר מ-50 סופרים, וגם זה בנדיבות, ואולי עוד 500 מגיהים ועורכים. אני רוצה להזכיר כאן שאם נביט בחוזים הדרקוניים של הוצאות לאור, נמצא שסופרים מרוויחים אחוזים בודדים גם זה רק כאשר המכירות עולות מעל 5000 עותקים, שזה די נדיר ביחס לרוב המוחלט של הסופרים בארץ. עכשיו, צומת ספרים פגעה בדיוק בשכבה הזו, שאני לא אתפלא אם היא אשכנזית ברובה, שלא היה איכפת לה שכל השוק הזה גווע ברעב, ואילו עכשיו היא לא יכולה להוציא את לחמה "בכבוד". האנשים האלה, הם אלה שהחוק דואג להם, הרוב המוחלט של הסופרים והמגיהים ימשיך להיות מנוצל ולא יוכל להתפרנס בכבוד. החוק נועד עבורכם, לא עבור "כולם". ההחלפה בין המעמד לבין הכלל, הוא מהלך אידיאולוגי קלאסי.

    http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3097091,00.html

  4. כפיר

    נמשיך.

    הטענה לריכזויות שנוצרה בזמן האחרון היא לא מדויקת, בלשון המעטה. השוק בישראל היה מאז ומעולם ריכוזי, הוא נשלט על ידי כמה הוצאות לאור, שנשלטו על ידי מפלגות פוליטיות, ועל ידי רשת הפצה אחת – סטימצקי. עכשיו, בראייה היסטורית יש דווקא פחות ריכוזית, כי יש כאן שתי רשתות הפצה, כך שאנחנו נעים בכיוון הנכון. אתה בכוונה "שוכח" שגם לפני צומת ספרים הרוב המוחלט של הסופרים לא יכול היה להתפרנס, מי שיכול היה להתפרנס זה אתם, ההוצאות הקטנות וכמה סופרים, אולי. אני לא קונה את הטענה שאתם דואגים פה לתרבות, צר לי, "התרבות" במובן שלכם היא או מה שמוכר, או מה שנחשב לתרבותי. תעשה לנו טובה ותתעוררו כבר מהפנטיזיות הקרתניות שלכם על תרבות. תרבות זה מה שאנשים עושים יום יום. מילארדי אנשים בעולם לא קוראים את הספרים שנמכרים בחנויות ספרים, ועם זאת יש להם "תרבות."

    עכשיו, הדאגה שיש כאן רק שתיים-שלושה הוצאות שמחליטות מה לקורא ומה לא לקרוא, היא ממש פארסה. האם אתם, כהוצאה לאור, שואלים מישהו מה לפרסם? איזה שטויות. שוב, אתם מפרסמים מה שיכניס כסף, או מה שנחשב לתרבותי. אם אתם פועלים אחרת, אנא עדכן את הקוראים כאן.

    עכשיו, בנוגע ל"ג'יבריש הפוסט-קולוניאלי", צר לי שרון, אבל כאן אתה ממש מתגלה בבורות שלך. הטענות שאני מקדם הן מרקסיסטיות. אנא השתדל לדייק בהעלבותיך. ובנוגע להעלמותן של ההוצאות לאור, הנה שוב, "הסכנה הלאומית" מרחפת מעלינו, רק שהפעם היא מגיעה מפיו של "איש תרבות" לכאורה. אין לי שום בעיה לפרסם באינטרנט, אתם כאמור רק מנצלים אנשים כמוני בטענה שאתם עושים לנו טובה.

    ספריות ציבוריות היו ונשארו המקום הטוב ביותר לקרוא, שם לא צריך לקנות ספרים והכל די זול. המדינה יכולה לרכוש כמה מאות עותקים, לשפר את מעמד הספריות בישראל וכך "התרבות תישמר". תפיסה כזו כמובן תשבור את העסק שלכם, אבל אתה הרי לא חושב ששאלת ההון קשורה לכאן. סליחה.

  5. כפיר

    נמשיך לצרפת.

    אתה כותב שהביקורת על צרפת "איננה במקום", אבל לא ממש טורח להסביר מדוע. הצהרה כזו נשמעת סמכותנית למדי, כזו שמניחה מראש שערכה של צרפת צריך להיות ברור "לכולנו" ושאסור להתווכח עליו. בישראל לתפיסה שצרפת היא סוג של רפובליקה נאורה יש ריח של קרתנות, של "תרבותניות". עכשיו, אתה, מהעמדה הסמכותנית הריקה הזו, לא טורח לאשש את עמדתך עם טיעונים, אתה פשוט כמו "נוזף". צר לי, שרון, בעידן שבו אנחנו חיים, עמדה כזאת לא מקובלת. אם אתה לא יכול לאשש את טענותייך, אל תשתמש באיזו סמכות מדוימנת בכדי לעשות זאת. האנשים שכותבים כאן יודעים על מה הם מדברים, אם אתה לא עומד בסטנדרטים בהמקוצעיים האלה, אנא חפש לך במה אחרת להפיץ את האידיאולגיה הקרתנית שלך.

    עכשיו, מכיוון שהמחקר שלי עוסק בצרפת בחלקו, וגרתי בצרפת לתקופה ארוכה למדי ועקבתי אחרי המאבקים במערכת החינוך, המאבקים האלג'יראים, וכדומה, אני יודע לומר בוודאות עד כמה הרפובליקה היא מדינה דכאנית למדי לא רק בגלל עברה האימפריאלי (שתיכף נחזור אליו), אלא מכיון שהיא משכפלת דפוסי תרבות מאוד מאוד צרים. כפי שכתבתי רק לאחוז אחד מאוכלוסית הסטודנטים שלה יש גישה לאוניברסיטאות היוקרתיות שלה, הרוב המוחלט נמק בחוץ, ואחוז זה הוא ברובו המוחלט הוא גברי וצרפתי ממעמדות הביניים ומעלה והוא זה שקובע איך המדינה מתייחסת לתרבות. אם יצא לך לגור בצרפת, אתה יודע למשל שקשה מאוד להשיג ספרות לא מינסטרימית בחנויות הקטנות או הגדולות, לא רק במובן של ספרות מיעוטים, אלא פשוט ספרות לא מסחרית. אני מניח שאתה יודע כמוני שהספרות הצרפתית, העכשווית, במושגים תרבותניים, היא מחורבנת למדי ואיש באקדמיה הצרפתית או האמריקאית לא טורח לקרוא אותה. (ובהקשר הזה אכתוב תשובה לבן-הראש בפוסט הבא).

    עכשיו, מדוע עברה האימפרילי של צרפת קשור לכאן? מכיוון שרק בזכות עברה האריסטוקרטי והאימפרילי וההווה הקפיטליסטי שלה היא עשירה כל-כך ויכולה לתמוך בסוג של שוק ספרים חצי ממוסד. כך שההפרדה שלך בין העבר האימרפילי לעושר התרבותי של צרפת, לוקה בחסר, עוד שטות של אדם שמבין יותר בעסקיו ובכסף מאשר בהיסטוריה.

    וההפניה לגשש החיוור, סלח לי, רק מחזקת את מה שאני אומר על "המובנות מאליה" של צרפת בחברה הישראלית, שכן, כפי שהבנת נכון, המשפט "אני עם צרפת גמרתי" נכתב באירוניה מודעת, עבור אנשים כמוך, ש"ברור" להם שצרפת היא המודל של תרבות, אז כמובן שהגשש הוא זה שטועה ולא הצרפתים.

    אשמח להרחיב.

  6. כפיר כהן

    והנה דוגמא נהדרת לחוש העסקים הציני של רוטברד שבנה וילה עבור המתעשרים החדשים בסין ומתרץ כיצד העיסוק הקפיטליסטי הזה הוא "ביקורתי". אין סוף לצביעות. אנא שלח את סכום ההון שהרווחת שם, שרון, מגן "המתפרנסים בכבוד".

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,33178,.aspx

  7. כפיר

    שלום מואיז
    תודה על כניסתך לדיון הזה. אני כמובן פחות בקיא ממך ממה שקורא בספרד; אני רק אומר בנוגע לספרות אלגיראית כמה מילים. שהיתי בצרפת ב 2009-2010, וערכתי מחקר מקיף על ספרות פרנקו-אלגיראית וגיליתי כמה דברים:

    1.כמעט כל הספרים שנכתבו מ 1980 ועד 1990, שיא הפרסום של הספרות הזו בתקופה הזו, לא נמצאים בשום מקום, אפילו לא בחנות הענק "גילברט וג'וזף". אולי שניים-שלושה נמצאים שם, של הסופרים המפורסמים ביותר כנו אזוז בגאג ועוד כמה. לעומת זאת, הם כן נמצאים בספריה הלאומית.

    2. יותר מכך, ישנו פער הפצה מדהים, בין ספרות פרנקו-אלגיראית מסחרית (אותה כן אפשר למצוא, ספרים כמו אלה של פאיזה גן ואחרים), לבין ספרות לא מסחרית כזו היוצאת בהוצאות קטנות שפשוט אי אפשר למצוא בשום מקום בחנויות הספרים מכיוון שהם פשוט לא "מוכרים" ושמות המחברים לא מוכרים בכלל. שלא לדבר על ספרות איסלמית.

    אבל הטענה שלי היא קודם כל בנוגע לכך, שיש לבחון מי הנהנים האמיתיים של החוק ועם מי החוק לא מיטיב. גם אם החוק עוזר להוצאות קטנות ואני ממש בספק כאן, החוק, ורוטברד ורוב האנשים המצדדים בחוק מבלבלים בין הכותב עצמו והוצאת הספרים. החוק מתייחס להוצאה כאל "יוצר" וזה מופרך. היוצר הוא הכותב, לא ההוצאה. רק בשוק קפיטליסטי יש להוצאה מונופול על אמצעי ההדפסה של הטקסטים, שמתגמד לנוכח אמצעי ההפצה והשיווק שלא עומדים לרשותם. החוק צריך להעדיף את היוצר, את הכותב, לא את ההוצאה לאור, וזה לא קורה ולא יקרה. וגם במקרה הטוב, רק הוצאות לאור מסוימות, הקשורות למעמד מסוים ולנתח שוק מסוים, ישרדו, בוודאי בשוק קטן כמו זה שבישראל.

    הדרך שלך באתר "לה-ליברו" היא בדיוק אופן הפרסום שבו המדינה צריכה לתמוך, זה יחסל לטובה את כל הרוטברדים למיניהם שחושבים שהם עושים טובה למישהו.

  8. ראובן מירן

    ומודה למואיז על האינפורמציה בעניין החוק הספרדי שלא הכרתי.

  9. שרון רוטברד

    א. כמו מואיז וראובן שהגיבו כאן בשמם המלא ללא צרוף רזומה כלשהו, לא סברתי שנחוץ כאן גילוי נאות, מה גם שנדמה לי שיש כמה רשימות שלי באתר הזה. אם יש צורך בכל זאת – בין שאר פעילויותי הציבוריות (דרום ת"א, שכונת שפירא) אני גם פועל למען החוק להגנת הספר. העניין שלי בזה הוא כפול, גם כמחבר (במסגרת עצומת המחברים) וגם כעורך ומוציא לאור.
    ב. המאבק על חוק הספרים הוא מאבק מקצועי לכל דבר, רק שבניגוד למאבקים אחרים, כמו אלה של עובדי קבלן בעיריית תל אביב או של בעלי המכולות או של הרפתנים הקטנים, יש לו השלכות על התרבות ועל חופש הביטוי. זה לא או זה או זה, זה גם זה וגם זה. המאבק הזה נוגע לכל מי שעוסק באופן כזה או אחר בכתיבת ובעשיית ספרים. זה כולל מחברים, מתרגמים, עורכים ומו"לים. לדעתי הוא גם צריך לעניין את הקוראים.
    ג. אנחנו מוציאים לאור כי זה מה שאנחנו אוהבים לעשות. אם אפשר היה להתפרנס מזה זה היה נחמד אבל מנסיוני במו"לות ב- 18 השנים האחרונות זה לא המצב. בכל התקופה הזו אני עובד בבבל בהתנדבות ומתפרנס בעיקר מעבודתי כמורה.
    ד. כדי לדעת כמה מו"לים ומחברים מקבלים על ספר שנמכר במבצע 4 במאה של צומת או סטימצקי צריך לעשות חשבון פשוט. מחלקים מאה בארבע, מורידים מע"מ, מורידים עמלת חנות בין 50 ל-70 אחוז, ועמלת מפיץ של 10 עד 15 אחוז. אפשר לסבך את החשבון עוד יותר אם רוצים, אם לוקחים בחשבון גם את המחיר של תנאי התשלום של הרשתות ואת המחיר של הכסף שכבר מושקע בספר (לספר שנמכר היום וישולם בעוד חצי שנה קודמת השקעה של שנים קודם על מקדמה למחבר, תרגום או עריכה, סדר, עיצוב וכמובן ההדפסה והכריכה). במצב כיום כדי להחזיר את ההשקעה על ספר צריך למכור כ- 7000 עותקים, ויש מעט מאוד ספרים שנמכרים ככה – 90% מהספרים שיוצאים בישראל לא עוברים את האלף עותקים.
    ה. בצרפת ראו אור בחצי השנה האחרונה 17 רומנים שתורגמו מערבית (מזרח תיכון ומאגרב). זה בכלל לא רע. אני מציע לך לעיין ברשימה. שים לב גם למחירי הספרים (כ- 20 יורו, פלוס מינוס, עם מע"מ מופחת) http://livre.fnac.com/l192926/Nouveaute-depuis-6-mois-Roman-Proche-Orient-Maghr/Roman-Proche-Orient-Maghreb/Roman-etranger/Roman-et-Nouvelles#bl=LIRoman-Proche-Orient%2c-MaghrebBLO3
    ו. אני מרשה לעצמי לדחות את ההצעה המצחיקה לשלוח למערכת העוקץ את הדו"חות הכספיים שלנו. אני מאוד אוהב את אתר העוקץ ומעריך מאוד את העבודה של יוסי ואיציק, אבל נראה לי שלפני שיבדקו את החשבונות שלי מוטב שיעברו על הטקסטים שמתפרסמים באתר. בכנות, אני חושב שהנושא הזה ראוי לדיון הרבה יותר רציני.

  10. מואיז בן הראש

    כפיר

    התפיסה בישראל היא התפיסה של הקיבוץ, סופר הוא מישהו שעושים לו טובה והוא יכול לצאת שעתיים ביום לכתוב במקום לצאת לרפת. בגדול זו התפיסה. אין בישראל כמעט מקום לתפיסה ערכית של הסופר כאיש חשוב במערכת התרבותית ואפילו לא הספרותית.

    הרומאן שהיא הסוגה המסחרית ביותר היום בספרות הוא תוצר מודרני של תרבות המערב, של מאירופה. אפשר להרחיק לכת ולומר שזה אחד המאפיינים החשובים ביותר של התרבות האירופאית. סוג של טקסט שהוא משהו בין דמיון למציאות ושדרכו אפשר לבקר את החברה ואת האנשים בה בלי להיתבע על הוצאת דיבה ( זה לא רק זה, אבל זה גם זה).

    בישראל המערכת המו"לית היא כולה אשכנזית. אין הרבה מה להוסיף על זה. חלוקת העבודה בהוצאה לאור הוא שהמערכת היא אשכנזית והנהלת החשבונות היא מזרחית, גם המחסנאי. זה מצב שבטח צריך תיקון רב. (וכן, יש גם יוצאים מן הכלל).

    התפיסה של הריכוזיות היא מרכזית ומובנית בתוך הציונות. בהיסטוריה של הציונות קודם הוקמו המוסדות, במזרח אירופה, ואחר כך הם הגיעו לארץ. ריכוזיות אכן היתה תמיד בישראל וזה לא חדש.

    לדעתי קצת מאוחר מדי לחוק כלשהו, והתעשיה הזו עוברת כבר ותעבור טלטלה גדולה מאוד עם ספרים אלקטרוניים, אבל החוקים באירופה נועדו לפתור את הבעיות שאתה מציין. התוצאה בכל המדינות היא הקמת של הוצאות לאור קטנות, לעיתים בשולי הערים הגדולות ולפעמים מחוץ לעיר הגדולה, הוצאות לאור של איש אחד או שניים שעושה את רוב העבודה והיכול הן להתפרנס והן לפרנס כמה סופרים, כמובן אם זה עסק מצליח. כאן גם הוצאה לאור מצליחה שאיננה באמת אחת מחמשת הגדולות שורדת בקושי, נכון, זה היה כמעט תמיד כך.

    לחוק המוצע אין לדעתי שום עניין בסופר שמוכר קצת יותר מ 1000 עותקים, כי מי שלא מוכר בכלל ומי שמוכר מאה אלף עותקים לא צריך חוק, לא משנה כמה יהיו התמלוגים אם הספר שלך נמכר ב 40 עותקים אין מה לעשות ויש להניח אם אתה מוכר 100,000 עותקים אתה העמדה נוחה לנהל משא ומתן לטובתך ואתה לא צריך את הגנת החוק.

    לגבי ספרים שמוכרים יותר מ 1000 עותקים. בכל העולם היחס עומד על 7%, היינו 93% מהספרים שיוצאים בעולם מוכרים פחות מ 1000 עותקים. אלה המספרים. השאלה היא מה קורה עם 7% הנותרים ומה קורה לסופר שכותב אותם, ומה קורה לתעשיה.

    אין ספק שבישראל לסופר יש עמדת מיקוח מאוד חלשה. בדרך כלל הסופרים בכלל לא קוראים את החוזים עליהם הם חותמים ולא מודעים לזכויות שהם מוסרים, בעצם, מה זה משנה, ברוב המקרים לא ייצא מזה כלום. גם במקרה שהם קוראים הסופרים די מבוהלים בכדי לנהל משא ומתן כלשהו על החוזה. היו לי לא מעט ויכוחים בנושא עם סופרים. אני תמיד ישבתי עם המו"ל ואמרתי לו מה אני חושב על החוזה ומה אני רוצה, קיבלתי חלק מדרישותיי, לא קיבלתי אחרות. גם זה לא היה משנה, כי אף ספר שלי לא הפך לרב מכר. שזה לא בלתי צפוי. אישית רק חשבתי אם ובמקרה ובמזל וכאשר ספר שלי יימכר אז מן הראוי שגם אני אקבל כסף.

    בינתיים המצב הכלכלי של היום אכן משפיע על הספרות, יש יותר תעשיה וכלכלה מאשר ספרות באמת משמעותית ואיכותית.

    (לגבי צרפת, לא הייתי שם מא 97, זה מזמן, אבל בשנות התשעים הייתי מספר רב של פעמים, ואני זוכר קירות שלמים של סופרים מגרבים. בעיקר כותבי צרפתית. וקראתי רבים מהם, מוכרים כמו מוחמד דיב ופחות מוכרים כמו חייר אדין, וברור שאת טהר בן ג'לון. מצד שני בלי חוק או עם חוק זו בעיה של כל חנויות הספרים בעולם, יוצאים לאור המון ספרים והם לא נמצאים בחנויות הגדולות, יש חנויות בכל עיר גדולה שמתמחות בתחום זה או אחר, לחנויות הגדולות נכנסים בעיקר רבי המכר. זה המצב.)

  11. כפיר כהן

    תודה על התגובה, שרון, הרשה לי לא להסכים עימך ולציין כמה סימפטומים בתגובתך.

    ראשית, העובדה שראובן מירן לא ציין שגם לו יש אינטרס עיסקי בחוק הספרים לא מוציאה אותך נקי, שניכם שוברים כאן את חוקי האתיקה. באשר למואיז, עד כמה שאני יודע אין לו הוצאה לאור, כך שענינו העיסקי פחות בא לידי ביטוי כאן.

    שנית, בוא נשים לב איך התנהלת באתר עד כה:

    1.אתה לא מצהיר כראוי שאתה בעל עסק ויש לך אינטרס פרטי ואישי בחוק הספרים.

    2. אתה זורק עלבונות כמו "ג'יבריש פוסט-קולוניאלי" ולא טורח להתנצל.

    3. אתה טוען שאין לך הון פרטי ומבקש מהמדינה לעזור לך כאילו שמשלמי המיסים חייבים לך משהו. כאשר משלמי המיסים מבקשים ממך להוכיח על ידי חשבונות הבנק שלך אם יש לך צורך אמיתי בעזרת המדינה, כמו שכל דורש תשלומי העברה מתבקש להראות, אתה חושב שזו בדיחה.

    6. לבסוף, כאשר נהיה חם פה מדי בתגובות עבורך ואתה מתחיל להבין שהביקורת שלי עליך היא מעמדית, uנוגעת לשורש האמתי של החוק, אתה מאים עלי שתיגש למנהלי האתר ותסגור בפני את דלתות הביקורת.

    הנה לך התנהגות של בריון אשכנזי ממעמד הביניים, אדם שחושב שבגלל שהוא הולך להפגנה בשכונות אין צורך לבקר את ההון שצבר במשטר גזעני וקולוניאלי.הנה לך התנהלות של אדם, הדומה למדינה, שברגע שמפנים כלפיו ביקורת חותכת ומדויקת, נבהל ומאיים לסגור את אופני הביטויי החופשיים.

    לא השבת ולו במילה אחת לעניין הבדוק שהחוק עוזר אך ורק לבעלי העסק וההון (ולא כמו שאתה מציג אותם לבעלי המקצוע).

    זה נפלא ונהדר שאתם אוהבים להציא ספרים – זו לא השאלה – השאלה היא מה הם התנאים החומריים שדרכם אתם יכולים לעשות מה שאתם אוהבים ואילו הרוב המוחלט של האחרים אינו יכול לעשות זאת. השאלה היא מדוע העסק שלכם (ושל אחרים) תופס את תווית "התרבות" במקום לתפוס את תווית "העסקים". זו כל השאלה.

    אשמח להרחיב.

  12. כפיר

    מואיז,

    תודה על התגובה המופרטת, אך לאחר הקריאה אני עוד יותר מבולבל. אני לא מבין למה אתה מגן על חוק שעוזר רק ל7% מהמחברים? האם לא ברור שזה חוק לא דמוקרטי בעליל?

  13. כפיר כהן

    תודה, שרון, על המספרים של הספרים שמתורגמים מערבית. כמה מילים באשר למספר ולמחיר.

    1.אין להשוות כך מחירים. כלכלת צרפת מונה 60 מיליון איש ועל פי דוחות הבנק העולמי היא הכלכלה החמישית בעולם. ישראל מונה שבעה וחצי מיליון איש ונמצאת במקום השלושים ותשע. רק תפיסה קולוניאלית, נאורנית, החושבת שישראל היא כמו צרפת, יכולה לבקש מאנשיה לשלם מחירים כמו באחת מהעשירות במדינות תבל.

    2.העובדה שבשוק גדול כמו בצרפת תורגמו רק 17 ספרים מערבית היא לעג לרש. על פי ויקפידיה, בצרפת ב-2010 פורסמו 67 אלך ספרים. באחוזים זה יוצא 0.0253.
    מהו אחוז הערבים או צאצאי הערבים, גם במספרים הרשמיים של המדינה (INSEE) המספר המוחלט הוא בערך חמישה מיליון שהם כמעט 8 אחוז מהאוכלוסיה.

    3.בא נלמד את היחס בין ספרים שמתורגמים מערבית ומצרפתית ליחס בין דוברי השפות האלה בעולם כולו. על פי אתר "אתנולוג" (מצורף), יש בעולם רק 67 מיליון דוברי צרפתית כשפה ראשונה ואילו, 221 מיליון דוברי ערבית. מהו יחס התרגומים בעולם כולו בין צרפתית לערבית? על פי יונסקו (מצורף), צרפתית יחד עם גרמנית היא השפה השניה המתורגמת בעולם עם 10 אחוז מנתח השוק. ערבית, יחד עם עוד עשרות שפות אחרות מגיעה רק לאחוז אחד מנתח השוק. זאת אומרת שלמרות שיש כמעט פי ארבע דוברי ערבית בעולם מצרפתית, אחוז התרגומים מצרפתית הוא פי עשר יותר מאחוז התרגומים מערבית. הנה לך משמעותה של אימפריה.

    4.בא נלמד את היחס בין ספרים שמתורגמים מאנגלית ומערבית ליחס בין דוברי האוכלוסיה על פי אותם אתרים יש, כבר אמרנו, 221 מיליון דוברי ערבית כשפה ראשונה, ו-328 דוברי אנגלית כשפה ראשונה. אבל מהו היחס באחוז התרגומים? אחוז הטקסטים המתורגמים מאנגלית בשנים האחרונות הוא 55-60% ואילו מערבית, כבר אמרנו המספר מגיע ל1%. נכון להניח שהאחוזים האלה נכונים גם לצרפת. זאת אומרת למרות שהיחס בין דוברי השפות הוא רק 1/1.5 לטובת דוברי האנגלית היחס בין התרגומים הוא במקרה הטוב, אם לא סופרים את שאר עשרות השפות באותה קטגוריה, הוא 1/60 ביחס באחוזי התרגום. הנה לך שוב משמעותה התרבותית של אימפריה, הפעם האמריקאית-אנגלית.

    ועוד לא דיברתי בכלל על הסופרים הלא "מוכרים" שהם הם הרוב המוחלט שבכלל א נמנה במספרים האלה.

    אתנולוג
    http://www.ethnologue.com/ethno_docs/distribution.asp?by=size

    יונסקו – מאמר
    http://portal.unesco.org/culture/en/files/40619/12684038723Heilbron.pdf/Heilbron.pdf

  14. מואיז בן הראש

    http://www.casadellibro.com/

    גם הספרים בספרד נעים בסביבות ה 20 יורו.

    בצרפת יש גם פעילו ענפה של מהדורות כיס, מאוד זולות, במחירי של 7 יורו ופחות.

  15. מואיז בן הראש

    אם מדינה כמו צרפת עם 60 מליון אנשים מחוקקת חוק מיוחד לספרים, ואם מדינה כמו ספרד עם 40 מליון אזרחים (ועוד 600 מליון דוברי ספרדי בעולם) מחוקקת חוק, ואם גרמניה וכו… אז ברור שמדינה כמו ישראל עם 7 מיליון אזרחים שלפחות 2 מליון מהם אינם דוברי עברית צריכה חקיקה של מחיר קבוע כדי להגן על הספר.

    השאלה היא איזה אינטרסים החוק החדש משרת?

    לדעתי החוק החדש לא מתחשב בכלל בסופרים, ולא עוזר להם בכלל. הוא עוזר למוציאים לאור הגדולים, אבל כל המדינות באירופה הצליחו לחוקק חוקים שעוזרים הן למוציאים לאור והן לסופרים. האם זה יותר מדי לבקש? כנראה שכן, כנראה שזה יותר מדיי לבקש ממדינת ישראל שיהיה חוק שיטיב עם הסופרים. הם מעדיפים את הסופרים מתחננים לפרס או למילגה או לעזרה מהממשלה במקום להגיע לחוק שבו יש הכנסה לסופר שמוכר כמה אלפי עותקים.

    הוצאת בבל של רוטברד פרחה בתקופה מיוחדת בשוק המו"לות הישראלי שבו מחירי הפקת ספר ירדו והמחיר היה יחסית די קבוע (בלי חוקים), ההנחות הגיעו עד ל 20% או קצת יותר בשבוע הספר. כמו רבים הוצאת בבל נקלעה לקשיים לא קלים החל מכניסתה של צומת לעסק, זה לא היה קורה לו היה חוק של מחיר קבוע.

    רק תתארו לעצמיכם כמה הוצאות קטנות ובינוניות היו צומחות כאן בעשר שנים לו היה חוק כזה? כמה ספרים היו מתורגמים באותה תקופה משפות אקזוטיות?

    דרך אגב באותן שנים שבהן קמה הוצאת בבל קמו עוד הוצאות לאור מעניינות כמו בימת קדם לספרות והוצאת אנדלוס, שתי אלה לא צלחו את השוק החדש של צומת-סטימצקי ופחות או יותר עברו מן העולם, על הנייר עדיין קיימות אבל ספרים הן לא מוציאות.

  16. משה

    כפיר, נאה דרשת וגם הגבת. לכן המתקפות עליך. קשה להתמודד עם אמיתות מוחלטות כמו אלה אותן אתה מציג מול ענף, העובד על קשרים בין אישיים ותחושות בטן (והרבה פעמים גם מה שמתחת, קרי, איזור החלציים).
    הוצאת ספר בישראל, אלא אם כן אתה גרוסמן-עוז-יהושוע ודומיהם, היא עניין לעשירים ועשירות בלבד.
    קודם כל אתה צריך קשרים לברנז'ה המול"ית. הרבה פעמים הקשרים עוברים דרך קשרים חברתיים ואף אירוטיים עם הלקטורים שלהם, להק סמולני אובר-אשכנזי (עם כמה מזרחים משוכנזים למען הרב-תרבותיות הנאורה) מהאוניברסיטאות בארץ. העורכים הספרותיים של הוצאות הספרים יסכימו לקבל ממך את כתב היד ולהתייחס אליו ברצינות רק אם אתה בא עם המלצות מהברנז'ה — קרי, אסור לך לטלטל את ספינת ה(פוסט) ציונות יותר מדי, ואסור לכתב היד שלך לאיים על ההגמוניה של הפטרונים האקדמיים או הספרותיים שלך. או אז יואילו בטובם העורכים הספרותיים של ההוצאות הגדולות לשלוח את כתב היד ללקטורים האובר האשכנזים סמולנים מהאוניברסיטאות בארץ, כולל אלה שהתברגו לאוניברסיטה בלי תארים גבוהים כדי ללמד כתיבה יוצרת או עיתונאות, כדי שימליצו.
    לפעמים בתור סופר/חוקר מתחיל תרגיש אף מחוייב להפעיל את איזור החלציים שלך בשלב זה. במיוחד אם אתה אשה או הומו בראשית הקריירה שלהם.
    אח"כ, לפני שתחתום על חוזה כלשהו, יבקשו ממך המוציאים לאור להביא מקדמה של בערך 5000 דולר להתחלת הוצאות ההפקה.
    במהלך הפקת הספר יחייבו אותך על עריכה לשונית (כמובן שהעורך הלשוני גם הוא מהברנז'ה), אינדקס, עיצוב גראפי ועוד הוצאות. סה"כ החשבון שתשלם יהיה פחות או יותר 20 אלף דולר. זה לא כולל את היח"צנות לספר, עליה יבקשו ממך לשלם בנפרד. בשלב היחצ"נות לפעמים תרגיש גם כן מחוייב, בתור סופר צעיר, להפעיל את איזור החלציים שלך מול עורכי המדורים הספרותיים בעיתונות היומית או מול מי שתחשוב שהעורכים הללו יבקשו ממנו לכתוב ביקורת על ספרך.
    אם יש לך תקן באוניברסיטה, ולפעמים אפילו במכללה, האוניברסיטה שלך תשלם את החשבון בתור חלק מכספי המחקר שנותנים לך. אם אין לך תקן באוניברסיטה, קרוב לוודאי שאם אתה עוסק בכתיבה, הנחת העבודה היא שיש לך כסף מהביית או שאתה יכול להרשות לעצמך להיכנס לחובות ולמכור דירה במעוז אביב כדי לכסות אותם.
    המצב לא ייחודי לארץ. כיום מרבית הוצאות הספרים האקדמיות או אקדמיות למחצה המוציאות לאור ספרים באנגלית באירופה (למעט אוקסברידג' ודומיהן), והרבה מהוצאות הספרים הקטנות האקדמיות למחצה בצפון אמריקה עובדות באותה צורה, במיוחד בתעשיית הפרסומים סביב לימודי התרבות למיניהם. המולי"ם יודעים שאתה צריך לפרסם ספר כדי לעגן את מעמדך האקדמי. אם הם מסוחבקים עם הפטרונים שלך, או עם פטרוני העל של הפטרונים שלך, הם יסכימו לקרוא את כתב היד שלך וייתנו לך חוזה. בהדרגה תתחיל לשלם את החשבונות. ההבדל הוא שלא תרגיש במידה הדומה לארץ שאתה חייב גם לתת או לקבל ויטמין זי בתור חלק מן העסקה.
    העסקה כמובן שמשתלמת, שאחרת היתה פסה מן העולם. יש אקדמאים צעירים באירופה שאפילו נכנסים לחובות כדי לשלם למול"ים על הוצאת ספריהם, כי הספר דרוש למתן הקביעות באוניברסיטה, ולכן מהווה השקעה עסקית לצורך תחזוקת העבודה הקבועה.
    ככל שהוצאות עצמיות של ספרים דרך האינטרנט תהפוכנה למדיום פופולרי יותר, יילך וייקטן כוחה של הברנז'ה. לכן החברים בה עומדים על הרגליים האחוריות ומתקיפים אותך על אבחנותיך הקולעות.
    מעניין לדעת כמה סופרות שספריהם הוצאו לאור בישראל סובלות מעודף משקל ו/או מחזות לא מלבבת. בהתחשב בנוף המשתנה של עולם המולו"ת בארץ, לא משנה אם הן לסביות או סטרייטיות, העיקר שתהיינה נאות.

  17. מאור

    התיזה של מסמך יונסקו היא שכל שמדינה "פריפריאלית" יותר, שיעור התרגומים שלה מספרות זרה (מטבע הדברים, מספרויות אימפריאליות) יהיה גבוה יותר.

    אתה מציין את השיעור הנמוך של תרגומים מערבית. אלא שלפי מאמר ישן של ד"ר גיא בכור, שיעור התרגומים לערבית נמוך עוד יותר (הוא מתאר תרגום 250 ספרים לשנה מכלל השפות לערבית ב-2007). כך שאולי הערבית אינה סתם "פריפריאלית", אלא ממש מנותקת ממערכת ייצור הטקסטים הגלובלית; מה שיכול להסביר את השיעור הנמוך של תרגומים ממנה.
    http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=627

  18. כפיר כהן

    תודה, מאור. אני חושב שהמסקנה שה"ערבית" מנותקת מהשוק הגלובלי היא ממש לא לעניין, אין דבר כזה "מנותקת". אם השוק הוא גלובלי, אף אחד לא יכול להיות בחוץ. לומר שמצרים, עיראק, סוריה או כל אחת מהמדינות החזקות בעולם הערבי מנותקות משוק התרגומים הוא בעיתי מאוד.

    בנוסף, אני ציינתי את התרגומים מערבית ולא אל ערבית, וזו גם רק דוגמא מזערית, לא ייחודית, בין כוח לתרבות, ששרון מתכחש לה.

  19. מאיר עמור

    שלום:
    התחום הזה – ספרים והוצאתם – אינו התחום שלי. אין לי הרבה מושג, אפילו לא ירוק – מעבר להיגיון רגיל – בשווקי הספרים, ההוצאה לאור, שכר הסופרים והפוליטיקה של מחירי הספרים בישראל. אני מכיר את מואיז בן הרוש ושמעתי ממנו, לא פעם על הקשיים הגדולים. אני מודע לחלק מהקשיים אינני מכיר מקרוב את רובם.שם זה פחות או יותר מסתכם. ברצוני לציין שהמאמר של כפיר כהן הוא מאיר עיניים. תגובותיו, הן לשאלות שנשאל ולהערות שנאמרו לגביו משיבות לטוענים/ן כגמולם ובנחת רוח רבה למדי. מקריאת המאמר והתגובות יש לי תחושה עמוקה שכפיר כהן מדבר על מהלכים היסטוריים ארוכים וחלק גדול של התגובות הוא בקושי הקצף שעל פני המים. יישר כוח כפיר. חזק וברוך. בקריאה הייתה לי תחושה חזקה של ויכוח שהתרחש כבר בעבר. הויכוח הוא מתחום אחר שבו אני דווקא קצת יותר מתמצא הוא התחום של האדמה בישראל. שמעתי לא פעם אחת, בימי חלדי, כי אלה הנהנים מזכות היתר האשכנזית למהדרין של "בנים ממשיכים" במושבים (יש לזכות זו אחות שנקראת "בנים חוזרים) בקיבוצים), זכאים להמשך וסיבסוד של המדינה את הגזל שבוצע בימי סביהם וסבתותיהם. כך, הם טוענים, "צריך" שיהיה להם "חלק ונחלה" במושב של אביהם, מושב שהפסיק להיות "חקלאי" מזה זמן רב. כל הדרישה הזו מוצדקת בשם ערך העבודה, האדמה וקידום החקלאות הציונית שלדיברהם אביהם וסביהם (גם האמהות והסבתות) עשו. ברגע שהצבעתי על הצביעות העמוקה מים של דבריהם על קדושת ערך העבודה החקלאית, הם נעלבו עד עמקי נישמתם וטענו שכל מה שאני רואה הוא ערך האדמה בכסף והון. היפוך יוצרות יפה. האם העבודה שאבי עבד אינה מקודשת בציונות? לעבודתו של אבי קראו "עבודת דחק". הנה ההבדל המלא שבין תרבות של חיים ותרבות של טקסט. אין ספק שמי שעובד רבות ביצירת הספר הוא הסופר/ת. אם יש חוק שבאמצעותו ניתן להגן על סופרים/ת ועל זכויותיהם/ן הייתי רוצה לשמוע עליו הרבה יותר. האם יש הצעה לחוק שכזה? תודה.

  20. מתי

    השאלה מהי תרבות היא השאלה האקוטית שלא נשאלת…

    אני רוצה להביא ממאמרי על היעדר תרגום מעולמות קרובים אלינו (אפריקה, אסיה ועולם ערבי) כחלק מהניסיון התמערבות בלתי מובן, שכפיר עוד דיבר עליו בזמנו כשכתב מאמר מצויין על "ביקור התזמורת".

    —-

    אפריקה מלאה בקלאסיקות שלא תורגמו לעברית, כמו ניגרי צ'ינואה אצ'בה, אשר זכה בפרס "מאן" היוקרתי ב-2007, ויצירתו האחרונה תורגמה לעברית בשנת 1965. סופר ניגרי נוסף שלא תורגם כלל וזכה בפרס נובל (1986) הוא וולה סויינקה המתגורר היום בארה"ב. גם ספרי לוחם זכויות האדם מג'מייקה (אשר גורש לארה"ב), מארקוס גארבי, לא תורגמו.

    גם אסיה מלאה בשכיות חמדה ספרותיות, אולי השם הבולט ביותר הוא

    זוכה פרס נובל (2001) מסין, גאו קינגז'אן. בנוסף, ישנם אחמד אמין ואחמד חסן אל-זיאת, שהם מטובי הקלאסיקה של המודרנה בספרות הערבית. סופרים ומשוררים שנודעו כסופרי "אל- מהג'ר" (התפוצות- בעיקר דרום אמריקה) כגון מיכאיל נועיימה ורשיד סלים ח'ורי.

    כולם יוצרי ענק, שנכון לעכשיו רק פרופסורים חנוטים לספרות ערבית יודעים על קיומם. וזה לא שהם כתבו ספרות אנטי ישראלית. זה לא עקרוני, הם פשוט כתבו ספרות מופתית. אגב, במשך כמה שנים היתה הוצאת "אנדלוס" מוציאה באופן קבוע תרגומי מופת מאפריקה ומארצות ערב. עקב קשיים כספיים היא נסגרה, ואף אחת אחרת לא הרימה את הכפפה.

    עם או בלי קשר, לא ברור האם השימוש ב"קלאסיקה" עדיין נכון למאה העשרים ואחת. האם הוא לא מלכתחילה תוחם את החשיבה שלנו על ספרות ויוצר היררכיות מיותרות. יש תחושה כי השימוש ב"קלאסיקה" מעניק יוקרה מסוימת להוצאות ספרים, שאולי לחלקן יש בעיה תדמיתית עם יוקרה. בינתיים הזמן עובר, הים אותו ים והקאנון אותו קאנון.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3598209,00.html

  21. למאיר

    בסך הכל הוא לא שונה מזה של האקדמיה, ההחלטות הן אשכנזיות, מנהלים, עורכים, מערכות, וכן הלאה זה אשכנזי. זה לא רק דומה לאקדמיה לעיתין הנפשות הפועלות הן אותן נפשות, המרצה באוניברסיטה הוא גם עורך סדרת המקור, זה קורה הרבה. היחס למזרחים אותו יחס, מדובר במטרד שצריך לפעמים לפרסם ובדרך כלל לדחות, לתת ללחץ קצת לצאת, לחכות שזה יעבור. לכל עורך אשכנזי יש את המזרחי שלו שבו יוכל לנפנף ברגע שמישהו יטיח בו שההוצאה שלו או הסידרה שלו מזרחית וכן הלאה. הוצאת עם עובד היא קצת מנהל המחשבות של הספרות המזרחית במשך חמישים השנים האחרונות והספריה לעם קובעת מה מותר ומה אסור למזרחי לומר, הם מפרסמים יותר מזרחים מכולם (אלי עמיר, סמי מיכאל, רונית מטלון, דורית רביניאן, וכו…) אבל המחיר כבד, הם צריכים להיות ממלכתיים ולהתנהג בהתאם ובכל ראיון לומר מיני דברים נגד מאבק מזרחי. גם סמי מיכאל, על אף המאמר האחרון שלו, התנהג כמעט תמיד כאחרון המטיחים במזרחים שהם אשמים במצבם. אלי עמיר הוא אחד המקרים הקיצוניים שבכל פעם מנפנף למזרחים שלא יתלוננו על כלום כי אם היו נשארים בעירק (ארצות ערב בשבילו זה עירק ועירק ועוד פעם עירק) אז הם היו חיים תחת שלטונו של סאדאם חוסיין. כאמור בעם עובד המצב יותר טוב מאשר בהוצאות אחרות, למשל מנחם פרי בספריה החדשה מפרסם רק אשכנזים וכל כמה שנים מחליף מזרחי תורן ועושה עליו קולולולו, פעם זה זה היה אלבר סויסה, אחר כך רונית מטלון, היום זה סמי ברדודו. ויש עוד מוציאים לאור באמצע הדרך כמו בבל שהוציאו כמה ספרים מזרחים חשובים אבל התודעה שלהם לא כוללת הבנה כלשהי למאבק המזרחי. להבדיל מאוניברסיטה הוצאה לאור של סופר מזרחי זה או אחר לא מעניקה לו פרוסורה או מעמד, מפרסים כאן ושם ספר ואחר כך ממשיכים הלאה.

    לדעתי היום לסופר מזרחי המצב הכי טוב זה לפרס בהוצאות של כנרת-צומת ספרים, כמו בכל דבר עדיף לא להתפתות לפרסם בהוצאות "ערכיות", ו"תרבותיות", כי שם תמיד תרגיש כאילו עשו לך טובה שנותנים לך לשבת במדרגה התחתונה שמובילה לחדר שאליו לעולם לא תיכנס. עדיף הוצאה מסחרית שמדברת במונחים של כמה מוכרים וכמה זה עולה ולא על ערכים ותרבות. גם ידיעות ספרים זה בסדר. ההוצאות הותיקות עם השמות הסוציאליסטים או פטרוניות לגבי מזרחים או מוציאים ספרי מזרחים כאילו שמדובר ברע שאיתו הן צריכות לחיות.

    לכפיר כהן, במקום ללכת להציע הצעות מהפכניות כאילו כולם במדבר היה כדאי שתקרא את הדיעות של אלמוג בהר על זכויות יוצרים ויצירה, הן מעניינות ומאתגרות, ועונות על הרבה דברים שאתה דורש כאן לכאורה.

  22. כפיר

    אני אשמח לקרוא מה שבהר כתב על זכויות יוצרים, אנא צרף קישור), אבל לא נראה לי שהוא (עד כמה שאני מכיר את עמדותיו ביחס ליהודים-ערבים) או אתה באמת נוגעים בטיעון שאני מנסה להעלות.

    ממש לא מעניין אותי כמה סופרים מזרחיים, רוסים, או אתיופים יש להוצאות הספרים – כל אלה ממשיכים להתייחס לתרבות דרך המושג הראשון שהצעתי ולא דרך השני. אין שום סיבה לחשוב שאם יהיו יותר מזרחים בהוצאות לאור, הספרות תהיה "טובה" יותר, או אפילו מעניינת יותר; לכל היותר יהיו במצבת הספרים בישראל יותר שמות מזרחים וכדומה.

  23. ג. אביבי

    מאמר משכיל ודיון מעשיר.
    נותר לשאול מתי תקום הוצאה לאור של מזרחים למען יוצרים מזרחים. ועוד: כיצד להקים רשת שיווק ספרים שתמכור ללא הפרעה גם ספרים של יוצרים מזרחים, ללא מורא מהצנזורה האשכנזית.
    מי ירים את הכפפה?

  24. יונתן

    הדרישה שכל מגיב שכותב טוקבק באתר יציג בראשית דבריו את מידת העניין האישי, שלא לומר הרווח העסקי, שהוא עשוי להפיק מעצם העובדה שהסכים או לא הסכים עם דברי מגיב אחר, והטענה שאם לא יעשה כן הרי שהוא "שובר את כללי האתיקה", מעידה על אובדן פרופורציות חמור.