• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

לא מספיק מלוכלך

אורנה עמוס צפתה ב"30 שקל לשעה" וחשה שעל אף חשיבותו האדירה של הנושא שהיא עוסקת בו, הסדרה משעתקת סטריאוטיפים של עובדות קבלן ולא נכנסת לעימות חזיתי עם המצב שהוביל לתנאי העסקתן הגרועים
אורנה עמוס

בשבועות האחרונים מככבת מעל מסך הערוץ הראשון סדרת המקור "30 שקל לשעה", המעלה לדיון ציבורי נושא חברתי חשוב שלא זכה לטיפול עד היום: עובדי/ות הקבלן. הסדרה עוסקת בסיפוריהן של ארבע עובדות ניקיון בחברת כוח אדם המפוטרות מעבודתן, ביחסים הנטווים ביניהן ובניסיונן האמיץ והמיוחד לייצר קיום שיתופי. כמי שעוסקת בנושא וליוותה בעבר את התארגנות עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון מראשיתה, שמחתי מאד על העלאת הנושא לסדר היום וחיכיתי בקוצר רוח לימי שני בהם משודרת הסדרה. אולם תוך זמן קצר התברר לי ששמחתי היתה מוקדמת משהו – ככל שהסדרה התקדמה (עד כה שודרו 6 פרקים, הערב, שני, ישודר פרק 7 ולפני אחרון), מצאתי עצמי נעה על מקומי באי-נוחות. יותר ויותר התחוור לי שהפער בין המציאות לבין הדמויות על המסך, לא רק שמייצר אבסורד בעלילה אלא אף גורם נזק. הנה כמה נקודות למחשבה בהקשר זה.

מיצוב גיבורות הסדרה. האחת, עבריינית שלצורך הישרדותה ומימון הוצאות משפחתה ברוסיה נאלצת לגנוב ולסבול מקשר אלים מצד בן זוגה לשעבר. השנייה, אם לילדה עבריינית, שכדי להשיג כסף לשלם לעורך דין מדווחת למעסיק על התנהגותן של העובדות האחרות. השלישית, משתפת פעולה בפוטנציה כנגד קהילתה. כלומר, התסריט מחזק את הנרטיב החברתי הקיים אודות המועסקות בתעסוקת עוני – שהן בעייתיות, שהן לא יציבות, שהן בעלות נטייה לעבריינות. ככאלה, הן עצמן נותנות לגיטימציה חברתית להמשך הניצול. המציאות רחוקה שנות אור ממאפיינים אלה: לרוב מדובר בעובדות מסורות ואחראיות, שומרות חוק, החיות בעוני ובחוסר מתמידים, והדגש על הסיפור האישי מותיר אותנו עם התפיסות הכלכליות הקיימות מבלי להבין שמדובר בדיכוי ממוסד ושלטוני רב שנים; מבלי להכיר את המציאות של ההסדרים הכלכליים והחברתיים מהם נהנית המדינה כגורם מעסיק והאופן שבו מעסיקים נהנים מזכות בלתי מוגבלת להעסיק בני אדם איך שנוח להם.

גיבורות "30 שקל לשעה". התסריט מחזק את הנרטיב החברתי הקיים אודות המועסקות בתעסוקת עוני. צילום: יח"צ

מיהו באמת המעסיק העקיף? באחת הסצינות, מנהל הכספים (יעקב בורק) מכין באדיבות קפה לעובדת, מציע לה להיכנס לחדרו ראשונה, מדבר אליה בכבוד ומתייחס אליה באופן אישי. האם המעסיק העקיף כל כך נחמד? האם יש לנחמדות הזו איזשהו ערך מוסף? הצגת המעסיק כדמות כזו מטשטשת את אחריותו למצב הקיים. זוהי התעלמות מוחלטת ממנגנוני הדיכוי של העסקה עקיפה והצגתו כמלאך שאין לו קשר לעניין. אלא שהוא אחראי מאוד למצב הקיים – תחת חסותו מתקיימת העסקה פוגענית, כל זה מתרחש באישורו ובמימונו – אפילו החוק כבר מכיר באחריות זו.

נציג הקבלן – נסיך או מלך הביצה? נציג הקבלן יוסי (יגאל עדיקא) הוא דמות מניפולטיבית ומנצלת מינית מחד, ובעלת קורטוב של חמימות ואכפתיות מאידך. הוא מציע לאחת העובדות לעבור לקבלן המחליף תמורת שירותי מין על בסיס קבוע. מחוסר ברירה, עקב הצורך לשכור שירותי עורך דין עבור בתה שבכלא, היא מגיעה לביתו ומתפשטת. הוא אומר לה שנתן את המשרה לאחרת, מוותר על שירותיה המיניים ומלטף את שיערה. הצופה נותר עם חוויית הוגנות פתאומית מעוררת הערצה ממש. אלא שבמציאות האלימות (בתצורות השונות שלה) המופעלת כלפי עובדות קבלן בכלל וכלפי עובדות ניקיון בפרט היא שיטתית, יום-יומית, מושתקת ומשחזרת עולמות חשוכים של עבדות. המדכאים לא נסוגים מאלימותם, נהפוך הוא – הם מחדדים את משטורן של העובדות עד השתקן והפיכתן לחסרות קול.

כוס קפה או זכויות? מנהל הכספים הוא איש רחום שדואג לעובדות. האמנם? נשיאי האוניברסיטאות אולי נחמדים לעובדות הניקיון, אבל מתייחסים אליהן כ"פיות" שבאות לנקות את המשרדים והשירותים ולא כעובדות מן המניין הראויות לקבל את כל ההטבות של העובדים באוניברסיטאות – כמו לימודים בחינם לילדיהן. במובן זה הייתה כל עובדת ניקיון מעדיפה לקבל את מלוא זכויותיה התעסוקתיות ולחוש ביטחון תעסוקתי, תוך ויתור על כוס הקפה הג'נטלמני.

כסף או בני אדם? לאחר שאחת מהן מוכיחה למנהל הכספים שהעסקה ישירה כלכלית בשביל החברה, הוא נותן הצעה נדיבה במסגרתה הוא מתנה את קבלתן לעבודה בתנאי שכולן תשארנה. בעיני המתבונן/ת התמים/ה זו אכן נראית הצעה טובה ונדיבה. ראשית כל, בעצם ההצעה טמונה הנחת יסוד שהסיבה הכלכלית היא השיקול המרכזי בבחירה אם להעסיק באופן ישיר או לא. אך האם השיקול המרכזי להעסקה ישירה הוא כלכלי בעיקרו? התשובה היא לא. הנימוק הערכי-מוסרי הוא הנימוק העיקרי להעסקה ישירה, ומתייחס לתחושת השייכות של העובדות למקום עבודתן ולצרכיהן בתעסוקה יציבה והוגנת. שאלת ההדרה ואי-השייכות הן שאלות של חיים, חיים שאנחנו מדמיינים עבור עצמנו ועבור אחרים. תחושת שייכות והכרה שלנו כבני אדם עובדים היא הכרח קיומי ומהווה תנאי לתחושה של עצמי ועצמיות. באי-ההכרה בעובדי/ות קבלן כחלק מקהילת עובדים של כל ארגון, הם הופכים לחסרי מעמד ולנכפפים מבחינה חברתית, כלכלית ופסיכולוגית.

תגידי, את מהליבה? אחד הנימוקים של מעסיקים כנגד העסקה ישירה הוא שאין ברצונם לעסוק במיון עובדים/ות ובהעסקה ישירה של עובדות שאינן ממקצועות הליבה של הארגון. כך למשל, באוניברסיטה מקצועות הליבה הן מחקר ולמידה. עבודת ניקיון לא נמנית על מקצועות הליבה – למרות שבלעדיה אף חוקר לא יצליח לחקור ואף מרצה לא יצליח ללמד. בעוד כל מעסיק יחפש, יראיין או ישלם כסף נכבד עבור איתור עובד מתאים לתחומי הליבה, את עובדת הניקיון אין לו זמן ומשאבים לחפש ולראיין. כך באופן מובנה מקבל הצופה המשך ישיר של הנרטיב הקיים בעניין במה מעסיקים וחברה צריכים להשקיע ובמה לא.

התארגנות ב-10 דקות? הסדרה יוצאת מהנחה שאם רע לעובדות – הן מתארגנות. טעות שאין לה כל קשר למציאות. תהליך הדיכוי רב השנים מכנס עובדות לתוך עצמן, הופך אותן למבודדות ומנוכרות לסביבה, חסרות אמון במעסיק ונזקקות לכל שקל עבור עבודתן. מרביתן אצות-רצות בין עבודה חלקית למשנתה ומשם לטיפול בילדים ובנכדים. כדי לסייע לעובדות ניקיון להתאגד צריך זמן, הרבה זמן, והרבה השקעה של עבודה לבניית אמון, ליצירת לכידות, לבניית סולידריות, להעצמה אישית וקבוצתית ולהתנסות הדרגתית וחיובית לקראת הישגים בחייהן התעסוקתיים.

סיכום ביניים. אין ספק שכוונת הכותבים, הבימאים והעוסקים במלאכה היתה טובה, ראוי לייצר עוד סדרות כאלו. אבל חשוב גם לבחון את נקודת המוצא: האם היא באה לחולל שינוי? האם מטרתה לאתגר את הצופה בשאלות מהותיות או ערכיות? להציע אלטרנטיבה? בשלב זה של הסדרה, נראה כי הכותבים הסתפקו בקיים, בנו מציאות מדומה המבוססת על סטריאוטיפים מגדריים ועל נימוקים מבית היוצר של הגישה הכלכלית הניאו-ליברלית.

"30 שקל לשעה", ימי ב' 21:00 בערוץ 1. יוצרים: דוד אופק ויוסי מדמוני. שחקניות: סופיה אוסטריצקי, רותי בורנשטיין וסמירה סרייה;
הכותבת היא ממייסדי/ות הקואליציה הארצית להעסקה ישירה בישראל (לאתר) – לפרטים על אירוע של הקואליציה מחר (שלישי) בכיכר רבין

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    א. הוא אינו חייב לאוביקטיביות כלשהי, אלא לאמות מידה אמנותיות.
    ב. עובדות הקבל בישראל הן נשים מהשכבות החלשות ביותר – אין זה אומר שאינן עובדות מסורות – אבל הן שם כי אפשר לנצל אותן.
    ג. סצינת הויתור על יחסי המין הייתה מזעזעת. נכון שהיה כאן קוטוב של אנושיות – אנשים אינם חד מימדיים – אך זו הייתה אחת החזקות והמשפילות בסדרה.
    ד. כבר שנים לא הייתה בטלוויזיה הישראלית סדרת דרמה אמיתית כזו, שהיא גם בעלת חשיבות חברתית.

  2. אורנה עמוס

    לגבי הערות 1+4
    כמובן שמדובר בסדרה. אבל מדובר במיזם שהוא גם חברתי , כפי שכתבת בסוף הערתך, ולכן היא לא רק נמדדת על פי אמות מידה אומנותיות.
    לגבי ב+ ג מחזקת את דברי במאמר לדעתי .