איך אומרים גירוש בבג"צית?

מנגנון ההרס העצמי הטמון בתעודת הזהות של תושבי ירושלים המזרחית מתקתק תמיד: יוסי וולפסון על פסק דין עווד נ' שמיר מ-88', שהעניק גב משפטי למדיניות הדמוגרפית של ישראל. מאמר ראשון מתוך פרויקט "פסיקה במבחן" של המוקד להגנת הפרט
יוסי וולפסון

מה הקשר בין בתי המשפט הישראליים להמשך השליטה בשטחים? נראה שהתשובות ידועות מראש – מצד אחד עמדה הגורסת כי בית המשפט הוא "שומר הסף של הדמוקרטיה", ומנגד בית המשפט כמכשיר את מדיניות המשטר. למרות זאת, מרבית הציבור אינו יודע מספיק על המערכת הזאת, שקשה להמעיט בהשפעתה על חייהם של מיליונים. פסקי הדין מנוסחים בשפה שרובנו איננו צולחים בקלות, וההחלטות החשובות נותרות רחוקות מהעין הציבורית. בשבועות הקרובים נפרסם כאן מספר רשימות מפרויקט "פסיקה במבחן" של המוקד להגנת הפרט, שמטרתו לבחון פסיקות מרכזיות של בתי המשפט בישראל, שעניינן השליטה בשטחים, מפרספקטיבה של זכויות אדם.

———————————————

1. בג"ץ 282/88 עווד נ' שמיר.

פסק דין מובארק עווד מ-1988 (pdf) הוא לכאורה מופת לניתוח משפטי, המצטיין בכל המעלות של פשטות, עקביות וחסכנות. פסק הדין רתם את החשיבה המשפטית הגאונית שבה נכתב לשירות דיכוי ההתקוממות הפלסטינית נגד הכיבוש הישראלי (בטווח המיידי) ולשירות השאיפות הדמוגרפיות של ישראל בירושלים המזרחית (במבט ארוך טווח). בגיבוי המשפטי לפסק דין זה, הפכה ישראל את מציאות החיים של דורות של פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית לבלתי אפשרית.

ברקע פסק הדין דמותו של ד"ר מובארק עווד, אקדמאי ואקטיביסט שפעל ליישום טכניקות של אי-אלימות כנגד הכיבוש הישראלי בשטחים. עווד הטיף להתנגדות לא אלימה באמצעות החרמת מוצרים ישראליים, הפסקת העבודה של פועלים פלסטינים בישראל, שביתות מיסים וכיוצא באלו. במלים אחרות: הוא הצביע על האפשרות להתנגד לכיבוש באמצעות חתירה תחת הבסיס הכלכלי שלו ובאמצעות אי-שיתוף פעולה עם המנגנון הביורוקרטי עליו הוא נשען. עווד דגל בהקמת מדינה פלסטינית ובשלום בין העמים. בראשית האינתיפאדה הראשונה הוא זכה להשפעה יחסית, וחלק מרעיונותיו יושמו בשטח בתמיכת הנהגת ההתקוממות. כיום הוא מרצה ב-American University בוושינגטון הבירה. אחיינו, סאמי עווד, ממשיך בדרכו בבית לחם.

מובארק עווד. נתין בעולמו המופשט של השופט ברק

אולם העובדות החשובות לניתוח המשפטי שבפסק הדין אינן רק השקפת העולם של עווד, כי אם אלו העובדות הנוגעות למעמדו האזרחי. עווד נולד בירושלים ב-1943. באותה העת היתה ירושלים חלק מפלסטינה-א"י, תחת שלטון המנדט הבריטי. בטרם הגיעו לגיל חמש עזבו הכוחות הבריטיים את העיר, והממלכה ההאשמית הירדנית השתלטה על מזרחה. עווד היה לנתין ירדני. בשנת 1967 כבשה ישראל את ירושלים המזרחית, יחד עם שאר שטחי הגדה המערבית. ישראל סיפחה את ירושלים המזרחית (בניגוד לחוק הבינלאומי), ועווד, כמו שאר תושבי מזרח ירושלים, קיבל תעודת זהות ישראלית. עם זאת, לא נכפתה עליו אזרחות – כפיית אזרחות היתה מנוגדת לאינטרס הישראלי, למשפט הבינלאומי ולעמדה הפוליטית של האוכלוסייה הכבושה.

בשנת 1970 נסע עווד לארה"ב ולמד שם לימודים גבוהים. ב-1982 סיים את עבודת הדוקטורט שלו. במהלך הלימודים ביקר עווד בירושלים, לפי פסק הדין, שלוש או ארבע פעמים. משנת 1983 עד שנת 1987 נכנס לישראל כ-15 פעם, לעתים לתקופות קצרות, לעתים למספר חודשים. פסק הדין לא מציין אם שהה בישראל יותר זמן מאשר בחו"ל. בינואר 1985 הקים עווד בירושלים את המכון לחקר אי-אלימות. כניסתו האחרונה לישראל היתה בקיץ 1987, ומאז ועד מתן פסק הדין (כעשרה חודשים לאחר מכן) הוא שהה בישראל ברציפות. במהלך שהותו בארה"ב רכש עווד אזרחות אמריקנית, ובשנת 1985 נישא בירושלים לאזרחית אמריקנית.

בחודש מאי 1988 הורה שר הפנים על גירושו של עווד מישראל. העילה: שהייה בלתי-חוקית בישראל, בשילוב עם פעילותו כנגד שלטון ישראל בשטחים. השאלה המרכזית אליה נדרש בית המשפט היתה, אם אמנם שהייתו של עווד בישראל לא היתה חוקית, בהתחשב בכך שבשנת 1967 ניתנה לו תעודת זהות ישראלית.

From deportation to international organizer: Mubarak Awad from Pam Bailey on Vimeo.

רישיון קבע, כלומר זמני

המהלך המשפטי של השופט אהרון ברק הוא, כאמור, חלק ואלגנטי – החוק לפיו מוסדר מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית, קבע ברק, הוא חוק הכניסה לישראל. נכון, הדבר נשמע מוזר, שהרי מדובר באנשים שמעולם לא נכנסו לישראל – ישראל היא שנכנסה למקום מגוריהם. אולם שמו של חוק הכניסה לישראל אינו מעיד על מהותו. החוק קובע שהישיבה בישראל של כל אדם שאינו אזרח ישראלי (או עולה), היא בהתאם לחוק זה. תושבי ירושלים המזרחית אינם היחידים שמעולם לא נכנסו לישראל ובכל זאת מעמדם נקבע לפי חוק זה: גם מעמדו של ילד שנולד בישראל נקבע לפי חוק הכניסה לישראל, אם נולד, למשל, לתייר.

משנקבע שמעמדם של תושבי ירושלים המזרחית הוא מכוח חוק הכניסה לישראל, נדרש לבדוק מה הוא אותו מעמד שיש להם מכוח החוק. החוק מדבר על מספר סוגים של רשיונות ישיבה בישראל, והמתאים ביותר הוא רישיון לישיבת קבע. אבל לתושבי ירושלים המזרחית לא ניתנו בשנת 1967 ניירות המציינים שיש בידיהם רישיון לישיבת קבע בישראל. ניתנו להם פשוט תעודות זהות. זה עניין פעוט עבור ברק: הלוא ידוע שניתן לתת רשיונות גם במשתמע.

וכיצד הרישיון, שבחוק נקרא "רישיון לישיבת קבע", הופך מעניין של קבע לעניין זמני? וכיצד זה רישיון ישיבת הקבע של מובארק עווד התנדף לו ונעלם, מבלי שאיש במשרד הפנים טרח מעולם לבטלו באקט מפורש ורשמי? בפי ברק שתי תשובות. הראשונה היא התקנות שהתקין שר הפנים, הקובעות כי רישיון לישיבת קבע פוקע אם בעליו עזב את ישראל והשתקע במדינה שמחוצה לה. כלום מוסמך שר הפנים להפוך, בחקיקת משנה, את רישיון הקבע שבחוק לרישיון מוגבל בזמן באופן זה? ודאי, משיב ברק. הלוא החוק מסמיך את שר הפנים לקבוע תנאים ברשיונות שניתנים לפי החוק. את ההוראה הזו שבתקנות יש לראות כתנאי, ששר הפנים שילב בכל רישיון ורישיון לישיבת קבע.

התשובה השנייה היא בפרשנות המושג "רישיון לישיבת קבע" עצמו. כותב ברק:

רישיון לישיבת קבע – להבדיל ממעשה התאזרחות – הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, המעמיד את הזכות לישיבת הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלראטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע. כאשר מציאות זו נעלמת, אין עוד לרישיון במה שיתפוס, והריהו מתבטל מעצמו, בלא כל צורך במעשה ביטול פורמאלי (ע' 433).

והרי לכם מבנה גיאומטרי מושלם: מוסד משפטי מופשט של רישיון לישיבת קבע, עם מנגנון פנימי מובנה של הרס עצמי. בהתקיים התנאים שתוכנתו מראש אל תוך הרישיון, הריהו מתבטל מעצמו, ללא מגע יד אדם. כך, באמצעות נוסחה לוגית פשוטה להפליא, שמעניקה לתעודת הזהות של עווד את התוכן של היתר עם תנאי-מפסיק-מובנה, אפשר להסביר הכול: הן את מתן תעודת הזהות ואת משמעותו והן את אבדן המעמד בישראל, מבלי שהמעמד בוטל פורמאלית.

חומת ההפרדה בשועפאת שבמז' ירושלים, 27.12.11. מאז בנייתה הואץ תהליך שלילת התושבות ממשפחות שנותקו בכוח ממרכזה של העיר. עד שנת 2010 נשללה תושבותם של יותר מ-13,000. צילום: אן פאק / activestills.org

המהלך המשפטי המושלם הזה מתעלם מבעיה משפטית חשובה אחת: פסיקה בדבר מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית לא יכולה להתעלם מהיותם תושבים מוגנים בשטח כבוש. סעיף 47 לאמנת ז'נבה הרביעית קובע, ששום שינוי במעמדו של שטח כבוש, שהתרחש עקב הכיבוש, אינו יכול לפגוע בזכויות של תושבים מוגנים לפי האמנה. בין השינויים, שאינם פוגעים בזכויות המוגנים, מונה סעיף 47 במפורש גם את סיפוח השטח למעצמה הכובשת. אמנת ז'נבה אינה נכנסת לשאלת החוקיות של הסיפוח – הלוא מובן שהמדינה המספחת תטען לחוקיות הסיפוח, כך שכניסה לוויכוח אם הסיפוח חוקי או לא, תסכל את התכלית של הגנת האוכלוסייה. מה שחשוב היה למנסחי האמנה, היה להבטיח את זכויות האוכלוסייה האזרחית גם בתסריט זה.

אחת הזכויות הללו היא הזכות של בני האוכלוסייה בשטח הכבוש שלא להיות מגורשים מהשטח. כאשר נולד עווד בירושלים, והיה לנתין של שלטון המנדט, מעמדו לא היה מותנה. הוא יכול היה לצאת את הארץ ולשוב אליה כאשר יחפוץ. גם תחת השלטון הירדני לא היה שום מנגנון הרס עצמי צפון לו בעומק מעמדו האזרחי. אין הכיבוש הישראלי יכול להחדיר מנגנון הרס עצמי כזה אל תוך מעמדו האזרחי של אדם, כפי שהאקר מחדיר וירוס השמדה עצמית למחשבו של מאן דהו. הכובש הישראלי אינו רשאי להפוך את אזרחי ירושלים המזרחית מתושבי קבע ממש לתושבי קבע על תנאי, שהם למעשה, במלים אחרות, מגורשים על תנאי.

לילה אחד המנגנון יפעל והתושבות תפקע

פסק דין עווד מבוסס על ניתוח משפטי, המתרחש במציאות מופשטת ומנותקת מהחיים. אחד הדברים המדהימים בו הוא הניסיון לטעון כביכול כי המנגנון הלוגי שהוא מייצר הוא דווקא בבחינת מתן תוקף למציאות חיים:

לעתים קרובות קשה להצביע על נקודת זמן מסוימת, שבה חדל אדם מלשבת קבע במדינה… קיים בוודאי מרחב של זמן, שבו מרכז חייו של אדם כאילו מרחף לו בין מקומו הקודם למקומו החדש… המבחן המכריע הינו מציאות החיים, כפי שהתרחשה הלכה למעשה. על-פי מבחן זה העתיק העותר בשלב מסוים את מרכז חייו לארצות הברית, ושוב אין לראות בו כמי שיושב קבע בישראל (ע' 433).

כמה מושלם בתמונה מופשטת, וכמה מנותק מעולם המציאות. ייתכן אף שהדברים היו נכונים בעבר. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו אנשים עוקרים מבתיהם בפולין, רוסיה ואירלנד, לוקחים את מיטלטליהם, עולים על רכבות ועל ספינות ומהגרים לבלי שוב אל "העולם החדש". עם הזמן, זהותם הפולנית, הרוסית או האירית, הפכה להיות אך ורק חלק מהשורשים האתניים שלהם, עבר אבוד. לא כן בימינו. בימינו עוזבים אנשים את מולדתם לשנים ארוכות – ללימודים, לעבודה, גם כ"הגירה" ממש – וכל זאת בלי להתנתק ממולדתם. בבוא היום הם שבים למולדת – יהא זה עם הגעת הילדים לגיל בית ספר, בבוא משבר כלכלי, בהגיעם לגיל הפנסיה או במועד אחר. לעתים אנשים שחיו שנים בחו"ל חוזרים לארצם, בין היתר כדי להשתתף בחייה הפוליטיים – כך, למשל, עווד, וכמוהו לפניו מהאטמה גנדי ולהבדיל: בנימין נתניהו.

הזכות הזו – למולדת שתמיד תקבל אותך – נשללה בפסק דין עווד מתושבי ירושלים המזרחית. תושב ירושלים המזרחית אינו רשאי לחפש את מזלו בעולם, ללמוד, לרכוש מקצוע, לבנות מעט הון וכעבור עשור או שניים לשוב ולהקים את ביתו במולדת. תושבת ירושלים המזרחית שנישאה בחו"ל, לא תוכל לשוב לארצה אם כעבור שנים יעלו נישואיה על שרטון. היא נדונה להמשיך ולחיות במדינה בה "השתקעה". תושב ירושלים המזרחית שיצא אל העולם הגדול, לא יוכל לשוב עוד לחיק משפחתו אם התהפך גלגל המזל שלו והוא זקוק לתמיכתה.

לשכת האוכלוסין של משרד הפנים בירושלים המזרחית, ואדי ג'וז. צילום: סיגי בן-ארי

מנגנון ההרס העצמי הטמון בתעודת הזהות של תושב ירושלים המזרחית מתקתק תמיד. לילה אחד המנגנון יפעל והתושבות תפקע בקול ענות חלושה שאין האוזן שומעת. האדם יתעורר בבוקר, מבלי ששמע דבר, וגם אם יסבור שעודו פלסטיני ושירושלים היא מולדתו, בעולם המופשט של ברק אין לו עוד זיקה לעיר ולא זכות לשוב אליה. כך, עד שנת 2010 נשללה תושבותם של יותר מ-13,000 פלסטינים תושבי העיר.

פסק דין עווד שימש, עת ניתן, להרחקתו מהארץ של אדם שהיווה איום על סדרי השלטון הישראלי – דווקא בשל שיטות של מאבק עממי לא אלים להן הטיף. אולם חשיבותו של פסק הדין לשלטון הישראלי רחבה בהרבה: הוא מעניק גב משפטי למדיניות הדמוגרפית של ישראל בירושלים המזרחית, מדיניות שמעודדת הגירת פלסטינים אל מחוץ לעיר. באמצעות תשתית משפטית זו קוצרת ישראל את פירות הדחיקה הפיזית של פלסטינים מירושלים, כאשר מי שבחר, או נאלץ, מפאת מצוקת החיים בעיר, למצוא לו מקום אחר, מאבד עם הזמן את זכותו לשוב. שלילת זכותם של פלסטינים להתגורר בירושלים היא אחד הנדבכים במדיניות הישראלית להבטחת שליטה יהודית בכל חלקי העיר ש"חוברה לה יחדיו".

הכותב הוא עורך דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שושי שמיר

    יוסי, תודה על מאמר מעולה וברור ומטלטל.
    ולא רק פלסטינים. הרי התקדים הזה נכון לכולנו, ואפשר להשתמש בו גם לגבי ישראלים רעים שנוסעים לחו"ל לכמה שנים ומשמיצים את מדינתנו הציונית הקדושה. וגם לסתם כאלה שלא עשו חיל בחו"ל ורוצים להחזיר את התחת העני שלהם למולדת, או את האמא החולה שלהם.

  2. נפתלי אור-נר

    בניגוד לתעמולת הימין על בג"צ, כמעט ואין לך מעשה נבלה הקשור לכיבוש ולעוולותיו, שהוא לא הכשיר

  3. י.א

    בנוסף לשאלה "מה וכמה תורם בית המשפט לכיבוש" כדאי לשים לב למה שהכיבוש עושה למשפט. למעשה, בית המשפט אוכף את מערכת החוקים המפלה והגזענית בשטחים.מבחינה זו, הכיבוש "מחלחל" לתוך המשפט הישראלי, והופך את בתי המשפט למי שאוכפים מערכת חוקים שאינה צודקת ואינה לגיטימית. (בעקבות ל. וינר)

  4. יואב

    בג"צ חוקק את חוק בכניסה לישראל?

    בג"ץ חוקק את חוק האזרחות או חוק השבות?
    לא.
    על פי לשון החוק היבשה, תושבי מזרח ירושלים לא זכאים לאזרחות על סמך חוק האזרחות או חוק השבות. לכן על בג"ץ נותרה רק המטלה של לפרש את החוק בהתאם לתקנות.

    אם רוצים חוקים שונים, ותקנות שונות – הרי אפשר לחוקק אותם, ובסמכות שר הפנים לשנות אותן.

    את הטענות יש להפנות לכנסת ישראל ולשרי הפנים שלה, ולא לבג"ץ.

  5. אריאל

    הלוואי ועמותה/ מכון כלשהו ירימו את הכפפה הבוערת של בדיקת כלל פסיקות בג"צ המכשירות את הכיבוש.

  6. אריאל

    האיוולת כאילו בג"צ רק פועל עפ"י החוק היא מגוחכת. בג"צ מפרש (!!!) את החוק כראות עיניו. כך ברק פירש את מושג "רישיון לישיבת קבע" ופקיעתו האוטומאטית. הכל פרשנות חביבי.

  7. ענת

    כל הכבוד על מאמר שמבהיר בצורה פשוטה את ההתחכמויות המשפטיות של "בית הדין הגבוה לצדק"

  8. פ ריץ היקה הצפונבוני

    ללכת עם להרגיש בלי: מצד אחד הם רוצים להראות ליברליים,נאורים ודמוקרטים בעיני עמיתיהם בעולם החפשי, מצד שני הם ברצון או בכפיה משרתים את הכיבוש וזועותיו ורק לעיתים רחוקות ובעינים שוליים פסקו נגד רשויות השלטון אני מקוה שעמיתיהם בארצות הדמוקרטיות יתפסו ששופטי ישראל עובדים עליהם מי שהוא מתפלא על השופט לשעבר אדמונד לוי?