תלאביב תמותי!!!!!!!11111

לכאורה היום כולם יכולים להצליח, ומי שלא מסתדר תקוע במצב זמני של חוסר איזון תקציבי וחמדנות. דיכוי תרבותי? כבר מזמן מזרחים כבשו את קיסריה. ניכור? קשקוש של תל-אביבים לפני ההתברגנות. עוני? יאללה, מה עושים מזה סיפור. מתוך גיליון "עיר עולם" של כתב העת "ערב רב"
ליאורה לופיאן

בס"ד

תל-אביב, את הכי לא מה שהבטיחו לי. הבטיחו לי יונה עם עלה של זית. קיבלתי זין בעין (וגם זה בקושי). בילדותי הדלה בפתח-תקווה, מבעד לסורגי תנועת בני-עקיבא, נישאת על דפי "ידיעות אחרונות" ושידורי הטלוויזיה הציבורית, דימיתי אותך עיר גדולה ורחוקה, עיר קוראת לדרור, עיר שבה מיטב המוחות של ארצנו, גדולי האמנים, מתקבצים יחדיו מסביב לאיזו כוסית או צלוחית עוגיות וכוס תה ויוצרים יצירות נשגבות. עיר שבה היצרים והתשוקות לא נתקלים במוסכמות החברה המוסרנית של מעמד הביניים, עיר שמאמינה בחירות, כבוד ושוויון לכל אדם באשר הוא אדם. ומה אגיד לכם, גבירותי ורבותי, לאחר עשור של מגורים בעיר החטאים? הכי פחחחחח.

באמת, אפילו זין בעין לא קל לקבל כאן. אהבה, פרנסה, חיי יצירה, קיום אנושי נעים? זה יכול לקרות לחברי השבט הלבן שרוחם מושלת היום בעיר, נציגי השבט היהודי הקטן שאימץ לחיקו את הקודים של השיטה הנוצרית המאוחרת והמתוחכמת מכל, קרי הקפיטליזם. בעיר הגדולה, אלו שלא נולדו עם ההורים הנכונים או המבנה הנפשי הנכון, סביר להניח שיעברו חיי גיהנום או למצער מוות רגשי. כי קל לדקלם סיסמאות מופשטות על חירות ושוויון כשאתה בראש הפירמידה, אבל לקרב רע וזולת שיכולים באמת לאיים על מעמדך? זה לא יעלה על הדעת.

כאותה כיפה אדומה שמהלכת ביער כשיודל-הי-הי על שפתיה, כך למדתי להכיר את העיר הגדולה על בשרי, בהיותי נתונה תחת איומי אונס רוחני כבימי האינקוויזיציה הי"ד. בגידה אחר בגידה, סטירת לחי אחר סטירת לחי, שברון לב אחר שברון לב, העיר הגדולה התבררה יותר ויותר כמקום משכנו המדומיין של הקוסם מארץ עוץ ופחות ופחות כמגדלור האמנות והאהבה.

קצת קשה לדבר על הדברים האלה, כי לכאורה היום כולם יכולים להצליח והשיטה היא הכי סבבה שבעולם, ומי שלא מסתדר סתם תקוע במצב זמני של חוסר איזון תקציבי וחמדנות יתר. דיכוי תרבותי? כבר מזמן מזרחים כבשו את קיסריה. ניכור? זה קשקוש של תל-אביבים רגע לפני ההתברגנות. עוני? יאללה, מה עושים מזה סיפור, עם קצת עבודה קשה כל אחד יכול להצליח. הפרעות אכילה? את סתם שמנה ממורמרת. בדידות? ב-15 שקל בסבסוד משרד הבריאות יש שפע של תרופות שיעשו לך שמייח. שוביניזם? די, נו, זה הכל בראש שלך, יא מקופחת. הון סימבולי? מי שמע על זה בכלל? לא שמעת? בת של פרופסור מכפר-שמריהו מנהיגה מהפכה, אז סתמי את הפה, מה זה בכלל הסימבולי הזה?

עידו מיכאלי, מתוך סדרת הבולים "אגדות אורבניות". עפרונות צבעוניים ועיבוד מחשב, 3/5 ס"מ, 2005

לכל איש יש מספר שנתנו לו אביו ואמו

ובכן, הרשו לי לנסות לספר לכם קצת על ההוויה של מי שעבורו הקפיטליזם הוא גיהנום, ממש כמו בתמונה של הירונימוס בוש או בדמיונו של אמנון יצחק המטיף הנוצרי. טוב, אני לא באמת יכולה. זה פאקינג כל-כך עמוק, כל-כך מושרש, העוני הזה שגדלת איתו, הזרות התרבותית. עוני כזה שגורם לך להבין מי את באיחור של איזה עשור אחרי מי שנולד עם כפית של זהב ברקטום, עוני כזה שמונצח בעולם רגשי סוער, בכאוס הזה שהטבע הלא מרוסן נוהג להפגין, בביטחון עצמי כפוף גב, בתהליך קשה ומפרך של אימוץ השפה המופשטת, של הבנת הקודים האינדיבידואליסטיים-אוטיסטיים שרחוקים שנות אור מהתפיסה הקהילתית שמושרשת בבית דתי או למעשה כמעט בכל תת-תרבות שאינה אחוס"לית, בזרות מגדרית של מי שלא עוצבה בתבנית הערוכה מראש לנשים בעולם הנוצרי החדש, שמקפיד לשמור על תבנית הקדושה/זונה, ידענית בחליפה גברית או חתולת מין עם עולם צר של שופינג ועקבי התאבדות. קשה להסביר למי שלא חווה זאת, אלו ניואנסים דקים שבדקים של הוויה שלמה וחובקת כל.

בגיל 24 נעצרתי לראשונה. זה היה בתחילת האינתיפאדה, כשפרצופו הצבוע של הסמול הממסדי השונא נחשף, כשהעם כולו הפך למכונת זעם ומשטמה באירוע שזכה לשם "סגר פסח". לצד שני חברים למאבק נסענו ברחבי קינג ג'ורג' כשאני קראתי במגאפון טקסט פשוט שקורא להטיל עוצר על תל-אביב. ההלם ששרר ברחוב היה מהסוג המהדהד, הצועק. הרחוב כולו כאילו עמד מלכת, מישהו רץ אחרי האוטו, ניסה לפתוח את הדלת במבט ספק מבועת, ספק בהבעת חניבעל לקטר רגע לפני ביס, ושאל: "מה זה? מה זה?". בתוך דקות ספורות נעצרנו ובילינו זמן מה, בניגוד לחוק, בתחנת מרחב ירקון הצנועה, שפעלה לפני ימי המפלצת ברחוב סלמה. באותו שבוע שבו התפקרתי רשמית הואשמתי ב"הטלת אימה על הציבור" (לצד איסור לכרוז במגאפון במשך חצי שנה).

בדיעבד האישום היה מדויק, אבל רק אחרי עשור בתל-אביב אני יכולה להבין כמה ההלצה הזו היתה נבואית. חז"ל אמרו שקשה פרנסה כקריעת ים סוף וכנ"ל בתחום הזיווגים. צדקו, לפחות במקרה שלי. בעלות מסעדת בוהמה, מנהלי ומנהלות בתי-קפה למען יפיופי הנפש, עורכות טלוויזיה ממעוזי השמנת ועוד כהנה וכהנה חשות מאוימות מאשה אחת דלה משולי החברה, וכל זאת בגלל סיבה אחת קטנה אך גדולה (אם מנכים את הטמפרמנט ואת תסכולי העוני): החריגה מתבנית הרובוטים שיכולים לפרוח וללבלב בשיטה היררכית שבה לכל איש יש מספר שנתנו לו אביו ואמו, ונתנה לו השיטה.

ורק אלוהים וחברים יודעים כמה שאני ניסיתי. כי ככה זה, כשחיים חיי הישרדות, פינוק אינו אפשרות אפילו. שטפתי כלים, עבדתי כמו שלושה עובדים בבית-קפה במרכז הארטיסטי של תל-אביב, כתבתי לעיתונים עם כל הפרעות הקשב המתבקשות ובלי ממש ביטחון עצמי וערכתי תחקירים מורכבים. אבל כל זה לא מצטבר לשום כלום, כי אין לסחורה הזו ביקוש. להט, מוסר, טמפרמנט, געש ליבידינלי – מי צריך את כל התכונות העודפות הללו כשהרבה יותר קל להסתדר עם מי שנכנס לתוך תבנית נוחה, וממילא בינוניות זה הכי, אחי.

דוד עדיקא, ללא כותרת, 2009

מי יכול לקרוא פוקו כשהבטן מקרקרת

כל השיטה מתחילה באותה פילוסופיה עלובה שמנתקת בין בשר לרוח, בין תודעה להוויה. וזה לא ממש החומר שמייצרים ממנו אמנות או סביבה של אמנות, כי אמנות, ידידי, זו אהבה גדולה, עצומה, שרוצה להעניק הרבה ולקבל הרבה – הרבה אהבה, הרבה חמלה, מבט מכיל ולא שופט, נקודת התבוננות אחרת על המציאות, כזו שתרגש ותחכים.
ואיך הנצרות קשורה לכל זה, תשאלו בוודאי?

ובכן, את התגלגלות הנצרות מדת של חסד וישועה למכוננת השיטה הקפיטליסטית האפלה שסיסמתה היא "העבודה משחררת", תוך כדי רמיסה ברוטלית אך מתוחכמת של כל מי שאינו יצרן ויעיל, ביאר הסוציולוג הגרמני מקס ובר בחיבור חיוני בשם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", שיצא לאור בשנת 1905. קפיטליזם, למי שלא הבין, זו הדת הנוצרית החדשה, שכמו שוובר יודע להסביר, התגלגלה מאחת הפילוסופיות החולות שדת יכולה להצמיח: האמונה הפרוטסטנטית בניתוק בין האל למאמיניו, ומכאן האמונה בפרדסטינציה (גורל קבוע מראש), בגורל הפטליסטי ששום חוקי מוסר, אהבת הזולת וצניעות בפני בורא העולמים לא יכולים להזיז או לשנות. הפילוסופיה הזו – ששוללת מיסודה את תפקידו של האל כישות חודרת קרביים ולב הרואה את האדם על פצעיו וחולשותיו ומציעה נחמה ברגעי הבדידות ויגון – יצרה את השיטה המעוותת ביותר שניתן לדמיין: עולם שבו מידת החסידות של האדם נמדדת בהצלחתו בעולם הזה, ברכוש ובחומר.

מכאן והלאה המשיכה המגמה בעזרת מהגרים בריטים פוריטנים פרוטסטנטים (קלוויניסטים; זרם שווייצרי ששם דגש על צבירת הרכוש ועידוד ההון), שייסדו את ארה"ב. הפילוסופיה שהופכת צבירת רכוש על חשבון האחר לקידוש שם שמים הלכה והשתרשה. איך חל המהפך מדת שמעריצה עוני ומעודדת את הושטת הלחי השנייה לדת שמייסדת שיטה שבה כל דאלים גבר וכל בעל הון הוא צדיק גמור? אם יורדים לחקר הנצרות מגלים דבר אחד עמוק: האידיאל הנוצרי הוא אידיאל אנטי-אבולוציוני. פרישות ועוני הם לא אידיאלים אנושיים. פרישות, מטעמים מובנים, ועוני (כל מי שחווה יבין, ומי שלא, יכול להרהר בפתגם היהודי המצוין "אם אין קמח, אין תורה") הוא לא אידיאל. הגוף והנפש קורסים בעוני, כי מי יכול לקרוא פוקו כשהבטן מקרקרת. כשהחברה כולה מסמנת לך שאתה כישלון והחובות הולכים ומעמיקים, עיון בכתבי דרידה לא ממש בא בחשבון. מה כן הולך? תסכול, ייאוש, זעם ואלימות.

בשיטה כזו, שבה האידיאלים אינם בני-קיימא, חייבת להתקיים מידה רבה של צביעות. זו שיטה מעמדית שבצדה האחד המוני חוטאים תמידיים ובצדה השני אליטה רוחנית מנותקת שלא מבינה מאום בלבטי המוסר של האדם שלא השתיק את יצריו מטעמים אלו או אחרים, שיטה שבצדה האחד עניים מרודים שלומדים להשלים באהבה עם מצבם העגום כי ככה ישו אומר, ומולה כנסייה שהשחיתות שלה הולכת וגוברת, אי-שם מעבר להרי החושך.

בשיטה שבנויה בדיכוטומיה גסה כזו יכול לחול היפוך מוחלט, כשהשורה התחתונה דומה: הקפיטליזם הוא שיטה שחותרת תחת האבולוציה. כשם שעוני ופרישות הם אידיאלים שמתכחשים לחלוטין לחומר ומכאן שהם סותרים את האבולוציה, הקדמה ועצם הקיום האנושי, כך אידיאלים של הערצת העושר, קידום הפרט על פני הקהילה וצמצום רגשי לטובת רציונל ליניארי הם אידיאלים אנטי-אבולוציוניים. עבודה בצוות, שיתוף פעולה, הם אופן הפעולה האבולוציוני הנכון. אדם ללא חברה אינו אדם בהגדרה. האדם הוא חיה חברתית, חלק משבט שמספק צרכים שהפרט לא יכול לספק לעצמו ובעצמו. היגיון שמנותק מן החברה גוזר מלחמת כל בכל, ומכאן בוודאי שאין בשיטה היגיון אבולוציוני.

ניתוק רגשי, יצירת דיכוטומיה מוחלטת בין הרגש לשכל ובחירה בעליונות של צד אחד גוזרים שביתה מוחלטת של כל המערכות. מובן מאליו שמי שמדביר את הכאוס הרגשי במנגנונים של שליטה עצמית, עם ריטואלים מוקפדים, גינונים ואילוף נכון מבית או בחסות צבא העם, ובמנגנוני הפשטה וניתוק דוגמת עיון מתמיד בספרים ולא בבני-אדם, התעמקות בתיאוריות מזוקקות ללא רעשי הרחוב, יהיה, אמממ, מה שנהוג לכנות נכה רגשית. מישהו שלא יודע לקלוט את רחשי הלב המשתנים, גחמות הרגש של מי שעומד מולו, מישהו שיודע להעניק רק עצות ולא כתף תומכת, מישהו שבורח מכל בדל רמז לאינטימיות מקלפת קליפות.

אסי משולם – מתוך "ריר", 2005

אבל דבר אחד לא לקחו הוגי הנאורות בחשבון: מי שמנותק מהרגש יסבול גם מאנאליות אינטלקטואלית וקיפאון מחשבתי. מדוע? כי למרות מה שרצינו לומר לעצמנו, כל מהלך וכל מחשבה אינטלקטואלית מורכבת מתחילים ברגש, באינסטינקט. כל מחקר מדעי מתחיל באינטואיציה, לא בחלל ריק. כולנו, גם הצ'חצ'ח וגם הווזווז, גם מצביעי חד"ש וגם בוחרי ביבי, כולנו מונעים מרגש. הדברים הללו מוכחים היום בחקר המוח, לפחות ככה הראו בתוכנית של ה-BBC שראיתי בערוץ 8 המאובן, השוביניסטי והגזעני, שמקפיד באדיקות ממש לחבר באופן עיקש בין תרבות גבוהה ללובן גרידא, רצוי כזה שנרקח בלב תל אביב, ולהציב שורה של גברים אשכנזים מפעם בראש הפירמידה לצד כמה נשים אנמיות ומנומסות בחליפה.

בסדרת ניסויים שהסתייעו בבחור שהצד הרגשי של מוחו נפגע עקב תאונה, הוכח שמחשבה ללא רגש מובילה לסדרת החלטות שגויות. גם הפילוסופיה הכלכלית הקפיטליסטית לוקה בזה. היא אמנם עושה היום פלאים לגרמניה, שברוחה עוצב הקפיטליזם היצרני והיעיל, אבל במדינות עם נפש סוערת השואפת לחופש, הכלכלה קורסת מכל עבר. ביטול הרכיב של נפש האדם במשוואה הוביל לשיטה דכאנית ושגויה מעיקרה, שאינשאללה, תקרוס במהרה בימינו אלה.

אלוהים עבר סוג של רצח אופי

כשבוחנים את תולדות הנצרות מגלים שבערך עם המצאת הדפוס והתחלת גל מסעות הכיבוש של העולם שנחשב לחדש בעיני מי שכבש, צץ לו לותר הגרמני עם רפורמציה. איכשהו, ברגע שהעולם יכול היה לתת להמונים העמלים כלים לפריצת גבולות התודעה, שיכלל לותר את השיטה הנוצרית והכניס את השטן המפקח לתוכנו. אין אל חומל ורחום, לכמרים אין ממש תפקיד, ימי החופש צומצמו, לאמנות לא היה ערך דתי, ועכשיו הכל בידינו, בלי אבא ובטח בלי אמא (שאף פעם לא היתה ממש בנצרות. כאילו, אמא בתולה, אתם עושים צחוק? כמה קל לדמיין שאנחנו בני-אנוש טהורים, מעל לטבע, לא כאלו יצורים בזויים ובשרניים שמחרבנים ומזדיינים, מפליצים וסובאים).

כיוון שהאל כבר ויתר על תפקידו גם ככה, החל מהמאה ה-19, כשהטכנולוגיה נתנה אפשרות מדומה לשליטה מוחלטת על אימי הכאוס של הטבע, עבר אלוהים סוג של רצח אופי עד להוצאה להורג. השיטה המעמדית הושרשה היטב. המהפכה הצרפתית רק הנציחה אותה כשהוסיפה עוד כמה אנשים למעמד השולט. באליטה הרוחנית החליפו ילדי טובים מנותקים, נקיים ומצוחצחים את הכמרים הפרושים, והשאר נידונו לחיי עוני תמידיים המלווים במנת רגשי אשם תמידית, ממש כמו בימי הקתוליות הטובים. ככה יוצא שמי שחי בסבבה בעיר הגדולה פשוט שייך לאותה אליטה פרושה שמעבירה את הלפיד מדור לדור, אותה אליטה שאימצה את מנגנון הניתוק הנוצרי, שגורמת לכל השאר להרגיש קקי.

אבל מה אומר לכם? האמנות היום היא אוננות של קקי. מי בכלל הולך לגלריות? מי יודע מה מציג ברוזנפלד? את מי לכל הרוחות זה מעניין? זה פאקינג הגטו הלבן הכי סגור שיש. וזה הדבר הכי רחוק מאמנות. העם, בצדק רב, מעדיף לצפות בעוד פרק של ריאליטי חסר השראה, להתרגש מביצוע חדש של נסרין קדרי, הזוכה המהפנטת בגמר "אייל גולן קורא לך", או להיטלטל למשחק כדורגל בשולי יפו ולא להתרוצץ באוטובוסים לקצוות העיר הגדולה, ולא, זה לא בגלל שהעם טיפש. זה בגלל שהאמנות הזו היא אמנות של ילדים טובים, אמנות שאין בה בעירה פנימית, אמנות שהיא סמל סטטוס ולא קתרזיס גואל, אמנות מופשטת, אמנות שלא רוצה לתקשר, אמנות שנהנית להסתגר ולהצביע באצבע משולשת על כל מי שלא מתרשם מעולם אפרורי עם ליבידו בינוני מינוס.

כשלא מלעיטים את העם בתכנים טלוויזיוניים זולים, כשהם נתונים בשבי תרבות שאין בה פרצות ומחילות, שאין בה שוק קסטות סוחף, אז העם יודע מה זה אמנות גדולה באמת גם בלי שמישהו יספר לו שהוא סלב בכפית מלאה שמן קיק ישר לתוך הגרון. כי אמן יודע מה זה להיות אדם, לא הרחק במגדלי השן.

אין אהבה כשכולנו נקניקיות על אנקול

"לו הייתי בר מזל/ לבקש גורל/ אז הייתי מבקש/ להיות אדם/ בלי דו"חות ובלי מע"מ/ בלי חובות לבני-אדם/ ובלי עשן והמולה/ בלי צווים ומילואים/ בלי קנסות ותמרורים/ רק עם חווה יפה לנעים// באתי לעולם, לא שאלו את פי/ מה אבקש ומה חפץ לבי/ באתי לעולם וכבר הכל קיים/ וכמו כולם, אני רק בן-אדם/ עייף ומאוכזב ורק חולם/ להיות אדם// לו הייתי כאדם שם בגן פוסע/ ובים פרחי שמים היה ביתי/ לא הייתי מבקש/ לא אוצר ולא מוקש/ כך אדע שלווה ואהבה/ ומפרי הגן אשבע/ בעץ הדעת לא אגע/ ולעולמים צער לא אדע".

את השיר הזה, "להיות אדם", כתב אביהו מדינה ושר גדול זמרי ישראל זוהר ארגוב, והוא הפך למעין המנון. זוהר, שהפך להיות עלה תאנה של חוגי המגניבות הפוסט-פוסט-פוסט תל-אביבים, לא היה צריך את קופרמן ויורם ז"ק, הבארבי או קיסריה. אמנות, כמו אהבה, זה משהו שיודעים לזהות גם בלי ספר הוראות, אם רק נותנים לה ללבלב.

את הקשר בין אהבה, רוח ובשר מבינים כנראה רק בעוני. כשיש אשליה של שליטה חומרית אפשר להאמין באהבה שמרחפת בחלל, מנותקת מקהילה, אהבה שרואים במגזינים, אהבה שקונים בוורדים מרוטשי פוטושופ, אהבה שלא פוצעת, מטלטלת ונוגעת בפצע שחור. כשעושר בא על חשבון פתיחות רגשית ויכולת הכלה, ונדיבות ורוח חופשית משמעם חיי הישרדות קשי יום, אין  תקווה לאהבה. כשיחסי הכוחות בין המינים הם יחסי אני-אני ולא אני-את/ה , יחסים של אינטרסים צרים, יחסי סחר-מכר, או יחסים שמתכלים בייאוש ובתסכול מול כיפת הברזל של המציאות, אין סיכוי של ממש לאהבה.

את קשיי האהבה בעולם הבורגני תוכלו לראות בכל סדרת דרמה ממוצעת בחסות בוגר "סם שפיגל", אבל השורות של זוהר צובטות את הלב כי הן מקעקעות את התקווה האבודה לאהבה, מעבר לעול החומר והאגו, אי שם בגטאות הרומנטיים של העוני. מכאן ומכאן, לאהבה קשה ללבלב היום, בעולם שאין בו חמלה ואין בו מוסר קהילתי, שמתנהל בשיטה מפלגת שמפרידה בקיצוניות בין הבשר לרוח, בין הנשי לגברי ובין מזרח למערב. בעולם שאין בו תקווה לאהבה, אין מקום לאמנות, הפרפרים לא משייטים מעל שמי הגטו האפורים והפרחים לא מלבלבים מבעד לחומות הבטון. כי אמנות, כמו אהבה, היא דיאלוג, וכמו שאמר זה שיצא מהפרד"ס בשלום, הצדיק המהולל רבי עקיבא שהתגולל משולי העוני לסלביות על-זמנית: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

את האחר אנחנו יכולים לאהוב בדיוק כשם שאנחנו אוהבים את עצמנו, אבל קצת קשה כיום לאהוב את עצמנו, כשכולנו נקניקיות על אנקול, שערכנו נמדד במי שאנחנו ולא במה שאנחנו, בטקסט ולא בסאבטקטס, בתודעה ולא בהוויה, במה שנראה לעין ולא בסמוי מהעין וגלוי ללב. ואין אהבה כשצריך לבחור לאהוב חלק אחד בלבד בתוכנו, את החלק המפקח, האנליטי, המבקר, ולזנוח את החצי השני, היצרי, הבוער, הכאוטי, לאנחות. ואם אין אהבה אין אמנות, אז מצדי שתל-אביב תישרף. אני מבטיחה לא להביט לאחור.

הטקסט פורסם ב"עיר עולם" – גיליון מיוחד של כתב העת "ערב רב", בעריכת רונן אידלמן ויונתן אמיר. הגיליון מחולק כעת חינם ברחבי העיר ותכניו יעלו בהדרגה באתר ערב רב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טלי

    אני מאוד מזדהה עם הכותבת, גם אני מפ"ת ומאחלת לתל אביב להישרף לעיתים קרובות. ומאוד אהבתי את הפתיחה. אבל בהמשך המאמר הופך לפשטני ומקושקש הכותבת קופצת מנושא לנושא ומגיעה למסקנות חוצות לכת בקשר להיסטוריה דת ופילוסופיה בהסברים רופפים אם בכלל, זה אולי קצת מבדר אבל לא רציני.

  2. אפי

    להכניס את דפני ליף למסגרת של בת עשירים מפונקת זה אלים בדיוק כמו מה שאת מעבירה פה. בגלל שהיא בת עשירים אז אין בה אותנטיות? אין לה זכות למחות? מה זה הקשקוש האלים הזה?

    את מבקרת שלכל איש יש שם ומספר שנתנו לו הוריו, ואז נופלת לאותה מלכודת בסימון דפני?

  3. אלי

    ת"א אהובתי תחיי…תחיי ותמשיכי כמו שאת על תושבייך המגוונים, המזרחיים והאשכנזים, הנשואים והרווקים, הסטרייטים וההומואים, החד-הוריים והרב הוריים, האמנים עם האמנות האמיתית ועם זו שכאילו.
    גם עם גדולי מבקרייך תמשיכי כי זה מה שנחמד בך עיר אהובה – הרב גוניות שלך היא היא מה שהופך אותך למה שאת.
    יש מקום לביקורת…כשאת נגנבת לנו ע"י ראשי ערים ויזמים, כשהפקחים והדוחו"ת תוקפים אותנו במרץ רב…יש שפע של הצעות לשיפור אבל אל תמותי לי אהובה – אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר.
    רובן של הטענות שלא לאמר תלונות בכתבה קשורות באופן ישיר לחיים בעולם של המאה עשרים ואחת…לחיים העירוניים…לא סתם עירוניים – חיים בעיר הגדולה
    ת"א אהובה תחיי תחיי תחיי ואל תשעי לקולות ה"למרמור"

  4. רעל, עכברים, תל אביב, עטלפים, מה לך

    אז קודם כל אמרת לתל אביב תמותי, והמשכת בטקסט שמשלב לא מעט אלימות ובלבול לכל אורכו. נראה לי שאת בעיקר תועה בים של מושגים, הכללות, הפשטות, מניירות אינטלקטואליות חלולות ופעלולים סגנוניים (חוץ מזה אין אלוהים).
    בעיקר הבנתי שאת שונאת את הנצרות הרעה ומאשימה אותה בכל מה שזז, מעריצה את היהדות המופלאה, שונאת את ה"אליטות" ומעריצה את "העם".
    בתכלס, את די פשיסטית, והשיח שאת משתמשת בו (ועוד יותר מכך מה שאת אומרת באמצעותו)מעיד על החלחול של הערכים הלאומניים ושל תפיסות משיחיות וגוג מגוגיסטיות אפילו אל חוגים המשייכים עצמם לשמאל.

  5. חובה

    מזדהה עם הכותבת, כתלאביבית לשעבר אני מבינה בן השורות והמשפטים הכוללניים של הכותבת את הזעקה לאנושיות, ליחסים בין בני אדם לעומת מכונות משומנות , לפשטות וחיים שמבוססים על ערכים לעומת חיים המנוהלים ברדיפה אחר סטוטסים רקים והיטמעות כמעט אוטיסטית בתוך הגדרות חברתיות מטופשות.
    וכן הקפיטליזים הינה שיטה שגורמת לניכור ומשחיתה כל ערך מוסרי, שכל אחד נהיה אינדבידואל ובשם התחרות והיעילות לא נותר אפילו לא חריץ לאהבה בשם האהבה שלא נדבר על התחשבות או כבוד לאחר ולשונה.

  6. ואני

    אמת עולה בין השורות וכאב וקריעה של מסיכות ועטיפות צלופן צבועות, ובכל זאת, מסכימה עם האוהב את תל אביב, כי הביקורת היא לא על תל אביב עצמה אלא על החיים בתרבות המערבית – ולך ולנו
    אני שולחת אהבה מעומק ליבי, אהבה של מי שהייתה במקומות הנמוכים שקראה את פוקו כשהבטן מקרקרת ומעכלת חרדה מהעתיד בעיקר, עכשו כשחזר הכוח, כן גם בהתגלמות של כסף, אני מושיטה יד וכתף – תחזיקי מעמד , לחיים דינמיקה משלהם, עשי שיהיה לך ולסביבה שלך טוב- בהצלחה

  7. חיים

    את לא חייבת לקרוא פוקו ודרידה. הם אשכנזים, את יודעת…

  8. נתן.

    הקלוינסטים הם נוצרים אחוסל"ים פאקינג שמנים שסובלים מהפרעות אכילה גרים בתל האביב פאאקינג ושומעים את זהר ארגוב שהוא זמר גאון פאקינג אבל זה סותר את האבולוציה פאקינג כי מלעיטים אותם בתרבות זולה פאקינג למרות שהכותבת צעקה במגאפון פאקינג ועוד פעם פאקינג.

    טוב אולי בעצם לא כל כך הבנתי אבל נראה לי שהמאמר הזה מצדיק מחקר רציני בנושא " הפלצנות שהרגה את השמאל הישראלי – קווים לדמותה".

  9. צופיה דקל כספי

    יש גרעין של הגיון ברשימה המתלהמת הזו אבל הוא נכבש בסערה בורטיגו של עצמו…

  10. ריקי

    בלי קשר, מאד לא אהבתי את המלל האלים של הכותבת.

  11. חיים

    לריקי, (: הרי ברור שבכל אשכנזי מצוי מזרחי סמוי שעוד רגע יצוץ, ויעידו כאלף עדויות שמות המשפחה שוורץ שוורצע או הפון-שוורצע הגרמניים.