אהבתי את מרוקו והתפכחתי

חלום חייו של זאב רווח נגוז במהלך המסע אל המולדת האבודה, וחלום חייה של הבמאית על השתלבות במזרח התיכון מתנפץ גם הוא לקרקע המציאות התל אביבית. לקראת שידורו של הסרט "בן הארץ" הערב, סיגלית בנאי עם רשמים מהקרנות בשדרות ובתל אביב
סיגלית בנאי

סינמטק שדרות, יום שני, 22:00

הקרנת בכורה של "בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַאד" בפסיבל קולנוע דרום. אולם קטן ומשפחתי, בשעה עשר בלילה חשבנו שלא יגיעו אנשים. האולם דווקא מפוצץ. זאב רווח נכנס וזוכה למחיאות כפיים סוערות. ילדים בני עשר מצטלמים אתו בתורות בטלפונים הניידים והוא נעתר לכולם, בסבלנות, מחייך למצלמה ומחבק בחום אבהי כל אחד ואחת. אני מבחינה בקהל בנהג המונית השדרותי שהביא את זאביק והגיע עם כל משפחתו, לצד תלמידים מספיר, ותושבי שדרות נרגשים שהקדימו ותפסו מקום. באיזה שהוא שלב אי אפשר להכניס יותר קהל. אחר כך מספרים  שאלה שנשארו בחוץ נלחמו בכוח להכנס, מישהו התפרע ואפילו הזמינו ניידת. בפנים צפוף, יושבים גם במעברים.

אני יושבת לצד זאביק בשורה הראשונה, אנחנו נשענים לאחור על הכסאות המרופדים וצופים במסע המשותף שלנו על המסך. לרגע נסגר מעגל – הסרט הזה נולד כאן, בסינמטק שדרות, במחווה שערכתי לרווח בפסטיבל קולנוע דרום לפני שנתיים, וגם המסע שלנו מתחיל בשדרות, כשזאביק נפגש עם שחקני התיאטרון המרוקאי. משם הסרט עובר  בטבעיות, כמעט בלי להרגיש, למרוקו, והקהל מבין את הבדיחות במרוקאית, צוחק בקול, אפילו מוחאים כפיים תוך כדי. לרגע לא ברור איפה אנחנו, כולם בני אותו המקום, אבל איזו ארץ? וכשזאביק משוטט אבוד במרוקו, מחפש אחרי שחקן שיסכים לשחק לצידו בסרטו הבא מציף את האולם גל של געגוע. נוסטלגיה למשהו שאיננו, למשהו שאבד מזמן. האור עולה והעיניים הנוצצות מחייכות בעצב מהול בצחוק. זאביק עומד מולם נרגש ופתאום זה מעין סוף חדש לסרט. הוא חזר הביתה, כאן הוא בן המקום. בן הארץ.

זאב רווח במרוקו מתוך הסרט "בן הארץ" של סיגלית בנאי. לרגע לא ברור איפה אנחנו, כולם בני אותו המקום, אבל איזו ארץ?

סינמטק תל אביב, יום שישי, 16:00

המוזמנים נראים קטנים בחלל השיש הרחב עם התקרה הגבוהה, זאביק נכנס בחיוך גדול אבל מעטים ניגשים אליו. מכבדים את פרטיותו. צלצול הפעמון מסמן לכולם בנימוס להכנס לאולם. הסרט מתחיל. שקט. הפעם אני יושבת מאחור, מנסה להרגיש את הקהל. לא מצליחה. אין תגובות. עוברת לאמצע, מביטה בפני האנשים. אין אפילו צחקוק. האם אנחנו צופים באותו הסרט שהוקרן בשדרות? פנים מרוכזים במסך, שקועים במחשבות. ככל שהסרט מתקדם הולכת ומצטברת באולם תחושה כבדה של מועקה. אני אפילו רואה אנשים מוחים דמעה. האור נדלק והמבטים עצובים. אני עולה לבמה ומרגישה שחלום חיי על השתלבות אפשרית במזרח התיכון התנפץ על המסך מבלי שהתכוונתי. הסרט הוא שיר אהבה חד כיווני, על שחקן שלא מוצא פרטנר שישחק לצידו בקומדיה שהופכת בעצם לסוג של טרגדיה. רקוויאם לחלום. זאביק עולה לבמה ונושא מעין הספד: "אהבתי את מרוקו והתפכחתי. אני כבר לא רוצה לעשות שם סרט. זו כבר לא אותה מרוקו שהכרתי. אין לי מה לחפש שם." בן הארץ מרגיש לא שייך, השיבה למולדת מתגלה כגלות.

אני מביטה סביב ולא יודעת באיזו ארץ אנחנו. בזו של שדרות שמחוברת בחבל הטבור ישירות ללב הפועם של מרוקו, או זו של תל אביב שמקוננת על היעדר דיאלוג עם המרחב התרבותי שמסביב. זאביק יוצא מהאולם לרחוב התל אביבי המהביל ונוסע הביתה לקבל את השבת. בן הארץ, בן בלי ארץ.

"בן הארץ", סרטה של סיגלית בנאי, ישודר הערב (רביעי) ב-22:00 ביס דוקו

למאמר של ג'אד נאמן על הסרט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    "משרד המסחר התעשייה החל לעודד את הקולנוע הישראלי ב-1960, באמצעות סבסוד כל סרט, רק לאחר הקרנתו בבתי הקולנוע, כפוף למספר הצופים בכל סרט. על שיטה זו נמתחה ביקורת לפיה היא מעודדת קולנוע מסחרי ועממי ששיאו גל "סרטי הבורקס", הפקיעה ערכים של איכות, חדשנות יצירתית, חותם אישי ואמירה, והפכה את המפיקים, המפיצים ובעלי בתי הקולנוע לגורמים המרכזיים הנהנים מתמיכה ציבורית…
    ב-1978 התכנסו ג'אד נאמן, ועמו פעילי "קבוצת קי"ץ" (קולנוע ישראלי צעיר) המיליטנטית – הבימאים הצעירים יעוד לבנון ורנן שור. השלושה ניתחו את המצב והחליטו לפעול פוליטית לשינוי עולם הקולנוע הישראלי, מקולנוע המוגדר כתעשייה לקולנוע כתרבות, מקולנוע של מפיקים לקולנוע של במאים." (ויקיפדיה, קרן הקולנוע הישראלי)

  2. איציק

    בעזרת רצח האופי והשמד העקבי והעצום שחוללו נציגי הדמקורטיות המפוארות ממזרח אירופה ורוסיה, שהתבררו כאוייב הבא הכי גדול שלהם אחרי עידן הנוצרים באינקויזיציה

  3. גדעון

    מאד מביך לראות את מר רווח מתכחש למציאות חיינו וחוסר הרצון לקחת אחריות על מצב היחסים בינינו לבין העולם הערבי.
    ,אני רק שחקן" ממש מביך, מה האחריות של המזרחים לעוינות והדחיה של העולם הערבי אותנו הישראלים. ובכלל מדוע אתה הולך עד מרוקו ולא צועד מטר ומחפש שיתוף פעולה עם הפלסטינים

  4. נתן.

    ראשית מדובר בסרט מצוין.
    הדבר המרשים ביותר בסרט הוא מפגשו של רוח עם השחקן המרוקאי סדיקי, התנהגות שניתן לתאר אותה במילה אחת "אצילות".
    למרות שהלה עולב ברוח בצורה בוטה ששיאה השאלה המזלזלת "אתה קומיקאי?" רוח ,למרות ששתיקתו מסגירה את עלבונו, לא נגרר לכעסים וגם בראיון לאחר המפגש ממשיך לשבח את סדיקי כשחקן וכאדם.
    התנהגו מעוררת השראה.