• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הגזענות כסימפטום

היחס לפליטים ומהגרי עבודה מקביל ליחס הרווח כלפי פלסטינים, ומתקיים בין מרחבי השיח ההומניטארי לביטחוני. בשני המקרים, רוחש מתחת לפני השטח איום לכאורה על זהותה הקולקטיבית של מדינת ישראל, המעודד בקרב אוכלוסיות מוחלשות רצון להתבדלות, ובקרב בעלי פריווילגיות רצון לבטל את הגבולות מתוקף סולידריות אוניברסלית
יניב רון-אל וגיא שני

הגזענות והאלימות שהופנו כלפי הפליטים בדרום תל-אביב נשאו דמיון מעורר-חשד ליחס המופנה לעיתים כלפי ערבים ופלסטינים במרחב הישראלי ובשטחים. "מוות לסודנים" החליף בנקל את "מוות לערבים". גם בתקשורת הפופולרית נעשה שימוש במינוח זהה, "הבעיה", בדיון בשני הנושאים (בעיית הפליטים/ הבעיה הפלסטינית). הגירת פליטים ועובדים ממדינות עולם שלישי לישראל היא כמובן נושא שונה בתכלית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל ההשוואה ביניהם, ובעיקר באופני הדיון בהם, מעניינת ומתברר שאינה כה מופרכת.

יעל בן-יפת ואלדד לוי עמדו במאמרים מאירי-עיניים באתר זה על האופן שבו גורמים כהניסטיים מפעילים אידיאולוגיה ורטוריקה וגם שיטות-פעולה דומות בדרום תל-אביב כמו בחברון. בשני המקרים, של הפליטים ושל הפלסטינים, הגזענות, גילויי האלימות וביטויי השטנה לזר הם גם סימפטום לתופעה חברתית עמוקה. באופן מיידי "הבעיה" נובעת מקיומם של גורמים חיצוניים וזרים (הפלסטינים/הפליטים) או מתגובתן של קבוצות פנימיות בחברה, כגון גורמים לאומניים וגזעניים שפועלים בדרכי הסתה והתססה בקרב קבוצות מוחלשות. אולם באופן עמוק יותר, התופעה הזו קשורה למבנה הבעייתי של הקהילה הפוליטית של ישראל, לגבולות המטושטשים שלה, ולחוסר-השוויון המבני והנוקשה שבתוכה פנימה.

אוטובוס מהתחנה המרכזית לשדה התעופה, ומשם גירוש לדרום סודאן, 2.7.12. צילום: אורן זיו / activestills.org

הדמיון בדיון הציבורי בשתי השאלות הללו נובע מכך שהוא מונחה בשני המקרים על-ידי אותן ארבע מסגרות-שיח. הן מצויות בדיון ברבדים שונים, חלקם גלויים וחלקם סמויים שעולים על פני השטח רק לעתים: השיח ההומניטארי, השיח הבטחוני, השיח הדמוגרפי, והשיח הזהותי-הקולקטיבי. על פני השטח נמצאים ומתגוששים זה עם זה השיח שמייצג מחוייבות הומניטארית והשיח שמייצג שיקולי ביטחון. הכינויים החלופיים "פליטים" (הומניטארי) ו"מסתננים" (ביטחוני) שמוצמדים היום למהגרים מאפריקה, נלקחו היישר מדיונים בשנים עברו ביחס לפלסטינים.

מתחת לפני השטח של הוויכוח מסתתרות שאלות ביחס לגורלה של המדינה, אשר מובעות לעתים קרובות במושגים של דמוגרפיה, אך נוגעות גם במושגים של צביון וזהות קולקטיבית. רובדי-שיח אלה עולים אל פני השטח בדיונים שמשקפים ולעתים מלבים חרדות קיומיות, ואליהן קשורים בטבורם גם מעשי האלימות. מעשי האלימות גוררים גם ביטויי הוקעה וגינוי בתקשורת הפופולרית ובקרב האליטה האינטלקטואלית. טקסי הגינוי, שלעתים מלווים במידה לא מועטה של צביעות, קשורים אף הם לרובד הזהותי-קולקטיבי ונוגעים בעצבים החשופים של ההרכב האי-שוויוני של הקהילה הפוליטית והגבולות המטושטשים שלה.

דוגמה להשתלבות ארבעת רובדי-השיח הללו בדיון ביחס לפלסטינים אפשר למצוא בפסק-הדין בעניין חוק האזרחות מינואר האחרון. פסק-הדין עוסק בהסדר איחוד משפחות של תושבי השטחים, כלומר הסדר של הגירה והתאזרחות של תושבים זרים שאינם אזרחים – בדומה לפליטים ולמהגרי-העבודה. כך, נחשף בו ההגיון העמוק שמאחורי הדיון בגבולות ההתאזרחות בישראל, ולכן הוא שימושי במיוחד לצורך ההשוואה. ארגוני זכויות-אדם וח"כ זהבה גלאון עתרו נגד החוק, שמגביל איחוד משפחות עם פלסטינים מהשטחים. כנגדם טענה המדינה שהחוק חיוני מבחינה ביטחונית. במרחב שבין השיח ההומניטארי לשיח הביטחוני נעו רבבות המלים שכתבו שופטי בית המשפט העליון, שבסופו של דבר דחו את העתירה נגד החוק ברוב של שישה שופטים נגד חמישה.

באופן דומה, גם הדיון בנושא הפליטים ומהגרי העבודה מתנועע בעיקר במרחב שבין שיח זכויות-האדם ההומניטארי לבין השיח הביטחוני. הביטחון כאן אינו "ביטחון-חוץ" כמו במקרה של הנושא הפלסטיני, אלא "ביטחון פנים": ביטחונם האישי של תושבי השכונות שבהם מרוכזים פליטים ומהגרים בדרום תל אביב ובערים אחרות, ואם תרצו, גם ביטחון תעסוקתי. כאן כמו שם, מקרים בודדים יחסית של פגיעה בביטחון על-ידי חברי הקבוצה הזרה משמשים לאפיין את הקבוצה כולה כאיום ביטחוני, לפחות ברמת הדיון הציבורי והתקשורתי, ובעידוד של כוחות-הביטחון והנתונים שהם מספקים לתקשורת. כאן כמו שם, מאחורי ההתגוששות של שני סוגי-השיח, הביטחוני וההומניטארי, מסתתרים רובדי-שיח עמוקים יותר.

הרבדים האלה נחשפו בפסק-הדין בעניין איחוד משפחות בוויכוח שבין השופט לוי, שהיה בדעת המיעוט, לשופט (היום הנשיא) גרוניס, שצידד בדעת הרוב. בחוות-דעתו הקצרה חשף השופט גרוניס את החפיפה הסמויה שנעשית בין השיח הביטחוני ליסודות הדמוגרפיים שעליהם עומד הויכוח. השופט לוי, שהגיב לכך בנספח לחוות דעתו, עמד בדיוק על החפיפה הזו ועל האופן שבו השיח הדמוגרפי נושק למעשה לשיח הזהותי-קולקטיבי, ואף מעורר חרדות קיומיות:

הנימה העולה מדבריהם של שופטי הרוב היא שאם העתירות תתקבלנה, כי אז צפוי זרם גועש של אלפי פלסטינאים אשר יבקשו לקבוע את מקום מושבם בישראל. אחד מחבריי אף כתב שאין לו ספק (ואני תוהה על מה מתבססת הנחה זו – א' א' לוי) כי שיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טרור, ועל כן צפויה פגיעה ודאית בחייהם ובגופם של אזרחי ישראל. אותו שופט אף שינן באוזנינו מתוך הפסיקה לאמור: 'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. […] חוששני כי הקורא התמים […] יהיה סבור כי שופטי המיעוט עליהם אני נמנה, הניחו את הבסיס לסכנה קיומית למדינת ישראל […] יהיו גם מי שיטענו כי שופטי המיעוט נתנו גושפנקא למה שמכונה 'זכות השיבה' של פליטי 1948, וכבר היו דברים מעולם. דברים אלה מקוממים הם […]  ובסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל.

גם בדיון על הפליטים ומהגרי-העבודה, האיום הדמוגרפי מסתתר תמידית ומציץ מדי פעם מתחת לשיח. זו הסיבה להלעטתנו בנתונים מספריים ביחס לזרים מצד גורמים רשמיים ושאינם רשמיים. דימוי הסרטן של רגב, בין במודע ובין שלא במודע, משקף בדיוק את החרדה הדמוגרפית. גידול סרטני מתרחש כשתופעה טבעית של הגוף יוצאת מכלל שליטה ובקרה. רגב רק הביעה במפורש את מה שמהדהד גם בהפחדותיו של ראש הממשלה שחזה, לא ברור על סמך מה, גידול של מספר הפליטים מ-60 אלף ל-600 אלף. עדות נוספת לזהות שבין רובד-השיח הדמוגרפי הן ביחס לפלסטינים הן ביחס לזרים אפשר למצוא בדמותו של גיאוגרף-החצר של הציונות, ארנון סופר, שמקיים אחת לזמן מה טקסי החייאה לשד הדמוגרפי. סופר רואה באיחוד המשפחות אסטרטגיה למימוש בפועל של זכות השיבה. חוות-דעת שהכין הוצגה בפני בג"צ בעתירה הנ"ל, וכנראה שימשה בסיס לקביעותיו של גרוניס. גם בפליטים ובמהגרי-עבודה סופר רואה גורם מאיים, וסביר שמשום כך בחר בו אלי ישי לעמוד בראש צוות משימה, שמטרתו היא "שתוך שלוש שנים תהיה מדינת ישראל ללא מסתננים".

איום על צביון המדינה

ייתכן שיש מי שבאמת סבורים שהאיום על קיומה של ישראל מצד הפליטים והמהגרים כמו מצד הפלסטינים הוא דמוגרפי, אבל נראה שהאיום המיידי אינו במימד הדמוגרפיה, אלא במימד הזהות הקולקטיבית. שישים אלף פליטים או-אף סך כל ה"זרים בישראל", פחות ממאתיים חמישים אלף, אינם מהווים סכנה קיומית למדינה. גם ביחס לפלסטינים, מאתיים אלף הפלסטינים שהיו נכנסים בעשור הנוכחי אילו בג"צ היה פוסל את החוק (לפי הספירה ההיפותטית של פרופ' סופר, שיש כמובן לחשוד שהיא מוטה כלפי מעלה) – אין בהם כדי לערער על קיומה של ישראל. נראה ש"האיום האמיתי" על ישראל, אם יש כזה, אינו ברמת המספרים. במלים אחרות, הסכנה מפניה מתריעים אינה דמוגרפית, אלא נוגעת לצביון המדינה או לזהות הקולקטיבית שלה. "צביון" ו"זהות קולקטיבית" הם מושגים אמורפיים ודינמיים, אבל הם מגדירים את הקהילה הפוליטית וקשורים ישירות להרכב שלה, וגם – אולי בעיקר – לגבולות שלה.

גבולותיה של הקהילה הפוליטית של ישראל מטושטשים אף יותר מגבולותיה הגיאוגרפיים. כמו ביחס לגבולות הגיאוגרפיים, גם כאן הטשטוש הוא תוצאה של היעדר-מדיניות מכוון במשך שנים, של אינטרסים כלכליים כבדי-משקל ושל חוסר-נכונות להתמודד עם שאלות יסודיות. הדברים נכונים בין אם זה ביחס לפליטוּת ולהגירת עבודה ובין אם זה ביחס לשאלת הפלסטינים. אירועי האלימות פורצים לרוב באותם אזורי גבול מטושטשים, ב"אזורי הדמדומים" של הפריפריה הגיאוגרפית או החברתית. אירועי האלימות מייצרים, כאמור, גם טקסי הוקעה, היטהרות וגינוי, הנבדלים על-פי השקפות העולם והקבוצות החברתיות שמהן מגיעים המגנים.

אין ספק, הדוברים כולם מגנים את גילויי האלימות, אך הם נבדלים זה מזה ביחס למושא שאיתו הם בוחרים להזדהות בעקבות האירועים האלימים. ניסים מזרחי הדגים לאחרונה במחקר פורץ-דרך, כי לקבוצות חברתיות שונות בישראל עולמות-משמעות שונים, המשוקעים ברשתות חברתיות מובחנות ומורכבים ממינונים שונים של אידיאולוגיה ליברלית ותפיסה קהילתנית (קומוניטרית). מעולמות המשמעות הללו נגזר יחס שונה לסוגיות הנוגעות לזהות הקולקטיבית. יריב מוהר יישם במאמר באתר זה את מסקנותיו של מזרחי על היחס של הקבוצות השונות לסוגיית הזרים: תפיסת-העולם הליברלית-הומאניטרית מייחסת חשיבות עליונה לסולידריות אוניברסלית עם הפליטים, ואילו תושבי השכונות חשים מאויימים לנוכח השינוי במרקם-החיים שעובר על המרחב הביתי שלהם. הסבר דומה אפשר לספק לטקסי הגינוי: ישנם דוברים שבוחרים להזדהות עם הפליטים המותקפים, קורבנות האלימות, וחלקם אף יוצרים חיץ בין עצמם לבין הציבור שממנו יצאו התוקפים. דוברים אחרים בוחרים, לצד גינוי האלימות, להזדהות עם ציבור השכונות, קורבנות ההזנחה והיעדר מדיניות ההגירה.

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. תושבי השכונות, בעידודם של גורמים לאומניים, משמשים משמר הגבול במאבק על גבולותיה הפוליטיים של הקהילה. צילום: activestills.org

אולם, השוני באופן הגינוי נובע לא רק מהזדהות עם מושאים שונים, אלא גם מהאופן השונה שבו ציבורים שונים תופסים את גבולותיה של הקהילה הפוליטית, ואת מושג הגבול בכלל. כך, למשל, בעקבות אירועי האלימות נגד הפליטים, כתב עיתונאי במקומון תל אביבי כי הוא עצמו, כבן לפליטים, מרגיש יותר מכנה משותף עם הפליטים האפריקאים מאשר עם "האנשים האלה משכונת שפירא ודומיהם", שעליהם כתב, "הם אינם בני-עמי ואינם דוברים את שפתי… הם לא אחים שלי". במלים אלו אותו עיתונאי תל-אביבי משרטט מחדש ממקום-מושבו הנוכחי בפריז את גבולות קהילתו הפוליטית. גם כאן הדברים מזכירים את חילוקי-הדעות ביחס לשטחים. דבריו של העיתונאי מהדהדים את הסיסמה "אין לי אח מתנחל", שאף היא מושמעת תדיר בהקשר של  פינוי יישובים ושרטוט מחודש של גבולות. כמובן, בהקשרי השטחים מושמעות גם סיסמאות נגדיות הקוראות "לחבק את האחים", אף מצד מי שתומכים בפינוי התנחלויות. גם ביחס לאירועים בדרום תל אביב ההזדהות עם תושבי השכונות בוטאה במונחי אחווה: עיתונאי תל-אביבי אחר ראה באירועים האלימים הזדמנות לצאת "בקריאה מאירת עיניים דווקא לתושבים המסכנים של דרום תל-אביב, ערד או אילת: מצטערים אחים… באנו לבקש מכם סליחה!"

יש כמובן לסייג את האנלוגיה בין המתנחלים, שרבים מהם חיים באזורי הגבול מתוך בחירה ואידיאולוגיה של התפשטות טריטוריאלית, לבין תושבי דרום תל-אביב, שהמדיניות הממשלתית הפכה את מציאות חייהם ואזור מגוריהם ל"אזור-גבול", לפריפריה חברתית ודמוגרפית. אך הנקודה אינה ההשוואה בין הקבוצות הללו, אלא בין היחס אליהן בדיון הציבורי והתקשורתי. התגובות השונות נעות בין הזדהות ("אחים") והתבדלות והתנערות ("לא אחים שלי"). התגובות האלה מצביעות על האופן השונה שבו תופסים דוברים שונים את גבולות הקהילה הפוליטית שלהם. באורח פרדוקסלי, דווקא טקסי הגינוי שבאים לשרטט את הגבול ומסמנים את האלימות כמה שמצוי הרחק מחוץ לגבול, אינם מתמודדים עם טשטוש הגבולות, שהאלימות היא אחת מתוצאותיה.

המיקום הפריווילגי ואקטיביזם של זכויות אדם

היחס השונה כלפי גבולות הקהילה ומושג הגבול נובע מעולמות המשמעות השונים שעמד עליהם מזרחי. אולם יותר מכך, הוא נגזר מהמיקום הדיפרנציאלי של הדוברים בתוך המבנה ההיררכי הבלתי-שוויוני של הקהילה הפוליטית של ישראל. בשוליה העליונים של הקהילה מצויים אנשים שאוחזים בהון כלכלי ותרבותי ניכר. משאביהם הכלכליים, האינטלקטואליים והתרבותיים, ובמקרים מסויימים גם תחושתם, הנובעת ממציאות היסטורית, לפיה קבוצתם מייצגת את הקהילה הפוליטית כולה, מייצרים עבורם ביטחון אונטולוגי במיקומם. בה בעת גורמים אלה מאפשרים לרבים מתוכם להשתייך – לפחות פוטנציאלית – לקהילות פוליטיות אחרות (חלקם גם מחזיקים בדרכון זר שמאפשר להם לממש את הפוטנציאל בקלות), ואף לרשתות גלובאליות של פעילי זכויות-אדם ואקטיביסטים. ממקומם העליון בשולי הקהילה הפוליטית, ולעתים גם מתוך עיוורונם למיקום הזה, הימצאותם של הזרים בישראל (ובוודאי הימצאותם בשכונות-המצוקה) אינה נתפסת כאיום, אלא כמחווה הומניטארית ראויה, אולי אף הכרחית בהתאם לשיח של זכויות-האדם.

בשוליה התחתונים של הקהילה הפוליטית מצויים אלה שהונם הכלכלי דל, והנכס התרבותי העיקרי שלהם שיש לו ערך בציבוריות הישראלית הוא עצם השתייכותם לקהילה בזכות, קרי היותם יהודים. אין פלא אפוא שהם נאחזים בקנאות בהגדרתה של הקהילה וכן מבצרים את גבולותיה. הם מאמצים את השיח הביטחוני מכיוון שממיקומם החברתי נוכחות הזרים אכן נחווית כאיום, גם אם זה איננו – או איננו רק – איום במישור הביטחון האישי והתעסוקתי. זהו איום במישור הזהותי-קולקטיבי, אך לא רק על מרקם החיים המקומי, אלא על צביונה של הקהילה הפוליטית כולה.

השיח הזהותי-קולקטיבי המסתתר מאחורי השיח הביטחוני צץ בגילויי הגזענות והאלימות, שמלכדים את שני השיחים מסביב לגבול. התלכדות הצורך הביטחוני עם סימון הגבול של הקהילה הפוליטית איננה חדשה.

בשנות החמישים שלחה המדינה את הקבוצות העניות של העולים המזרחים מתוך מטרה בטחונית ופוליטית, להגן על גבולותיה ביישובי הספר (וכפי שהם קרויים היום, הפריפריה). היום המדינה מפקירה את תושבי הפריפריה החברתית והם נאבקים על מיקומם בקהילה הפוליטית תוך ניסיון להעמיד את גבולותיה בעצמם. הם עושים זאת עבור עצמם, וגם – כנראה לתפיסתם הם, ובעידודם של גורמים לאומניים – עבור הקהילה הפוליטית בכללותה. את הכלים הרטוריים והאידיאולוגיים למאבק מספקים להם הדמגוגים, גזעניים כבן-ארי או פופוליסטיים כרגב ודנון. גבולות הקהילה הפוליטית משמשים להם במאבק זה קווי-הגנה, והם עצמם מהווים משמר-גבול. להבדיל, מהשוליים העליונים של הקהילה הפוליטית, הגבולות אינם נראים כקווים להתבצר מאחוריהם אלא כמשוכות, שאפשר וראוי לדלג מעליהם, ואולי אף לבטלם כליל בשמה של סולידריות אוניברסלית כלל-הומאנית.

הפרספקטיבה הזו מספקת הסבר נוסף לשאלה שהעלה תום מהגר במסגרת הניסיון להבין מדוע השמאל הישראלי מעדיף לרכז את פעולתו בבילעין ובגינת לוינסקי מאשר בשכונות המוחלשות. הפעילות בסוגיה הפלסטינית או בסוגיית הפליטים נעשית עם מי שאינם חברי הקהילה הפוליטית ואין להם קול וייצוג בה. היא מאפשרת פעולה בשם שוויון אוניברסלי תוך התעלמות מהיעדר השוויון הפוליטי, או לחלופין תוך התייחסות אליו כאל מובן מאליו. משמעותו של היעדר השוויון הפוליטי הוא שקולם של הפעילים הוא היחיד היכול להישמע, לפחות בשיח הפנימי הפוליטי בישראל. כך הם משמשים כדוברים באותו שיח של הפליטים או אף של הפלסטינים. זוהי תלות מובנית הנגזרת ממעמדם הפוליטי השונה של הפעילים ושל אלו שעימם הם פועלים.

פעילת זכויות אדם מסבירה לפליטים על הפוסטר החדש "פליט, לא מסתנן". הפעילות בסוגיה הפלסטינית או בסוגיית הפליטים נעשית עם מי שאינם חברי הקהילה הפוליטית ואין להם קול וייצוג בה. צילום: אורן זיו / activestills.org

האתגר של פעולה פוליטית בתוככי הקהילה הפוליטית שונה מזה הכרוך בפעולה פוליטית חוצת-גבולות. פעולה פוליטית הנעשית במסגרת גבולות-הקהילה מחייבת לפעול בכפוף לכללי השוויון הפוליטי ומתוך מחוייבות לו, כלומר מתוך הכרה בקולם השווה ובעמדתם השווה של כל השותפים לדיון ולמעשים.

לצד זאת, פעולה פוליטית בתוככי הקהילה הפוליטית שנעשית מתוך מודעות למבנה הבלתי שוויוני של הקהילה, דורשת הכרה בהעדר השוויון, ההיסטורי כמו גם הנוכחי, בנגישות הדיפרנציאלית למשאבים, ובמשמעויות וברגישויות שנגזרות מכך. המצב של העדר השוויון מאתגר דווקא מתוך מחוייבות לשוויון הפוליטי, ולא רק כאידיאל אלא הלכה למעשה. במלים אחרות, פעולה פוליטית בתוך הקהילה הפוליטית דורשת הכרה בחברי הקהילה כ"אחים". זו דרישה שהיא בה בעת צנועה יותר ומחייבת יותר מהפעולה הפוליטית חוצת-הגבולות. היא אינה מחייבת בהכרח תחושת סולידריות, אך היא דורשת מחוייבות לשותפות-גורל.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור בל"ד

    הן העותרת הציונית זהבה גלאון, הן השופטים בדעת הרוב והשופטים בדעת המיעוט, והן באי כוחה של המדינה הציונית, כולם כאחד התבססו בטיעוניהם על ההנחה כי פלסטין היא מדינת אויב ולכן כל פלסטיני הוא בגדר אויב. הדיון הציוני נסב אך ורק על המידתיות: האם פגיעת החוק בזכויות אזרח [ולא זכויות אדם] היא מידתית ביחס למצב הבטחוני המורכב במדינה [כן או לא?]

    טעות אומללה נוספת של הכותב היא השוואת המהגרים לפלסטינים, וכתוצאה מכך השוואת תושבי דרום ת"א (וערד, ואילת, ואשדוד) למתנחלים. ההשוואה הנכונה היא השוואת המהגרים למתנחלים, וכתוצאה מכך השוואת תושבי דרום ת"א לפלסטינים שמרחב המחייה נגזל מהם (זו לא גזענות, זו השרדות – כפי שמופיע בשלט שבתמונה). ההנחה אותה שלל אדמונד לוי מכל וכל – צפוי זרם גועש של אלפי פלסטינאים אשר יבקשו לקבוע את מקום מושבם בישראל – היא דווקא הנחה סבירה בהחלט. הפחד מפני אובדן צביונה הדמוקרטי לכאורה של המדינה הציונית (על השלכותיו הבינ"ל) הוא זה שהניע אותו לבטל הנחה זו בבוז. טיעון זהה כמעט השמיעה זהבה גלאון. שני אלו הניפו למעשה שלט ציוני בו כתוב: "זו לא גזענות, זו ציונות [המשך לגיטימיות קיומו של המשטר הציוני]", לעומתם גרוניס, בסיוע הדמוגרף הציוני, הניף את השלט: "זו לא גזענות, זו הישרדות [של המשטר הציוני]".

    אל ההשוואה המופרכת הזו – ההשוואה בין היחס מתנחלים- תושבי דר' ת"א והיחס פלסטינים-מהגרים בדיון הציבורי והתקשורת – חברו אנשי השמאל בעיני עצמו, אלו המיוצגים ע"י זהבה גלאון ודומיה ופעילותם מתוארת ע"י הכותב כפעילות בסוגיה הפלסטינית או בסוגיית הפליטים. לדעת הכותב שתי אלו נעשות עם מי שאינם חברי הקהילה הפוליטית ואין להם קול וייצוג בה, ושתיהן מאפשרות פעולה בשם שוויון אוניברסלי תוך התעלמות מהיעדר השוויון הפוליטי. יש לשאול מה לתיאור זה ולפעילים היהודים בבילעין ובמקומות דומים אחרים – מזדהים המכירים בתפקידם כמזדהים, לא כשותפים לדרך ובוודאי לא כמתווי דרך המאבק.

    דווקא המזדהים עם המאבק הפלסטיני ללא סייג (שמאל בעיני הפלסטינים) הם אלו אשר מכירים בשורש הדיכוי של שוליה התחתונים של הקהילה הפוליטית, והם אינם מגבילים את הדיון לנושא הכלכלי בלבד. מצב בו הנכס התרבותי העיקרי שלהם שיש לו ערך בפרופגנדה הציונית-אשכנזית הוא עצם השתייכותם לקהילה בזכות היותם יהודים הוא הוא הדיכוי, והוא הרבה מעבר לדיכוי כלכלי. נוסף לזאת, אפילו הדיכוי הכלכלי נדחה בבוז וללא השמעת טיעונים נגדיים העומדים במבחן הסבירות (למשל, הזדהות ללא סייג של השב"ע עם מפכ"ל המשטרה דנינו כשהציע להתיר למהגרים לעבוד כדי להקל על תפקוד המשטרה, לא כדי למצוא פתרון אמיתי בקנה מידה לאומי ובינ"ל). בהיעדר אוזן קשבת לבטחון תעסוקתי ולבטחונם האישי במקום מגוריהם, הם נאחזים בקנאות בשיח הבטחוני\דמוגרפי – סימטומים לשיח ציוני, כטובע הנאחז בקש. ניצול מצב זה ע"י מחרחרי ריב ומדון כדוגמת בן ארי הוא תוצאה בלתי נמנעת של ההכחשה וההשתקה של דיכוי זה ע"י השמאל בעיני עצמו, ולכן לשב"ע יש חלק מהותי, שיתוף פעולה ממש, עם מי שלכאורה הם מתנגדיו – בן ארי ודומיו. לא לחינם השווה יוסי דוד את גורביץ לבן גביר כשני צדדים של אותה מטבע.
    http://rootcanalbm.wordpress.com/2012/05/27/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%95%D7%91%D7%9F-%D7%92%D7%91%D7%99%D7%A8-%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%AA%D7%9D/

    טוב יעשה הכותב אם ישתתף במאבק להנחלת ההפרדה המוחלטת בין אותו שב"ע, ימין ציוני קיצוני פרגמטי, לבין השמאל בשיח הציבורי בכלל ולשיח בין תושבי דרום ת"א בפרט. טשטוש הבדלים אלו מקשים על אנשי שמאל דוגמת יעל בן יפת, שולה קשת ואחרות להיאבק כראוי בבן ארי. במקום זאת הם צריכים להתעסק עם חבריו של יוסי W בוש. הנפת שלטים של מפלגות מרצ וחד"ש בהפגנות תמיכה לכאורה – פטרונות למעשה, מזיקות לשיח הפרדה זה ויש להלחם בה. במקום זאת יש לאמץ את ההסברה כי ביבי הוא אשכנזי (לאחר שמבררים מה אשכנזי בעיניהם) וכשלב ב' – אך ורק לאחר שיושם בהצלחה שלב א' בתכנית השלבים – לחלק את מאמרו של צבי בן דור – לקראת בל"ד, לקרוא את בל"ד
    http://www.tajamoa.org/?mod=article&ID=833

  2. כפיר אזולאי

    והכשל ביחסו של השמאל למזרחים אינו מקרי שהרי אם השמאל יאמץ את תחושת הסולידאריות האתנית יהודית עם יהודים מזרחים, הוא יאבד את כל משמעותו ולכן הגזענות כלפי המזרחים עוד מימי מפ"ם ומפא"י ועד היום היא אימננטית ולכן בלח"י, באצ"ל ובחירות מזרחים תמיד חשו בבית
    כשל זה מתבטא גם בהפרד ומשול המגוחך בין אריאל וכרמיאל או פסגות ונתיבות. לו היו השמאלנים באמת מכירים את האוכלוסיות המוחלשות היו מבחינים שמדובר בשומרון ובנגב ובגליל באותה אוכלוסייה מוחלשת ממש ורק טמבל יחשוב שאח (מזרחי, חרדי, רוסי) מאופקים יאבק נגד אחיו (המזרחי, חרדי ורוסי) ממעלה אדומים

  3. כפיר כהן

    ליניב וגיא, תודה על מאמר מעניין. אני מסכים עם דרור שההשוואה בין הפלסטינים לתושבי השכונות היא בעייתית אם כי אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתו בכל הפרטים.

    אני חושב שאתם צודקים לגמרי שעבור המערכת הפולטית ואפילו הציבורית ההפעלה של טעון ה"דמוגרפי" מזכיר את היחס לערבים, אבל אתם בעצמכם טוענים שזה לא אותו עניין ואכן, בעוד שכניסה של ערבים היא אכן בעיה דמוגרפית עבור המערכת הפוליטית בגלל הכיבוש, אף אחד לא באמת חושב שהגירה סודנית תשנה את מצבת הכוחות הפוליטיים בישראל.

    אם כך, אנחנו צריכים להבין את האיום ה"דמוגרפי" כסימן ריק במקרה הזה, כסימן שמכוח ההפשטה של השיח הציבורי והתקשורתי עבר משדה אחד של משמעות לשדה אחר מבלי שתוכנו יעבור גם כן. לכן, בעוד שהמילים דומות, הסיבות להופעתן שונה ורק סיבות אלו יכולות להעניק להם משמעות ולא משמעותם המילונית.

    עכשיו, עניין הפליטים זכה לתשומת לב גדולה מאוד בזמן האחרון, אני לא בטוח שבצדק, זאת אומרת אני לא בטוח שיש קשר בין מימדי התופעה או מאפייניה לבין הוויכוח הפרלמנטרי או התקשורתי מסביבה, פער שאתם מסבים את תשומת ליבנו אליו, אבל לפי דעתי לא מסיקים ממנו את המסקנות. אם אכן, כפי שעולה מעמדתכם, בעיית הפליטים איננה בעיה ממשית (יש רק 250 אלף פליטים או פלסטינאים "זרים"), אז אנחנו צריכים לשאול מדוע היא הפכה ל"בעיה" מתוקשרת כל-כך, מדוע באותו רגע?

    אי אפשר לענות על השאלה הזו על ידי מיפוי התגובות בשכונת שפירא, בתקשורת או בכנסת, מכיוון שהתגובות הללו כבר מניחות את החשיבות של הפליטים כפליטים ולכן אינם יכולים לעזור לנו להבין מדוע הם הפכו לחשובים מלכתחילה. מכיון שאתם לא מסבירים את סיבת הפער, השיחים השונים עצמם הופכים להיות הסיבה או ההסבר לחשיבות הפליטים, וזה כמובן בעייתי. כאשר אתם אומרים "הסכנה מפניה מתריעים אינה דמוגרפית, אלא נוגעת לצביון המדינה או לזהות הקולקטיבית שלה" – מה הוא המעמד של "צביון המדינה" בניתוח שלכם? האם "צביון המדינה" הוא האופן השיחני דרכו אנחנו מבינים ומבנים את בעיית הפליטים, או ש"צביון המדינה" היא הסיבה שבגינה הפליטים הופכים לבעיה? לי נדמה שאתם מתכוונים לאפשרות השניה, ולכן, "צביון המדינה" איננו שיח כלל בניתוח שלכם אלא אסטרטגיה פוליטית. אני מסכים עם הבנה כזו של "צביון המדינה" אבל שימוש כזה ב"שיח" לא עולה בקנה אחד עם ניתוח שיחני מכיוון שמה שמשתמע ממה שאתם אומרים הוא ש"צביון המדינה" הוא כלי רטורי המניח מראש מאבק כוחות לא רטורי.

    אני חושד שהבעיה באופן שבו אתם ניגשים לעניין היא בגישה השיחנית של מישל פוקו (אם כי אתם נאלצים לנוע לקראת סוף המאמר להסבר כמו-מעמדי שתיכף אסביר מה חסר בו), שברגעים אחדים מאלצת אותכם למפות את השיח וברגע אחר להסביר כיצד משתמשים בשיח. כל אלה מגיעים "מאוחר" מדי לבעיה ומתיחסים אליה במונחיה שלה (במונחי ההופעה) במקום לדון בסיבות כניסתה לדיון הציבורי (תנאי ההופעה).

  4. כפיר כהן

    בוא נבחן כמה מהסמפטומים של הגישה השיחנית על מנת להגיע למגבלותיה. ראשית, אתם מציעים שישנם ארבעה שיחים, אך למעשה, אתם עובדים בפועל, ובצדק לדעתי, רק עם שנים – השיח ההומנטירי והשיח הבטחוני. בנוסף, שלושת השיחים (בטחוני, לאומני, דמוגרפי) אינם באמת שיחים שונים, או שיחים במובן המדויק של המונח, הם כולם ביטויים שונים של שיח אחד והוא השיח המדינתי, שמסדר את כל המופעים בשדה על פי כוח הכובד שלו. רק מול השיח המדינתי השיח ההומנטרי מופיע כשיח אחר שלא נותן עדיפות למדינה ומבקש לעקוף אותה, כביכול מלמעלה. חשוב לציין, ששני השיחים למרות הבדלם מניחים את המדינה כסובסטנציה – גם השיח ההומנטרי מניח מראש את הסוברניות של המדינה, אך מבקש את התחשבותה בערכים "הגדולים" ממנה – זו הסביבה שהשיח הזה הוא מוסרני ואידאלי, ומתאים לשמאל הישראלי.

    עכשיו, לא ברור לי מה אנחנו מבינים טוב יותר כאשר אתם אומרים לנו שישנם ארבעה שיחים? מדוע חשוב לדעת שפעם זה שיח כזה ופעם זה שיח אחר? הרי הם מופעלים כתגובה לבעיה ממשית מסוימת שמאפיינה אינם ניתנים בהם. זו בדיוק הבעיה הפוקויאנית, שהיא מרדדת את המשתמשים בה למילונאים, לרואי חשבונות. השאלה היא מדוע הפליטים הם "בעיה", ומדוע הם הפכו ל"בעיה" מסוג מסוים באותו רגע. במילים אחרות, התנאי שהפך את הפליטים ל"בעיה" ברגע נתון איננו ניתן בלשון הסמבולית של הספירה הציבורית (הנראית לעין) אלא במאבקי הכוח בין קבוצות שונות, אליהם אתם מגיעים רק בסוף, וגם אז באופן חלקי ולא מדויק, מתוך ההצבה שלהם מול השיח ההומנטרי בספירה הציבורית במקום מול יחסי הכוח.

    נשים לב לא-סמטריות של הקבוצות שאתם מציעים. מצד אחד אתם אומרים שתושבי השכונות מרגישים מאוימים על ידי הפליטים ולכן השיח ההומנטרי לא מעניין אותם. תושבי השכונות הם כוח במאבק עצמו – הם אלה שנמצאים בשכונות ועבורם הפליטים היא בעיה מעשית, יומיומית, ולכן הם "מופעלים" במידה רבה בשדה עצמו. לעומתם אתם לא מציבים את בעלי האינטרס האחרים שמכוחם הבעיה הפכה לבעיה תקשורתית (חברי כנסת, פעילי ימין, אינטרסים כלכליים אולי) אלא דווקא את האנשים בספירה הציבורית (אינטלקטואלים, פעילים וכדומה) שלא רק שהם לא ממש צד במאבק הכוח עצמו, עבורם הבעיה היא כבר "בעיה" וכבר בעיה מוסרית, זאת אומרת הם נמצאים במישור חברתי אחר לחלוטין ביחס לבעיה של תושבי השכונות. מדוע זה כך? מדוע הא-סימטריות הזו בניתוח של הבעיה? התשובה שלי היא מכיוון שאתם הפכתם את השיח עצמו לשאלה שלכם. אתם שואלים מדוע השיח עצמו מופיע כפי שמופיע, מדוע תושבי השכונות עוינים את השיח ההומנטרי ומדוע מאידך, אנשים בספירה הציבורית מאמצים אותו. השאלה הזו כבר מניחה את כניסת הפליטים למרחב בציבורי כבעיה, ולכן מלמדת אותנו מעט מאוד על יחסי הכוח.

    מותר לציין שאני חושב שהשיח ההומנטרי הוא סמפטום לאי יכולת להתמודד עם הבעיות הכלכליות והפוליטיות בישראל והוא ניסיון להערים על אלו באמצעות שיח מוסרני שאין ולא כלום עם תנאי החיים בישראל.

  5. יניב

    תודה על כל התגובות והמחשבות.

    ראשית, הבהרה שמתייחסת לכל התגובות – במאמר ניסינו להצביע על דמיון בין "הבעיה" של הפליטים ומהגרי העבודה ל"בעיה" הפלסטינית באמירה ששתיהן אינן בעיות עצמאיות, אלא שהבעיה היא ששתי האוכלוסיות במעמד בעייתי בקהילה הפוליטית ששמה ישראל בגלל אסטרטגיה מכוונת של טשטוש גבולות – גיאוגרפיים או דמוגרפיים. בשני המקרים אלה אוכלוסיות שבאופן אפקטיבי הן חלק מהאוכלוסייה הנשלטת על ידי המדינה אבל הן אינן חלק מהקהילה הפוליטית, ובאופן מכוון המעמד הפוליטי שלהן במסגרת הקהילה נשאר עמום.

    מכאן גם האנלוגיה בין המתנחלים לתושבי השכונות, מכיוון ששתי הקבוצות נמצאות במעין אזור גבול (גיאוגרפי / דמוגרפי וממילא פוליטי).

    כפיר אזולאי – תודה על ההערה שלך, שהיא נכונה וחשובה. בכל זאת, נדמה לי שאי אפשר לערוך את האנלוגיה הזו בלי לסייג אותה, גם אם רבים מהמתנחלים אינם הפרופיל של גוש אמונים.

    כפיר כהן – נדמה לי שאנחנו מסכימים כמעט בכל הדברים המהותיים. אני לא חושב שהניתוח שלנו הוא עד כדי כך פוקויאני כמו שפירשת אותו. מושג ה"שיח" לא כל כך חשוב לנו, ואפשר להחליף אותו ב"רטוריקה". אכן, הבעיה היא "צביון המדינה", אבל מכיוון שזה מושג ריק הדרך שלנו להבין אותו היא באמצעות מושג הגבול – גבולות המדינה (או עדיף: הקהילה הפוליטית). כאמור, הגבולות הללו, והטשטוש המכוון שלהם על-ידי בעלי אינטרסים שונים וקואליציות ביניהם הוא לב הבעיה. הפניית תשומת הלב לשיחים (או לאופנים הרטוריים) היא רק דרך מבחינתנו להבין את הבעיה הזו. ההקבלות והא-סימטריות שאנחנו מציעים בין קבוצות חברתיות הן בדיוק ביחס למושג הגבול (המתנחלים ותושבי השכונות דומים בכך ששניהם מצויים בקרבת הגבול, מבפנים. תושבי השכונות והפעילים ההומניטריים שונים באופן שבו הם תופסים את הגבול – כקו-הגנה או כמשוכה לדלג מעליה).

    דרור – תודה על התגובה. איני בטוח, אבל נדמה לי שאתה מגדיר באופן מאוד שונה את הקהילה הפוליטית מהאופן שבו אנו מגדירים אותה, וזה המקור העיקרי של הבדלי ההשקפות בינינו בפרשנות המצב.

  6. כפיר כהן

    תודה יניב. אם אנחנו מסכימים שאתם מבינים שיח כרטוריקה, כאמצעי פוליטי, אז מהי בדיוק השאלה שאתם מעלים? עניין טשטוש הגבולות הוא לא אופיני לישראל או אפילו למצב של כיבוש, הגבול בין הקבוצות תמיד עולה, בכל מאבק, מכיוון שכך המתמודדים משיגים לגיטימציה ועושים דה-לגיטימציה. ראה לדוגמא הטשטוש בין המזרחי האמתי למזרחי המזויף (איפה עובר הגבול?); בין אלה שנאמנים למדינה על ידי שירות צבאי ואלה שלא (איפה עובר גבול הנאמנות?); בין אלה שנאמנים לאירופה ורוצים שהגרמנים יוותרו לבין גרמניה שמבינה את "אירופה" אחרת (מיהו אירופאי?); בוויכוח בין הדמוקרטים שרוצים לאזרח מקסיקנים שעובדים בארה"ב ללא רישיון כי מה שחשוב זה שהם עובדים לבין רפובליקאים שרצים לסלק אותם כי הם נכנסו שלא באופן חוקי(מיהו אמריקאי אמיתי?) וכהנה וכהנה.

    השמאל הישראלי המוסרני אוהב מאוד את שאלת הגבולות, אבל זו באמת שאלה מצוצה מאצבע. בכל מאבק אמיתי שאלת הגבול עולה כחלק מהמאבק עצמו. במידה רבה מאוד, ובאופן שאולי יפתיע אותך, אני חושב שהגבולות הלא ברורים של ישראל הם פתח אוטופי ולא בעיה, כי כך אנחנו תמיד "רואים" את השרירותיות של הגבול ואיך המדינה שוב ושוב משנה אותו בהתאם לצרכיה.

    אני חושב שהשאלה הקשה יותר (שעליה אין לי תשובה) היא מדוע הפליטים הפכו "לבעיה" באותו רגע?

  7. יניב

    בדיוק מכיוון שאנו מבינים את השיח כרטוריקה / אמצעי פוליטי, עלתה בנו השאלה מדוע האמצעי הפוליטי הזה מופעל באופן דומה בשני המקרים של הפלסטינים והפליטים, ומעורר תגובות דומות בקרב קבוצות שונות (גזענות ולאומנות מזה, טקסי טיהור ומצמוצי שפתיים צדקניים מזה). העמדה של הקבוצות השונות ביחס לגבול והטישטוש של הגבול – היא התשובה.

    זה נכון שעניין הגבולות רלוונטי לכל קבוצה שהיא, וגם הטשטוש שלהם הוא עניין כלל אנושי, אבל דווקא בפוליטיקה, ביחס ליחידה הפוליטית או הקהילה הפוליטית, נדמה לי שיש חשיבות רבה יותר לגבולות (לפחות לפי תפיסות מסויימות של הפוליטיקה זה המרכיב המכריע שלה – למשל שמיט, עם ההבחנה בין ידיד לאויב). ולכן דווקא במקרה של הפוליטיקה המקרים בהם הגבול הוא קבוע ונוקשה או לחלופין מטושטש בכוונה יש עניין מיוחד.

    הדוגמה של מהגרי העבודה בארצות הברית היא מעולה והיא באמת משיקה בעניינים מסויימים לדוגמה הישראלית. הרי בעיני הקפיטליזם / הניאו-ליברליזם הגלובלי באמת גבולות הם משהו שיש להשמיד / לעקוף לצורך התרחבות השוק וההון. במקרה הישראלי יש חבירה מעניינת וייחודית לדעתי בין אינטרסים כלכליים (שלהם גם תפקיד בטשטוש הגבולות הגיאוגרפיים ודמוגרפיים עם הפלסטינים) לבין שאיפות סותרות של התרחבות ובידול של הציונות (זה נכון גם טריטוריאלית, ומכאן לדעתי ה"מאוהבות" של השמאל המוסרני בגבול כפי שאבחנת אותה; אבל גם דמוגרפית – ומכאן כל העיסוקים המשונים בשאלת יהדותם או אי-יהדותם של עולים ממדינות שונות); ועל זה מתרכבים באורח קצת אחר גם תפיסות הומניטריות שגם הן מבקשות לוותר על הגבול, בנסיבות ספציפיות, בשם אידיאלים אוניברסליים.

  8. כפיר כהן

    יניב, מה שאני מנסה להציע הוא ראשית, שה"דימיון" בשיחים הוא תכונה שאתם מייצרים בשדה השיח של הסוביקט המפרש ולא תכונה של אויבקט הביקורת. אתם מציע שתשאלו, מאיזה מקום בעולם הסימבולי השיחים נראים "דומים" ולא להפוך את ה"דימיון" למשהו אוביקטיבי כי הוא לא. הדימיון מופיע רק לאחר ההפשטה – שאתם מבצעים – בין הסודני לבין הפלסטיני. מה שימנע את ההפשטה הוא הקונטקסט ההיסטורי-פוליטי אותו מרדדים לשיח עצמו.

    שנית, אם אתה מסכים שעניין הזהות הוא חלק מהמאבק, אז אין ממש מקום לדבר על טשטוש כי מכאן אתה כבר מניח את התבדלותם של הקבוצות לפני שהמאבק החל, מה שאתה בעצמך מניח כשגוי.

    שלישית, זה לא מדויק לומר שקפיטליזם מעניין רק בהרחבת הגבולות ואילו הקבוצות הפוליטיות מעוינות בגבולות מכיוון שקפיטליזם הוא עניין רב סתירות, בו ברגע שחברות חזקות מסוימות מעונינות להכנס ללא מכשול למדינות חלשות, אותן חברות רוצות לשמור על גבולות מסוימים של מחירים ועבודה וכדומה.