במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון

החלטה 1325 של האו"ם מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לנשים בחברה הפטריארכלית, אולם כמו במעגל קסמים, המושג מקפל בתוכו גם את המצב של חוסר ביטחון. אסתר עילם השתתפה בבניית תוכנית ליישום ההחלטה בישראל ויצאה עם תובנה מאירת עיניים שקשורה במלה נוספת: קיימות
אסתר עילם

א. רקע

כאשר בשנת 2000 התקבלה באו"ם החלטה 1325, הדורשת שיתוף נשים בכל ההליכים והדרגים של קבלת החלטות מדיניות בנושאי ביטחון, היא נראתה מבטיחה ביותר. היו בה תכנים שמקורם בתובנות פורצות דרך מהגל השני של הפמיניזם, ובפעילות של כמה עשורים שיצרה שינויים מן היסוד בכל הקשור בתפיסת הביטחון של נשים. הייתה זו תוצאה של עבודה עצומה שנעשתה ברחבי העולם להעלאת מודעות הציבור והרשויות לגבי טווח רחב של התנהגויות מפלות ויחס דכאני כלפי נשים מצד ממסדים פטריארכאליים למיניהם.

בישראל חברו כמה ארגוני נשים במטרה לבנות תוכנית פעולה ליישום החלטה 1325, בשיתוף קשת רחבה של ארגוני נשים ופעילות פמיניסטיות, בהם המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ואן-ליר ואג'נדה. הארגון איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי, נטל על עצמו להוביל תהליך זה. עד עתה התקיימו שלושה מפגשים שנערכו בתל אביב: הראשון שהתקיים בינואר הוקדש להיכרות עם ההחלטה, שהוצגה תחת הכותרת "תוכנית פעולה כוללת NAP ליישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם", בצירוף הסיסמה "בלי נשים אין ביטחון"; השני שהתקיים במרץ עסק בנושא "ייצוג מגוון של נשים ועמדות מגדריות במוקדי קבלת החלטות בגופים מעצבי מדיניות ביטחונית-מדינית", והיה טעון למדי עקב גישות שונות שהביעו הנשים בסוגיה זו; המפגש השלישי שהתקיים ב-10 ביוני עסק בתכנים שנשים מייחסות למושג "ביטחון", במטרה לנסח "הגדרה מוסכמת של מושג הביטחון". המשימה הוצגה כהרחבת היריעה של תכנים שמקובל לזהותם עם מושג הביטחון, וכהוספה של תכנים חדשים שמקורם בעולמן של נשים, ואשר בדרך כלל לא מזוהים עם המושג, כמו "ביטחון לקורת גג".

אין ספק שללא נטילת אחריות, הפגנת מחויבות ומסירות והשקעה מצד הארגונים, פרויקט זה לא היה יוצא אל הפועל. ועל כך מגיעות להן כל התודות וכל ההערכה. אני השתתפתי בכל המפגשים, אולם במאמר זה אתייחס למפגש השלישי שתפקד עבורי כזרז לתובנה מהותית בנושא. המפגש התחיל בהצגת הנושא במליאה, המשיך בדיון בשתי קבוצות נפרדות, והסתיים בהצגת ממצאי מחקר על הבדלים בתפיסת הביטחון של נשים מקבוצות שונות באוכלוסייה. בכל השלבים הייתה השתתפות ערה של נשים שדנו במשימה הלא פשוטה של שינוי התפיסה הגברית המקובלת לגבי מהו ביטחון.

ב. ההתנסות האישית

המפגש השלישי שימש, כאמור, זרז לתובנה, ולכן אתייחס להשתתפותי בו. דיברתי בפומבי שלוש פעמים. פעם אחת בקבוצה, כאשר טענתי שרשויות הרווחה לאו דווקא עונות על בעיות ביטחון של נשים, וגם הצעתי לשים לב להשפעה הדדית הקיימת בין מצב הביטחון של נשים לבין הדימויים השליליים על נשים הקיימים בתרבות. פעם שנייה דיברתי במליאה, לאחר הדיווח על המחקר, והעליתי השגות לגבי ניסוח שאלה למרואיינות על התנסות בתקיפה מינית בילדותן שהוצגה בתור "מגע מיני בניגוד לרצונך". ציינתי שלא ניתן לזכור תקיפות מיניות שהתרחשו בילדות המוקדמת, וכי ילדות שהותקפו לא בהכרח רואות זאת כנעשה "בניגוד לרצונן", מאחר שתוקפים נוקטים לרוב בטקטיקה של השגת שיתוף פעולה של הילדה.

לאחר מכן, הערתי לאישה שישבה לידי שחסר לי במפגש זה הקישור בין הפוליטי לאישי, ואז הושמעו דברי הסיכום בהם הדגישה הדוברת שיש צורך לא רק בניתוח מצב פוליטי אלא גם בהתייחסות להתנסות אישית (היא התייחסה למושג "בושה", שקודם הוצג על-ידי אחת המשתתפות כסיבה לכך שנשים לא מספרות על תקיפה מינית שעברו). בעקבות דבריה קמתי ואמרתי לנוכחות שכאשר חזרתי למקומי לאחר שהשמעתי את הערותיי חזר ועלה במוחי משפט אחד, "הייתי בת פחות מגיל שמונה כשזה קרה לי", אך לא דיברתי על כך קודם לכן כי לא הייתה במפגש אווירה בטוחה לכך, ולראיה – כמעט לא שמעתי נשים אחרות מדברות באופן אישי. כך הסתיים המפגש, וכמה נשים נגשו אליי במחוות עידוד.

ג. חוויית ה"אהה"

בצאתי לרחוב הרהרתי תוך כדי הליכה על המפגש ועל סדרת המפגשים כולה, והתחושה שעלתה הייתה של "כובד": כאילו מדובר בסחיבת עגלה שגלגליה מכוסים בוץ או בצב ענק המזדחל לאטו. ואז עלתה לתודעתי מילה מסוימת, וחזרה ועלתה, ולא הבנתי מדוע אני חושבת על מושג שכלל לא הוזכר היום במפגש, ושלא קשור לנושא הביטחון בו דנו. פגשתי בחברה, ודיברנו קמעא, ואני ספרתי לה על המפגש ועל המילה שעלתה לתודעה, ושאינני מוצאת קשר בינה לבין מה שהתרחש היום במפגש. לאחר שעליתי לאוטובוס בדרכי הביתה והתיישבתי במקומי חזרתי במחשבתי למושג "ביטחון", ואז עלתה בי תובנה לגבי מושג זה, וגם הבנתי כיצד המילה שפרצה לתודעתי מתקשרת לעניין.

התחברתי לתחושת ההתעלות שהייתה לי בחודשי החורף והאביב של שנת 1972, שמקורה בהכרה בכל הכאב והשבר של הדיכוי, אך בה בעת בתקווה ובאפשרויות ששחרור האישה טומן בחובו. את הידיעה הזו המשלתי אז למנוף באמצעותו אוכל להרים את העולם. והנה, ארבעים שנה מאוחר יותר חזרתי וחשתי שסוף סוף אני יודעת מהי הבעיה, ומהו "המקל בגלגלים", מהו אותו בוץ, ומהו אותו שריון. מבחינתי זה היה המושג "ביטחון". הוא אמור להיות הפתרון, אבל הוא בעצמו הבעיה. לכן, לא ניתן לשנות מצב קיים של חוסר ביטחון עבור נשים באמצעות התפיסה שיצרה את המצב הזה והגלומה במושג "ביטחון".

ראיתי את  המארגנות נאבקות בגבורה מול "משימה בלתי אפשרית" זו, ומבחינתי, במרחק של יותר מארבעים שנה מחוויית ה"אהה" הפמיניסטית, הייתי צריכה לעבור תהליך מסוים כדי להגיע למסקנה זו. הבנתי מדוע עלתה קודם במחשבתי המילה "קיימות" שנראתה לי לא קשורה. הבנתי שהחלטה 1325 לא עוסקת ב"ביטחון" אלא ב"קיימות". ואז שאלתי את עצמי מה השוני בין שני המושגים. התשובה היתה שאת המושג האחד, "ביטחון", אני רואה כמייצג את הפילוסופיה הדכאנית של העולם הפטריארכלי. ולכן, עד כמה שננסה לשנות אותו ולהלביש לו בגד חדש, משמעותו לא תשתנה, כי רק העולם הפטריארכאלי הוא שמייצר מצב שבו נשים מחפשות "ביטחון".

במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון, מאחר שאין סכנות האורבות לפתחנו כמו בתרבות הפטריארכלית שנשים בה נועדו להיות קורבנות. כך תוייגנו וכך קובענו במפה הפטריארכלית, והניסיון לשנות את מקומנו במפה לא משנה את עובדת קיום המפה, ואנו נתונות לאילוציה. לעומת זאת, מושג ה"קיימות" ממחיש כיצד נראית מציאות פמיניסטית, מאחר שהוא כולל את רעיון השוויון כנתון פתיחה לגבי כל יצור אנוש מכל זהות שהיא בהתייחס לנתונים כמו מגדר, מוצא אתני, זהות מינית, צבע עור, גיל, כשירות פיסית/נפשית/מנטאלית, וכדומה. רעיון ה"קיימות" משמעו חלוקה נכונה של משאבים המצויים בעולם, התואמת את הצרכים. הוא מניח קיום הרמוניה וטיפוח ההדדי בקרב יצורי אנוש, ובינם/ן לבין הסביבה.

החלטה 1325 מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לפתח ומציבה תנאים שמטרתם להגביר את תחושת הביטחון בקרב נשים. אולם תנאים אלה יכולים לספק רק מידה מסוימת של "ביטחון", שזה אומר הפחתת הסכנה. "יותר" או "פחות" ביטחון פירושם "יותר" או "פחות" סכנות. המושג "ביטחון" איננו חלופה לחוסר ביטחון, כי הוא מכיל בתוכו את המצב של חוסר ביטחון. זהו מצב דיאלקטי, בעל אופי של מעגל קסמים, שבו "ביטחון" ו"חוסר ביטחון" שזורים זה בזה ותלויים זה בזה.

לכן, אם הבעיה אתה מתמודדת ההחלטה 1325 היא שאלה של "ביטחון", ה"ביטחון" לא יכול להיות גם הפתרון לה. אין זה מקרה שהתרבות הפטריארכלית עוסקת ב"ביטחון" בלי הרף. או כפי שמאי וסט אמרה בזמנו: "כל גבר שאני פוגשת רוצה להגן עלי, ואני שואלת: 'מפני מי?'" לכן המושג "ביטחון" הוא תוצר, וביטוי, של מציאות כוחנית, היררכית (המייצרת שאלות כמו "על ביטחון של מי יש לשמור? ומפני מי?"), ואילו המושג "קיימות" מניח קיום של מציאות מיטיבה, מכילה, ושוויונית. כך התברר לי שהמושג שהתנגן במוחי עם צאתי מהמפגש, ושנראה לי כלל לא קשור אליו, הוא התכלית: יש ליצור תנאים של קיימות בעבור נשים, ולמעשה בעבור הכול. באותו מפגש, אחת הנשים, ממובילות הפרויקט, אכן ציינה שמושג "ביטחון" בעבור נשים משמעו השגת ודאות, וציינה את מובנה כ"להיות בשליטה". היא, אכן, קלטה את הבעייתיות שבמושג "ביטחון" והמירה אותו בוודאות. אבל "להיות בשליטה",  מבחינה לוגית, איננה תוצר של ודאות, מאחר ובמצב של ודאות "שליטה" היא נתון פתיחה, לא מטרה שיש להשיג.

כמו-כן, בעולם פטריארכלי, מושג ה"שליטה" הוא בעל משמעות שונה עבור נשים וגברים: בחברה הקיימת גברים רואים את השליטה על גורלם כמצב "טבעי", שהם נועדו לו מתוקף מינם. לכן, "בטחון" בעבורם הוא יעד מעשי ותכליתי, המיועד להתקיים במקרים ספציפיים שבו השליטה שלהם מאוימת. בעבורם "ביטחון" מתבטא בקיום של דברים מחוץ  להם, כמו "צבא", או "טנק", ובמישור האזרחי זה "ביטחון מגנבה" שניתן להשיג על-ידי נעילת הדלת במפתח (דוגמאות אלה נתן גבר שנשאל מהו "ביטחון" עבורו). נראה שעבור גברים "ביטחון" הוא בעיקר מטרה חיצונית, שהשגתה תלויה באמצעים מעשיים, טכניים, ללא קשר לתכונות אישיות. גם "פרנסה", "בריאות", "אדמה", וכיוצא בזה נתפסים על ידי גברים כמטרות של ה"אני" שיש להשיגן. לעומת זאת, נשים גדלות לתוך עולם שבו ה"אני" מעוצב בהתאם לתחושת הביטחון, כך ש"ביטחון" עבור נשים הוא חלק בלתי נפרד מה"אני", ונוגע לעצם הקיום. ולכן לאו דווקא מוגדר על-ידי השגת מטרה חיצונית שהיא.

נקודת המוצא של גברים היא שביטחון "מגיע לי", ואילו נקודת המוצא של נשים היא מצב קיומי של חוסר ביטחון וחוסר שליטה (או פגיעות) כמצב בסיסי. למשל, באותו מפגש דיברה אישה ממובילות הפרויקט על נשים הנושאות "טראומה עיקשת". למעשה, במערך החברתי הקיים כל אישה מוצפת בטראומות, מאחר שאנו מוצבות מראש על-ידי החברה בעמדה של קורבן, השגת "ביטחון" היא מחסום של הגנה בלבד, אך אין היא מבטלת מציאות זו שבה נשים מצויות במצב כרוני של הימצאות ב"סכנה", הדורשת נקיטה מתמדת של אמצעי "ביטחון".

ד. מדוע "קיימות" היא מטרה נכונה יותר?

באופן עקיף עסקתי בכך בימי המחאה של הקיץ הקודם. עם הקמת ועדת טרכטנברג החליטו פמיניסטיות בחיפה לנסח מצע חלופי המתייחס לצרכים ואינטרסים של נשים. לשם כך הן ארגנו את הדיון במקביל לנושאים בהם דנה הוועדה. טענתי אז שכפמיניסטיות איננו אמורות לקיים מאבק חברתי לפי החלוקה המסורתית של נושאים כמו "רווחה", "בריאות", "חינוך", "פוליטיקה", וכדומה, כי כך אנו משחזרות את המבנה החברתי הפטריארכלי הקיים וממשיכות להיות כלואות בו.

כפילוסופית שחקרה אפשרות למדע פמיניסטי, ברצוני לציין שאני רואה בחלוקה ל"תחומים" – כמו גם בחלוקה לדיסציפלינות במדע – צורת חשיבה שמקורה ב"זמן החדש" במערב שבו עוצבה המדינה המודרנית המערבית, וגם המדע המודרני המערבי, באמצעות מידור מרקם החיים ל"תחומים" ול"נושאים", וסידור של אלה לרוב על-פי פרדיגמה היררכית-דיכוטומית.

למשל, הידע המדעי הובחן על-פי תחומים שונים, שסודרו בסולם הבנוי לפי בין מידת ההפשטה של הידע, כאשר בראשו המתמטיקה, המכונה גם "אם המדעים", ולצדה הפיסיקה. למטה מהם מדעי החיים, וכך במורד אל מדעי החברה, ואל מדעי התנהגות. הפרדיגמה ההיררכית מתבטאת בדגמים  האמורים לשקף את אופני הקיום האנושי, כמו "פירמידת הצרכים" שבנה הפסיכולוג מסלאו, כך גם המבנה המדיני: משרדי הממשלה בישראל מקבלים ערך שונה: בישראל, טיפול ב"ביטחון" נחשב כערך עליון. בראש הפירמידה נמצא גם משרד האוצר, הקובע במידה רבה את הנעשה במשרדים האחרים. גם החברה ממודרת באופן הירארכי לפי מין, מוצא אתני, צבע עור, גיל, וכדומה. לא רק שבמערכות אלה קיימת חלוקה בלתי שוויונית של תגמולים, אלא גם נעלמת התמונה השלמה של המרקם החברתי.

כמי ש"נולדה מחדש" בתחילת שנות השבעים כפמיניסטית רדיקלית, לא זו הייתה תמונת העולם הרצויה עליה דנתי עם חברותיי בקבוצות להעלאת תודעה. בהן חיברנו את "האישי" עם "הפוליטי" ומצאנו שדברים קשורים וכרוכים זה בזה באופנים שונים. בהתאם לכך מיפינו מחדש את חיינו, ואת החברה בה אנו חיות. כתבתי לפמיניסטיות בחיפה שאל לנו לשכפל את החשיבה הקיימת, לא כל שכן כמחאה על העיוורון המגדרי של המחאה הכללית, וכי יש להמשיג מחדש את המרקם החברתי מתוך תפיסות פמיניסטיות. אישה אחת בלבד הגיבה בצורה דומה, וגם הציגה מפה חלופית של "תחומים", המאגדים "נושאים" הנדונים בדרך כלל בנפרד. היה לי ברור שזה האתגר האמיתי המונח לפתחנו.

ה. כיצד להמשיך?

מתוך התובנות שהצגתי כאן נשאלת השאלה כיצד להמשיך את הפרויקט. זכור לי שבמפגש האחרון, אישה ממובילות הפרויקט הזכירה את שני סוגי החירויות (על-פי משנתו של הפילוסוף ישעיהו ברלין, א.ע.), המנוסחים בתור "חירות מ.." ו"חירות ל…". בהתייחס למושגים "ביטחון" ו"קיימות" אפשר לראות את האחד כ"חירות מ…", ואת השני כ"חירות ל…". הבעייתיות ב"חירות מ", במקרה של המושג "ביטחון", היא שיש לדבר בלשון הדיכוי, ולהניח מראש מצבים בהם נשים נתפסות כמטרה לגיטימית לאלימות.

הייתי רוצה לראות ניסוח מחדש של החלטה 1325, תוך שימוש במושג "קיימות" כיעד רצוי. באם הדבר בלתי אפשרי מבחינה ביורוקרטית, אז הייתי רוצה לראות את העבודה עם מושג ה"ביטחון" תוך מודעות לבעייתיות האינהרנטית שלו, ולבנות תוכנית עבודה שלא תשכפל את המצוקות שמבטא המושג "ביטחון" או את הדימוי של נשים כקורבן, כפי שזה קיים כיום.

נקודת המוצא צריכה להיות החלטה לנסח תנאים המאפשרים לנשים לחיות במציאות ראויה. במונחים של "קיימות" פירוש הדבר יצירת מציאות מיטיבה שאינה נבנית מתוך תחושות מצוקה, אלא מתוך תפיסה חיובית, של שאיפה לאפשר ביטוי מלא של האנושיות הקיימת בנו, ובכלל זה הכללת כל הקיים מסביבנו כשייך לאותה מציאות מיטיבה. "קיימות" זו לא רק שומרת על איזון, אלא גם מאפשרת גדילה, הבשלה, ומיצוי של הפוטנציאלים הקיימים.

כנראה שיעניין אותך גם: