• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

"יותר חשוב לי להיות בשדרות מבקאן"

כבר שנים שימין מסיקה עושה סרטים ללא כל תמיכה ציבורית, מלודרמות מחיי השכונות שמאחוריהן מסתתרים חזון וביקורת חברתית עמוקה. לכבוד הקרנתו ביום שלישי (10.07) של סרטו החדש "השקר הגדול" במסגרת מפגשים מזווית כהה, לפניכם/ן ראיון שערכה איתו אסנת טרבלסי במגזין "כביש ארבעים"
אסנת טרבלסי

"הפנתרים השחורים טענו שהמצוקה של המזרחים היא כלכלית, ושהמאבק הוא כלכלי," אומר ימין מסיקה. "אני טוען שהמצוקה היא תרבותית ורוחנית. המשבר של אבא שלי היה כשהוא הבין שאת בן-גוריון לא מעניינת היהדות. זה מה שהיה קשה. המחאה החברתית של מעמד הביניים לא מעניינת אותי. הבעיה היא לא עוד מאה שקל. הבעיה היא קודם כל תרבותית."

מסיקה הוא תנועת המחאה התרבותית של ישראל. כבר עשרים שנה ויותר שהוא יוצר סרטים מחוץ לתעשיית הקולנוע הישראלית, כמעט תמיד ללא תמיכת קרנות, ללא גיבוי מערוצים מסחריים, ללא מענקים מחברות הכבלים. השחקנים ברובם חובבנים, וכך גם אנשי הצוות. בעבר זכו הסרטים למיליוני צפיות בכבלים הפירטיים; היום מחזיקים מסיקה ושותפו ירמי קדושי ערוץ טלוויזיה עצמאי באינטרנט "הפקות המזרח", שפועל גם בפייסבוק.

אלא שבשנים האחרונות, מסיקה גם זוכה להכרה ממסדית מסוימת. ערוץ 10 תמך בסרט שלו, וכך גם הקרן לעידוד קולנוע ישראלי. נערכו עימו ראיונות בתקשורת, אפילו ב"הארץ". בחודש שעבר נערכה לו מחווה מיוחדת בפסטיבל קולנוע דרום, במסגרתה הוקרן סרטו החדש, "השקר הגדול" [שיוקרן מחרתיים (שלישי) בערב בסינמטק תל אביב, במסגרת מפגשים מזווית כהה].

החיבוק המהוסס הזה לא גורם למסיקה לשנות את תפיסת עולמו, אבל הכבוד בפסטיבל קולנוע דרום בהחלט מרגש אותו. "חשוב לי שהמסר שלנו יעבור ככה, לא דרך סינמטק ירושלים או המוסדות הוותיקים והכבדים", הוא אומר. "פה (בשדרות) יש סטודנטים ואנשים שיש להם ראש דומה לשלי. גם לתלמידים וגם למורים יש מודעות חברתית, ומה שאני עושה יכול להיקלט הלאה. בשבילי יותר חשוב להיות בשדרות מבקאן, זו האמת. אני מעדיף לעשות סרטים בארץ לקהל שיושב בשכונות ובעיירות הפיתוח. אני לא אוהב את כל הפסטיבלים בחו"ל. מה התועלת בזה? מה זה חשוב?"

ימין מסיקה. "אני יכול לעשות סרטים יותר אמנותיים, אבל מבחינתי זה הדבר האחרון בסדר העדיפויות". צילום: דור מלכה

לא רוצה לעשות אמנות

הסרטים של מסיקה וקדושי, עושה רושם, באמת לא מיועדים לפסטיבלים. הסגנון אינו מוקפד, השפה של הדמויות נמוכה. "זה ממש במודע," אומר מסיקה. "אני לא מוכן שבגלל מה שנקרא אמנות או איכות של צילום או טקסט אני לא אוכל לעשות את מה שאני רוצה. אני יכול לעשות סרטים יותר אמנותיים, אבל מבחינתי זה הדבר האחרון בסדר העדיפויות. חשוב לי להעביר את המסר בצורה יותר חזקה. כל מה שנקרא אמנות ואיכות לא חשוב בעיני. אני לא עושה סרט אמנותי. לא מעניין אותי שהתסריט יהיה כתוב בצורה 'נכונה'".

אני מקבלת את מה שאתה אומר לגבי איכות, אבל למה העברית שמדברים האנשים בסרטים שלך צריכה להיות כל כך שבורה? מזרחי חייב תמיד להיות עממי?

"העממי זה העם. אני משקף מציאות. את לא יכולה להגיד לי 'למה זה ככה'. זה פשוט ככה. ככה אנשים מדברים, זו המציאות. אני יכול לדבר איתך על הסיבות למצב הזה, אבל בסרטים שלי אני משקף את המציאות. אני לא משקר כמו כולם. זו הנקודה. לכן לסרט החדש שלי קוראים 'השקר הגדול'. אני לא מחנך, אני משקף, אני המצלמה. אני לא משנה את המציאות. חס וחלילה שאני אתקן לדמויות את העברית. השימוש בשפה גבוהה הוא עוד אמצעי למנוע מהחלשים ליצור, להתקבל או להשתלב. זה אמצעי דיכוי. 'אמנות', 'איכות', 'שפה תקנית' – אלה אמצעים לדיכוי. אם אתה לא מדבר או משתמש בהם, אתה לא יכול להתקבל. זו הדרך של הממסד להרחיק את המזרחים מהתרבות. כשאני עושה סרט, חשוב לי שהוא יהיה כמו שקורה במציאות."

גם במציאות בשכונות לא כל רגע מישהו שולף אקדח ויורה.

"למה לא? זה בהחלט מה שקורה, גם היום תראי כמה נערים נהרגים והורגים. גם בכל רגע את שומעת על שחיתויות ברשויות מקומיות. אנחנו לא ממציאים את הסיפורים. את הכל אנחנו שומעים. כל גניבות הנדל"ן לדוגמא. אי אפשר להיות מודעים רק לבעיות של הפלסטינים. חשוב לדעת ולראות גם את המצוקות של האנשים החלשים באמת. לכן אני לא נמצא במחאה של מעמד הביניים."

העלילה בסרט "השקר הגדול" מעלה אמנם הרבה סוגיות חברתיות, אבל גם מציגה את האנשים, ובמיוחד את הנשים, באור לא מחמיא. ארבע נשים בסרט לבושות לכל אורכו בבייבידול ולא עושות הרבה חוץ מלהיות במיטה ולרצות לענג את הגבר ולהוציא ממנו כסף.

"בסרט יש דמויות שהן סוג של קישוט שאתה לא צריך להתעמק בהן, כמו הנשים שהזכרת. אבל הדמות הראשית בסרט היא ליאת. יכולתי לעשות אותה דמות קורבנית, שהחיים שלה קשים והיא נזקקת לעזרה, אבל אני בחרתי להראות אותה כאחת שלא נכנעת, לא מוותרת ונאבקת. רציתי לעשות סרט עם אישה כמו אמא שלי, שהיתה אישה חזקה. כשאבא שלי נפל, אחרי שבן-גוריון דפק אותו עם כל הסיפור של סולל בונה, היא לקחה את הדברים לידיים ונלחמה."

מפלגת הפיראטים

מסיקה בן 54, במקור משכונת קטמון בירושלים. הוא זוכר עדיין את ההפגנות של הפנתרים השחורים. היום הוא גר בתל אביב, ברחוב פרישמן, לב הברנז'ה שאותה הוא מבקר. באמנות עסק מילדות. "המקצוע של הסבא שלי בלוב היה צורפות. האח הגדול שלי היה מצייר ציורים כתחביב בבית וזה תמיד הרשים אותי. אני התחלתי בצילום. בשכונה היו מתנדבים מארצות הברית. היה להם ראש סבבה ולא היו להם דעות קדומות על תושבי השכונה או על מזרחים. כל מי שרצה לעסוק במשהו ולהתפתח, הם האמינו בו. בניגוד לאנשים מהממסד שהיו באים כאילו לעזור, אך מתייחסים בצורה מזלזלת ומתנשאת. אני התחברתי לאחד מהם שהיה צלם. כשהוא ראה שאני מתעניין בצילום אמנותי, הוא עזר לי ללמוד ועודד אותי. זו היתה הזדמנות להתפתח ולהתקדם ולעסוק במשהו שאני רוצה ולא להתבטל בשכונה.

"עסקתי שנים רבות בצילום. צילמתי שכונות בירושלים, תושבים, את המציאות שלהם, את המצוקה. הכל מזווית אמנותית. נסעתי לארצות הברית ועשיתי תערוכות שהצליחו והביאו קהל ואוצרי אמנות, אבל הרגשתי שהדרך האמנותית לא ממש מגיעה לאנשים בשכונות. לתערוכות היו מגיעים שוחרי אמנות עשירים שאהבו את מה שראו, אבל ה'עמך' לא הגיע. לי חשוב לתקשר עם האנשים הפשוטים.

"נזכרתי בסרטים הערבים וההודים שאהבתי לראות כנער. אחרי הסרט היינו יושבים, מדברים עליהם ומחליפים דעות. הבנתי שזה המדיום הנכון. צריך לעשות דברים שיגיעו לאנשים הפשוטים. החלטתי ללמוד קולנוע, ועברתי מניו יורק לקליפורניה".

אם אתה רוצה להתחבר לשכונות, למה לא ללמוד בארץ?

"אם הייתי נשאר פה ולומד, אם היו נותנים לי להיכנס לאקדמיה הישראלית, אני בטוח שהייתי סובל. מערכת החינוך הישראלית היא דורסנית, גם באקדמיה. היא לא פתוחה, היא מדכאת. היא לא רואה בן אדם שרוצה ללמוד ולהתפתח ולא נותנת לו הזדמנות, אלא עושה בדיוק ההפך, מייצרת מבחנים ומחסומים שמקטלגים ומרחיקים את האנשים. זה דפק את החברה הישראלית. במקום להעצים ולפתח יוצרים ומדענים, כל המחסומים האלו גרמו לכך שהרבה אנשים מוכשרים לא זכו לקבל השכלה, למרות שהם רצו. גם בשכונה היו הרבה אנשים שכל כך רצו להתפתח וללמוד, אבל המבחנים והמחסומים עצרו בהם. העיקרון שלי הוא לא לשים מחסומים, אלא לפתוח ולתת גישה לכולם".

כשחזר מסיקה לארץ, הוא ניסה לקדם את חזונו החברתי ביחד עם פעילים ואקדמאים כמו שלמה סבירסקי, מאיר עמור, יוסף שילוח, ויקי שירן ותקווה לוי. "הקמנו אז את החזית המזרחית ואת תנועת הל"ה. תיעדתי את הפעילות ועשיתי סרטים בתחום החינוך, אבל גם הם לא הגיעו או דיברו לאנשי השכונות. אז אמרתי להם שנמאס לי מהסרטים הדידקטיים ואני הולך לעשות סרטים כמו שאהבתי בתור ילד, סרטים בסגנון מערבון או בסגנון הסרטים ההודיים. הם מאוד לא אהבו את זה, התחילו להשמיץ אותי ועשו עלי חרם. אני ידעתי מה אני רוצה והמשכתי בכוחות עצמי ובאמצעיי הדלים."

יש כזה דבר בכלל "קולנוע חברתי"? זה מצליח לעזור?

"ללא ספק. השינוי קורה בשני מובנים: בשלב ראשון, המשתתפים בסרטים שלי הם בדרך כלל אנשים מהשכונה, לא מקצועיים. זה שהם משתתפים בעשייה תרבותית כשלעצמו נותן להם המון. לאורך השנים, מדובר בדי הרבה אנשים. החלק השני זו ההשפעה על מי שרואה את הסרטים. את הסרטים שלי רואים מיליונים, שוב ושוב. הסרטים גורמים לאנשים לחשוב. לפני 12 שנה עשיתי סרט בשם 'מבט כואב' על סחר בנשים. עוד לפני שזהבה גלאון ואחרים התחילו להתעסק בזה. תקפתי את העובדות הסוציאליות על היחס שלהן לאמהות. כל מי שעושים לה מניפולציה הכי קטנה, הן באות ולוקחות לה את הילד. אלו הנושאים שאני מתעסק בהם, וזה מדבר לאנשים."

מסיקה קושר בין מערכת החוקים המסדירה את השידורים, הקרנות שתומכות בסרטים והמנגנון הפוליטי ששולט בהן. ביחד, הוא אומר, נחסמת הדרך ליוצרים שאינם מקובלים על הממסד. את סרטיו הראשונים הוא הפיץ בכבלים הפיראטיים, ואת הפרומואים להם הוא שידר ברדיו השכונתי.

"הפיראטיות עזרה לנו המון בתחילת הדרך. שני הגופים האכזריים שהקימה שולמית אלוני – הרשות השנייה ומועצת הכבלים – הרסו את המפעל הזה, שבו אזרחים לוקחים יוזמה ועושים תוכניות חברתיות ומביאים תכנים שלהם. ברור ששולמית אלוני וחבריה רצו לדכא את הקשר שנוצר בין תושבי השכונות, ולכן הם הוציאו חוק שלפיו מי שעושה שידורים עצמאיים ברדיו או בטלוויזיה הוא פיראט. את החוק אישרו חיים אורון וכל האנשים האלו שמדברים על סוציאליזם ונושאים חברתיים ועל שלום עם הערבים, ובאותו הזמן רומסים ומדכאים את העם. תראי איזה דברים יפים קורים כשהחוק לא נמצא, כמו באינטרנט. התחנות הפיראטיות היו כמו פייסבוק."

היום אתה משתמש באינטרנט כדי להפיץ את הסרטים שלך. אתה שואף להגיע גם לבתי קולנוע?

"בהחלט. יש גם סרטים שלי שהוקרנו בקולנוע, כמו 'תני סימן חיים', שהופץ ברשת גלובוס וזכה להצלחה. אנחנו מקווים שגם 'השקר הגדול' יגיע לבתי הקולנוע. משה אדרי (מבכירי תעשיית הקולנוע בארץ – א.ט.) מתעניין."

איך הקשר שלך עם יוצרים מזרחים אחרים?

"אני מדבר הרבה עם יוצרים מזרחים וכל הזמן הם אומרים לי שכשהם עושים סרט או יצירה, הם רוצים להוכיח לאשכנזים שהם לא פחות טובים מהם. כשאני מתחיל לעשות משהו אני בכלל לא סופר את האשכנזים. אני לא מנסה להגיע אליהם או למצוא חן בעיניהם. אני לא לוקח בחשבון את הטעם שלהם או את המוזיקה שלהם. לא אכפת לי בכלל אם הם יראו את סרטיי או לא. זו הטעות של הרבה יוצרים מזרחים, שרוצים 'להוכיח'. אל תוכיח, למה להוכיח, למי להוכיח? תעשה את היצירה שלך!"

לדבר גם לערבים ולרוסים

בתור מישהו שהגיע מהשכונות, מה אתה אומר על ההפגנה בשכונת התקווה שהסתיימה בתקיפות אלימות של זרים אפריקאים?

"חבל שהמצב הגיע לכך שתושבי השכונה היו צריכים לצאת בכזה כעס ולהיראות אלימים. אבל אני בהחלט מזדהה איתם ומצדיק את ההתפרצות והכעס. רק חבל שזה יצא ככה. אני חושב שזה לא בסדר שכל המסתננים האלה מגיעים לשכונות האלה."

למה אתה קורא להם 'מסתננים' ולא פליטים?

"אי אפשר לקבל כל מי שבורח משלטון דיקטטורי, אחרת מה יהיה פה?! האנשים האלה באים לפה כי הם רוצים עתיד טוב יותר. הם לא בורחים ממצב מסוכן. אי אפשר לעבור בשתיקה על זה שהם נכנסים לפה באופן לא חוקי. אם נאפשר לאנשים להיכנס לפה באופן לא חוקי, אז הכל יקרוס."

קצת מוזר לי שאתה מדבר בשם החוק, כשאתה בעצמך אמרת שמערכת החוק יכולה להיות מאוד מפלה וגזענית.

"חוקים צריך לשמור. אני קורא לשנות את החוקים. להילחם בהם, אבל תוך שמירה. בסרט 'תני סימן חיים' אני תוקף את מערכת בתי המשפט שמפעילה ומשתמשת במשטרה בצורה מניפולטיבית. אני תוקף אותם כמו שאף סרט בארץ לא עשה. אני בעד לשנות ולשפר את החוקים בארץ שהם בעיקרון לטובת קבוצה אחת, אשכנזית, אליטיסטית מפ"איניקית. כמו האקדמיה. יש שיתוף פעולה בין האקדמיה למערכת בתי המשפט. שניהם מדכאים את השכבות החלשות. לא מאפשרים להם להתפתח, גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה כלכלית. כשאני מדבר על השכבות החלשות אני כולל את הערבים והדרוזים, שגם רואים את הסרטים שלי.

למה מדכאים? כדי למחוק מאיתנו את הזהות היהודית. בן–גוריון הכריז על הקמת מדינת היהודים, אבל זו היתה הכרזה בלי תוכן. הוא עשה הכל כדי למחוק לנו את הזהות היהודית. אני מדבר על זהות יהודית, לא על דת. אני לא דתי, אבל חשוב לי לדעת מאיפה ההורים שלי באו ומה היתה המסורת שלהם. הם – האשכנזים, הציונים – הגיעו לפה לעשות חיים בכנרת, ואנחנו מאז צריכים להיות קומוניסטים וסוציאליסטים?! מה זה הקשקוש הזה?!"

סטילס מתוך "השקר הגדול". אין ארט, הכול אותנטי

ציינת את הצופים הערבים והדרוזים בסרטים שלך. איך הגעת אליהם?

"הם הגיעו אלינו. אנחנו רואים באינטרנט שיש לנו המון כניסות מהרשות הפלסטינית. אני עשיתי סרטים עם סיפורים על החיים הקשים בשכונות ובעיירות הפיתוח, עם מסרים חברתיים ופוליטיים. ואז גיליתי שהסרטים מדברים גם לערבים, לבדואים ולרוסים. אולי העובדה ששיתפתי שחקנים ערבים תושבי יפו, כמו בסרט 'שלום לך סיגל', דיברה אליהם. אבל אני מאמין שזה יותר הסיפורים וסגנון העשייה והז'אנר עצמו, השפה, המוזיקה, האוכל, האווירה והתרבות. אתרי הצילום כולם מזרחיים, ים-תיכוניים. אין ארט, הכול אותנטי. זה יצר משיכה גם של המגזרים האלו. אני רואה בזה הישג חשוב מאוד, שכיוצר ישראלי, שעושה סרטים פשוטים ועממיים עם מסר חברתי, אני מצליח להגיע לקהלים אחרים.

"הסרטים שלי לא פוליטיים. הם מדברים על קונפליקטים, על שחיתות השלטון, על האזרח הקטן, על אפליה בתקשורת, במערכת הבריאות, בתרבות. ברור שזה מדבר גם אליהם. כמו תושבי השכונות, גם הכפרים הערבים והבדואים מופקרים לטייקונים שגוזלים מהם את הכסף, כמוהם גם הם מופקרים לאנשים שלועגים להם בתוכניות בערוץ 2, ששוללים מהם כל זהות אנושית. זו הפקרות. הפקרות טוטאלית."

פורסם במגזין "כביש ארבעים" לרגל המחווה לימין מסיקה בפסטיבל קולנוע דרום

מפגש עשירי בסדרת "מפגשים מזווית כהה" – אנא פרענק: הצצה לקולנוע בועט, יום שלישי 10.07, 21:00

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר בביוף

    רבה על העשיה הקולנועית האידיאולוגית רבת השנים שלו, שמתחוללת בתנאים לא תנאים, וכמעט ללא תמיכה כספית מימסדית. גם הנושא שהוא בוחר לעסוק בו, דיכוי המזרחים בישראל בידי מכונת הגזענות האשכנזית המשומנת אינה מוסיפה לו אוהדים אשכנזים, ויש להניח שזה לא מפריע לו, כי עובדה שהוא מתמיד בדרכו.

    הדבר היחיד שקצת מפריע לי בריאיון של מסיקה הוא הפתיח, שבו הוא טוען, במשתמע, כי הפנתרים התעלמו, כביכול, משאלות הדיכוי והגזענות הזהותית-עדתית וצמצמו את מרחב המחאה שלהם לסוגיות הכלכליות בלבד. ובכן, זה אינו מדוייק כלל. כמי שהשתתף כמעט בכל ההפגנות של הפנתרים, מבצע "סילוק" ארגזי החלב מרחוב עזה פינת מטודלה לכיוון מעברת האזבסטונים בקרית היובל, ובאין ספור הישיבות המרתוניות שהתקיימו במועדון המרתף (ברח' המתמיד, כמה מטרים מקפה טעמון), וכמי שזכה להסתופף בחברתם של מהפכנים אמיתיים ( של כל עונות השנה, אגב) – צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו ז"ל, חיים תורג'מן ז"ל ועוד רבים וטובים – אני יכול להבטיח נאמנה למסיקה שהאפליה הכלכלית הובנה כנגזרת "לוגית" של הגזענות האשכנזית המובנית. ואת זה כדאי תמיד לזכור.

  2. מאיר עמור

    ימין, מעולם לא פסלתי דברים שעשית. אתה ואילנה סוגבקר למדתם אותי הרבה על צניעות ואורך רוח. הסרט של הל"ה שעשינו היה לי לכבוד גדול ולבית ספר אמיתי. עם העריכה והעבודה למדתי ממך רבות. הלוואי שהייתי בארץ לראות את הסרט שלך ולחלוק לך כבוד על העבודה שעשית לאורך השנים. מאחל לך המשך דרך פורה ומוצלח ועשייה בדיוק כפי שאתה רוצה ואוהב. אין צורך להוסיף שום דבר לדברים שלך. הם ברים וצחים. ברכות והצלחה. בידידות – מאיר עמור.

  3. נתן

    סוג הקולנוע שמייצר מסיקה (טלנובלות סוחטות דמעות מ"החיים" עלק) הוא סוג קולנוע שפופולרי מאד ברפובליקות בננות מהודו ועד ארגנטינה ומהווה מרכיב חשוב בכל שלטון מושחת בכך שהוא מספק בעיקר לשכבות החלשות את השעשועים בזמן שהשלטון גונב את הלחם.
    ביקורת על השיטה? על השלטון? ניסיון לחשיבה שונה שיכולה באמת לפרוץ גבולות? בשביל מה, מספיק לזרוק עוד כמה קלישאות על "האשכנזים" וכבר אתה לוחם צדק חברתי.

  4. יואב

    השיתוף הוא הידע:

    שיתוף והסרת מגבלות על מידע היא הדרך המוסרית והיעילה לפיתוח הידע והתרבות. כל ידע ותוצר תרבות לא בא לעולם מן האוויר, אלא נשען על כתפי ענקים, הידע הציבורי הקודם, ואין למנוע מן הציבור להישען בחזרה על אותם התוצרים. המדען והיוצר צומחים מן הקהילה, הידע והיצירה הקיימים משמשים עבורם כאבני בניין , ועליהם לעזור לקהילה לצמוח בעזרת הידע והיצירה שהם מפתחים. הפיראט מעודד יזמות, אך לא על חשבון פגיעה בידע האנושי, בקהילה ובזכויות אזרח. בעולם של זכויות יוצרים ופטנטים, מי שאין לו כסף נדון להישאר מאחור ללא יכולת להתבטא, ולחיות בעולם ללא ידע ותרבות או ללא תרופות. שנים לפני ויקיפדיה, התנ"ך היה הספר הראשון שנוצר כיצירה שיתופית אנונימית וללא זכויות יוצרים, ויש להחזיר עטרה ליושנה ברוח העקרון התלמודי של "זה נהנה וזה לא חסר".

    http://israelipirates.org.il/shituf.html