אנחנו פולשים?

מתוך אינטרסים צרים לשווק את הקרקעות לבעלי הון, פועל מנהל מקרקעי ישראל מאחורי גבן של המשפחות היושבות בליפתא מאז 48'. בעלי בתים ערביים אחרים בשכונות אחרות שנכבשו במלחמה, למשל קטמון, זכו מזמן להסדיר את הבעלות החוקית על בתיהם. יוני יוחנן, תושב השכונה, על נחישותם של אנשי ליפתא להיאבק בגזענות המוסדית
יוני יוחנן

לפני מספר חודשים קיבלנו, אנחנו 13 המשפחות הגרות בליפתא, צווי פינוי. בצווים אלו מגדיר מנהל מקרקעי ישראל, בשם המדינה, את המשפחות כ"פולשים" בבתים. איך ייתכן שאנשים שיושבים בבתיהם שישים שנה מוגדרים פתאום כפולשים? ואם אכן מדובר בפולשים, כהגדרת הצווים, האם ייתכן שהמנהל אכן התרשל עד כדי כך בתפקידו שלא ידע על פלישה זאת במשך שישים שנה, לבתים שכל מי שיוצא ונכנס לירושלים בכביש מספר 1 רואה? האם לא היה ידוע לו על הרישום במשרד הפנים של מגורינו במקום זה, כרשום בתעודות הזהות שלנו ובדואר שאנו מקבלים, כולל דואר מן המדינה, כשהיא מבקשת מאיתנו לשלם מיסים?

מנהל מקרקעי ישראל, שהוא גוף השייך למדינה, מגדיר עתה את התושבים כפולשים, אך מסתבר שגוף אחר, הקשור באופן הדוק למדינה, הוא זה שאכלס את הבתים באותם תושבים ממש: כל המסמכים מוכיחים כי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית יישבה בשנים 1948-1949 בבתי הכפר ליפתא עולים חדשים שהגיעו מתימן. הכפר, שבו גרו ערבים עד המלחמה ב-1948, הפך על פי החוק הישראלי לאחר 48 לנכסי נפקדים, בבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בין השנים 1951-1953 המשיכה ויישבה מחלקת הקליטה של הסוכנות בבתי ליפתא עולים נוספים מכורדיסטאן. איך יתכן שיד אחת של המדינה, במקרה זה הסוכנות, היא שמיישבת אנשים במקומות מסויימים, ואילו יד שניה, במקרה זה מנהל מקרקעי ישראל, טוענת לפלישה?

עיון במסמכים מסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים מגלה דבר נוסף: בדיוק באותו הזמן, במקומות אחרים בירושלים, הוכנסו פקידי ממשלה בכירים, מרצים מן האוניברסיטה העברית ושופטי בית-משפט, לבתים ערביים בשכונת קטמון שגם היא נכבשה קודם לכן במלחמה; גם בתים אלו הועברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, גם אנשים אלו נכנסו לבתים בלי שהם קנו אותם (חלק מתושבי ליפתא דווקא כן קנו בתיהם בכסף, אך ללא הסדרה של הרשויות לעניין העברות הבעלות עקב הסחבת), ובכל זאת כיום הם אינם מוגדרים כפולשים. איך יתכן שעם סוג מסוים של תושבים הוסדרה הבעלות החוקית על הבתים, ואילו עם סוג אחר של תושבים הבעלות פשוט מעולם לא הוסדרה? מצב זה מעלה ריח חריף של אפליה ואף גזענות, אם בין פקידי ממשלה בכירים לבין אזרחים פשוטים, ואם בין תושבים ותיקים, רובם אשכנזים, לבין עולים מארצות ערב.

כך למשל כתב ד"ר יוספטל במכתב מה-12.4.1949, בעקבות ישיבה במשרד הביטחון: "בקשר עם החלטת הממשלה להעביר משרדי ממשלה לירושלים תקבענה בערך 400 יחידות דיור לפקידי הממשלה ולהם זכות בכורה לדירות בבקעה, המושבה הגרמנית והיוונית… למחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית יימסרו מוסררה וליפתא". שכונות היוקרה בלב ירושלים עברו לפקידות הגבוהה, ואילו השכונות שניצבו על הגבול, כמו מוסררה ליפתא, אוכלסו בעולים, בעיקר מזרחים, כאשר הפקידים "שוכחים" להביא עמם מסמכי בעלות על הבתים (אותם מסמכים שלא הובאו גם לתושבים המזרחים של כפר שלם לאחר 48).

מבקר המדינה קבע כבר בדו"ח משנת 1958/9 שיש להקים וועדה אשר "תחליט על לגליזציה של הנכסים ו/או דיור אלטרנטיבי… יש לבצע זאת במהירות"; אולם המלצות אלו לא קויימו מעולם, ותושבים אשר פנו אל הרשויות במטרה לברר את מעמדם נתקלו בסחבת ארוכה והעדר תשובות; כך למשל בדו"ח המבקר לשנת 1967/8 הוא קובע: "אזרחים רבים באים במגע מתמיד עם המנהל בקשר לפעולות ושירותים הנוגעים למקרקעין… בעקבות הבדיקה של פניות רבות של אזרחים שהופנו למנהל ונשארו ללא מענה תקופה ממושכת, הועלו מקרים שהמנהל השהה את תשובותיו עד לכדי שנה". גם המלצות ונהלים שגובשו מאוחר יותר, על-פיהם יש להעניק לתושבי הדירות זכות קדימה ברכישת דירותיהם במידה והמנהל מפנה אותם, כמעט ואף פעם לא הובאו לידיעתם של התושבים, ומבקר המדינה ביקר בהקשר זה את חברת עמידר עוד בדו"ח משנת 1962/3.

מצב ליפתא שבה ישבו העולים מתימן וכורדיסטאן היה בכי רע, וכך כתבו במכתב תושביה: "כבוד ראש הממשלה, מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו, היטעו אותנו, אמרו לנו לירושלים, שם תסתדרו, קיבלנו דבריהם כמסמרות נטועים, לא חשבנו שרצונם לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות, מקום ציה ושממה, מקום עליה וירידה, מקום חיות ומסתננים, מקום גבול ואויבים בלי שמירה וביטחונים, מקום הפקר ופחד מכל האויבים". השכונה המשיכה לסבול מהזנחה מצד הממשלה והעירייה שנים ארוכות, ורק ב-1958 החלו לחבר חלק מבתיה למערכת החשמל. (ראו חלק מהמסמכים ב"מסמכי המעברה")

בכתבה בעיתון מעריב משנת 1963 הסביר אהרון דולב את אינטרס המדינה באי-הסדרת מצב ליפתא: "בשנת השתים-עשרה לקיומה של ליפתא העברית – עדיין אין תושביה מחוייבים בתשלום שכר דירה. רשות הפיתוח מעדיפה להעלים עין ברכושה המתמוטט – כוכי הדיור של הליפתאים עלובים: שכר דירה מותנה בחוזה שכירות. קיומם של חוזים כמוהם כהכרה בזכויות. וזכויות גוררות אחריהן חובות. הוסף לכך עירייה שאינה גובה מיסים. פשוט שאינה מעוניינת בהגשת שירותים". את החיבור בין אי הסדרת המעמד למצב הבתים עשה גם מזכיר הכפר מלחה מימוני שלום בתצהיר בבית משפט לשנת 2005: "העולים שעלו ארצה משנת 1949 ואילך והתיישבו בבתי הכפר שננטש על-ידי תושביו הערבים במהלך מלחמת העצמאות לא שילמו דמי שכירות או דמי רכישה עד לשנת 1977 בשל מצבן הפיזי הגרוע של הדירות. שכן הוצאות התיקון והשיפוץ עלו על דמי השכירות המצטברות". תושבי ליפתא פיתחו את המקום ושיקמו אותו לאורך שנות מגוריהם, באופן שהעלה את ערך הנכסים.

אינטרס נוסף של המדינה לשמור את ליפתא במצב ביניים שבו מצב תושביה אינו מוסדר חוקית, אך הם אינם נדרשים לפנות את המקום ואין מוסדר להם דיור חילופי, קשור למיקומה: כמו מוסררה שכנה ליפתא עד 1967 על הגבול, ללא גדר מסודרת, ותושביה היוו "גדר טבעית" או "בשר תותחים" זול בין שאר העיר לבין מחנות הפליטים שמעבר לגבול, וכמה מתושביה נפגעו לאורך השנים. לאחר 67 הפכה מוסררה, כמו ימין משה, משכונת גבול לשכונה במקום מרכזי ויוקרתי בירושלים, וגברו הלחצים הכלכליים לפינוי התושבים שחיו בה עד 67. עתה גוברים הלחצים הכלכליים בליפתא, שגם היא התרחקה מן הגבול, וצווי הפינוי שחולקו מיועדים להקים במקום כפר יוקרה לעשירי העיר והעולם, שסביר להניח שרוב שעריו יהיו נעולים רוב חודשי השנה כפי שקרה בתוכנית המגורים היוקרתית במשכנות שאננים שקמה על חורבות ימין משה הישנה.

למעשה, על פי חוקי המקרקעין שהיו תקפים במדינת ישראל בראשית שנות החמישים, כלומר על-פי חוק המקרקעין העות'מאני, הבעלות על הבתים צריכה היתה לעבור לידי תושבי ליפתא, בשל החזקתם בבתים לאורך יותר מעשר שנים ועיבוד הקרקע: "מי שהחזיק בקרקע… עשר שנים רצופות בלי ערעור יש לו בה זכות של חזקה, ובין שהיה לו שטר טאבו (קושאן) ובין שלא היה… נותנים לו שטר טאבו חינם"; אך בשנת 1958 תוקן חוק הקרקעות העות'מאני, עם ההתקרבות לאפשרות שיש מי שמחזיקים עשר שנים בקרקעות מאז קום המדינה, ותקופה זאת הוארכה ריטרואקטיבית כדי למנוע תביעות בעלות על קרקעות.

בפסק דין בבית-משפט השלום בהרצליה מתאריך 22.6.2011 בעניין פינוי כפר שלם, כתב השופט שאול אבינור: "אין ספק כי סוגיית השלמת פינוי מתחם כפר שלם מעוררת שאלות חברתיות מורכבות, בין השאר לנוכח ההיסטוריה המיוחדת של ההתיישבות בכפר, אשר נעשתה בתחילה בידיעת הממשלה וכנראה גם בעידודה, ובנוסף לנוכח העיכובים הרבים בביצוע הפינוי. תובעת 1 הוקמה לצורך ביצוע הפינוי כבר לפני כחמישים שנה, והנה כיום היא עוסקת בפינוי הדור השלישי של ראשוני המתיישבים בכפר"; דברים אלו נכונים גם באשר לליפתא ומקומות נוספים. גם לאחר האמור לעיל סולקו התושבים לרחוב ללא תמורה, וכיום מצוי העניין בערעור במחוזי.

בפסק דין בבית-משפט השלום תל-אביב יפו מתאריך 17.12.2008 (שהתהפך לאחר מכן במחוזי ומצוי כעת בערעור בעליון) דנה השופטת רחל ערקובי בעניין הכפר הפלסטיני סומייל בתל-אביב, ומכירת מגרש מתוכו לחברת רמ-נח בע"מ כאשר מתגוררים בו תושבים עוד משנות ה-50 ללא שהוסדר מעמדם החוקי, וכאשר מחיר הנכס נגזר מתוך כך שמצויים בו תושבים, וכאשר החברה "קיבלה תוספת אחוזי בנייה, בעבור הפינוי ותשלום פיצויים לתושבים", תוספת המוערכת ב-130 מליון דולר; לדברי השופטת: "התובעת עתרה בפני הרשות להגדלת שיעור אחוזי הבנייה, משום שתידרש לפנות את תושבי השכונה המצויים בתחומה. לאחר מכן, משנתקבלו זכויות הבנייה, היא מתנערת מעמדה זו, וטוענת כי הגדלת זכויות הבנייה נועדה לשמש כרווח לקבלן… בנסיבות שבפניי, אני סבורה כי פינוי הנתבעים בלא פיצוי כפי שדורשת התובעת הינו בלתי צודק. לפיכך אני קובעת כי הפינוי יבוצע כנגד תשלום פיצויים".

בהחלטה של השופטת אביב מלכה מיום 16.11.2011 היא קבעה: "תהיינה הטענות של הצדדים אשר תהיינה והמחלוקות העובדתיות והמשפטיות, דומה שאין מחלוקת כי לפחות חלק מן הנתבעים בתיקים אלה מתגוררים במקום שנים רבות. באופן זה, מידת החסד היא המידה הראויה ולא מידת הדין… אני סבורה… כי הכיוון שבו ראוי להתקדם, הוא בראיית אותם תושבים כדיירים מוגנים על כל המשתמע מכך".

קביעות אלו יכולות להיות מיושמות לצורך הסדר בליפתא: גם אם אין בידי בתי-המשפט להסדיר בדיעבד את בעלות התושבים על בתיהם (על פי החוק שהיה בתוקף בשעת עלותם על הקרקע), לנוכח העוול המקורי של אי-ההסדרה בניגוד להסדרה במקומות אחרים (או לאור איחורה של המדינה במשך 60 שנה להכריז על התושבים כפולשים היושבים בשטח לא להם), עליו להתחיל בהכרה בהיסטוריה של המקום, ולמשל בהסדר המכיר בתושבים כדיירים מוגנים; כמו כן, במסגרת הפרוייקט המוצע הקיים בליפתא אפשר לא לסגור את המקום כגטו של עשירים, אלא לקבוע שאחוזים מסויימים מן הפרוייקט יועברו לתושבי ליפתא, ואחוזים נוספים לדיור ציבורי ולדיור בר השגה: אם יקבעו לאלו 20% מתוך הפרוייקט, לא תהיה ליזמים כל בעיה לממן זאת בקלות בעזרת מכירת 80% הדירות הנותרות; פרוייקט מסוג זה יוכל אולי גם לשמור מעט יותר על אופייה המקורי של ליפתא, יגן על ערכי הנוף הייחודיים של ליפתא בכניסה לירושלים, ויקצה חלק מליפתא ההיסטורית, בה לא מתגורר כרגע איש, לגן היסטורי, תרבותי וארכיאולוגי.

מסמך היסטורי המעיד על הפיכתם של מוסררה וליפתא ליישובי עולים

אבל המנהל והמדינה אינם מתנהלים כאילו כוונתם להגיע להסדר: בפגישה עם מנהל בממ"י מיכה טילקין בנושא הסדרת זכויות תושבי ליפתא במקרקעין בשנת 2000, הובהר לי כי יש לממ"י תכנון עתידי ביחס למקרקעין ושאנחנו נהיה חלק מהתכנון הכולל; לתדהמתנו כאשר התוכניות הוגשו לוועדה המחוזית על ידי מנהל מקרקעי ישראל ב-2005 הסתבר שבתי התושבים בכפר ליפתא סומנו להריסה, ונציגי המנהל הסבירו זאת לחברי הוועדה בטענה שאנו פולשים. כך פועל מנהל מקרקעי ישראל מאחורי גבנו, מתוך אינטרסים צרים לשיווק הקרקעות שלנו לגורמים בעלי הון.

בחודשים האחרונים גילינו נהלים של המדינה לגבי דיירים ללא חוזה כמונו, שמעולם לא קויימו עמנו אך יתכן שקויימו במקומות אחרים, כגון שכונת קטמון: בשנת 1955 נקבע על-ידי משרד האוצר ב"הוראות נוהל לקבל דמי היתר בנכסים העירוניים של רשות הפיתוח" כי "דייר או דייר משנה המחזיק במושכר ללא חוזה, לפי הוכחות שבתיק, לפני יום ה-15.3.53, ייערך אתו חוזה ללא קבלת תמורת 'דמי היתר'"; מאוחר יותר פרסמה רשות הפיתוח את נוהל ד/2 שכותרתו "הוראות למכירת נכסי רשות הפתוח", שבו נקבע בסעיף 17: "מכירת נכסים תפוסים ע"י דיירים- זכות קדימה ניתנת לדיירים  ברכישת דירותיהם. בכל מקרה בו מתקבלת בקשה לרכישת נכס מאת קונה או קונים שאינם מחזיקים בנכס, יש לפנות אל הדיירים ולשאול אותם אם הם מעוניינים לרכוש את הנכס בו הם מחזיקים, הפניה אל הדיירים  תעשה לפי הטופס אשר דוגמתו ניתנת בעמ' 17 בנספח א' להוראה זאת אשר תישלח בדואר רשום. אם הדיירים לא יביעו את הסכמתם תוך 30 יום לרכוש  את דירותיהם, אפשר יהיה לנהל מו"מ עם המבקשים".

מעולם לא התקבלו טפסים אלו בדואר רשום לפני הפינויים משכונותינו, כך שנהלים אלו מעולם לא כובדו ביחס אלינו, או לתושבי מקומות אחרים דומים, כגון כפר שלם וסומייל, וכך כתב עורך-דין גיל-עד חריש בחוות-דעת ביחס לכך: "גם באספקלריית שנות ה-50 של המאה הקודמת, אי הבאת המסמכים והנהלים לידי או לידיעת התושבים בשכונות בסמוך הוצאתם הייתה מחדל בלתי ראוי ובלתי סביר, אשר יש בו לשלול שלא כדין זכות מוקנית"; בשל אי חשיפת המסמכים לפני התושבים גם מי שגורשו מבתיהם לפני זמן רב יכולים לטעון לאי-התיישנות ולהצטרף לתביעה.

בעקבות חשיפת המסמכים עתרנו לבג"צ ב-30.5.2012, באמצעות עורך-הדין חריש, בעניין זה, בשם תושבי ליפתא, כפר שלם, סומייל, ג'מוסין ושכונות נוספות, למניעת פינוי תושבי שכונות אלו מעתה והכרת יושביהן כבעלי היתר מגורים, וכן במטרה להכיר בזכויותיהם של מי שכבר פונו. אנו תושבי ליפתא ניאבק על מעמדנו, על ההיסטוריה שלנו ועל זכויותנו, מול הגזענות של הממסד ושיתוף הפעולה שלו עם ההון, ומול אכזבתנו עד כה ממערכת המשפט הישראלית שלא קיבלה עד כה אפילו לא תביעה אחת של דיירים ללא חוזה המצויים במצבנו, והעדיפה להצדיק את אלימות הממסד וההון.

נעשה זאת בדרך של שיתופי פעולה עם מאבקים נוספים של תושבים המצויים באותו מצב, ההולכים ונוצרים בימים אלו, כיוון שאין מדובר בעניין ייחודי שלנו, אלא בתופעה מקיפה המצויה במקומות רבים. על-פי דו"ח המבקר משנת 1963/4: "מנתוני משרד השיכון מסתבר שעניין הפינויים נוגע לכ-300,000 תושבים ומעלה". כיום מדובר לפחות בעשרות אלפי ישראל הגרים בנכסים שהבעלות עליהם לא הוסדרה מעולם, חלקם מודעים לכך, כמונו, כמו בכפר שלם וסומייל בתל-אביב, וחלקם לא מודעים לכך במקומות נוספים. אחרי שנים ארוכות, והעוולות שנעשו לנו ולהורינו, שוב אין אנו מוכנים להיות "בשר התותחים" של איש, לא של הממשלה ולא של הטייקונים, ואנחנו יוצאים לדרך ארוכה של מאבק נחוש.

להצטרפות למאבק: yoniyochanan@gmail.comhamaabara@gmail.com, 050-5201901

הכותב הוא נציג תושבי שכונת ליפתא ומוביל מאבק ליפתא, חבר המעברה. פורסם בבלוג המעברה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נער הייתי וגם זקנתי

    ולא רק בירושלים.

    וזה אפילו לא קשור לבעלות, לרישום בטאבו או למה שלא יהיה.

    בשנות השבעים והשמונים פונו תושבי ימין משה ומממילא מבתיהם.

    בהתחלה הבטיחו להם שיכונים, אבל אלה שלא רצו לעזוב, קיבלו כל מיני עבודות יזומות, הפסקות מים, הפסקות חשמל וכשגם זה לא עזר, אי טיפול בביוב שגרם לריח מצחין ובלתי נסבל. עד שנאלצו למכור.

    מה שמעניין הוא שכל פעם שצץ משהו בכפר שלם או בליפתא או יצוץ במקום אחר זה כאילו אין לסיפור הגירוש הזה עבר. כל פעם יש סיבות טובות לעיריה, למשרד הפנים, או למי שלא יהיה, כל מיני סיבות בורוקרטיות לפנות את התושבים. ואיש לא מדבר על זה שמפנים מזרחים. מי שחשוב כאן זה אוכלוסית היעד. לאשכנזים לא היו עושים את זה, "כי הם סבלו מספיק בשואה", או כי הם פשוט אשכנזים. המגדיר את הפשע הוא הקרבן במקרה הזה (בין המקריבים יכולים להיות לא מעט מזרחים בלי שום מודעות).

    ליבי אל תושבי ליפתא, ליבי אליהם, אבל לא נראה לי שמאמר זה או אחר או הפגנה יעזרו להם. בית המשפט עושה הרי ידי אחת עם העיריה, עם היזמים, ובני השופטים יקבלו הנחה משמעותית על דירות באחד המקומות היפים בארץ והנגישים בירושלים בדרך לתל אביב.

    זה המצב, תבינו מה שאתם רוצים.

  2. מחליא, מחליא

    בעלי הבתים המקוריים בליפתא לא איבדו מעולם את זכויותיהם הקנייניות במקום.אין שום סיבה לגרש את המתיישבים שבאו במקומם עד שלא יגיעו בעלי הזכויות האמיתיים וינהלו משא ומתן על המקום. אבל החמסנות היא כבר טבע שני לאליטה הישראלית. אין מצב שהיא תירתע מפני מה שנראה כמו עוד הזדמנות למלא את הכיסים של מי שהשלטון חפץ ביקרו.

  3. לוי נתן

    אנשים אלה שאני מכיר את פרצופם כילד שגדלתי מתחת למגן דוד אדום אין לפגוע באנשים אלה כי בזמן הכי קשה שהיו צריכים להגיע למכולת שהיתה רחוקה
    מביתם וגם תחבורה לא היתה להם ומי שיפגע בהם עושה פשע גדול מאד