ואז הוחלט כי יהיה עליהם לעזוב

הגירוש של הפליטים לדרום סודאן צובר תאוצה: שלושה מטוסים כבר יצאו מישראל לדרום סודאן בשבועות האחרונים ומטוסים נוספים יצאו בימים הקרובים. יותם גדרון על מבקשי המקלט שנאלצים לעזוב למציאות זרה ובלתי יציבה, ממש לא "חזרה הביתה"
יותם גדרון

במשך שנים חיה הקהילה הדרום סודאנית לצידנו בשקט ובשלווה. כלומר, בשלווה של מי שלא נותר להם יותר מדי מה להפסיד בעולם ובשקט של מי שטרודים מדי יום בדאגה לתשלום שכר הדירה ולפרנסת המשפחה. שקט של אנשים חסרי זכויות. במשך שנים חיו אנשים אלה סביבנו ומעמד לא קיבלו, שלא לדבר על טיפת סולידאריות מצד החברה למי שהעולם הפנה להם את גבו והפך את חייהם למסכת של בריחה ותנועה מתמדת.

ואז הוחלט כי יהיה עליהם לעזוב. אין כאן מקום עבורם יותר, קבעו במשרד הפנים. אמנם הם מהווים אחוז זעום מכלל הזרים בישראל, ואמנם למרות עצמאותה ארצם עדיין נאבקת על קיומה, אך נדרשו לשר הפנים כמה תמונות של אנשים שחורים מועמסים על מטוסים ומגורשים מישראל. הציבור זועם, חברי הכנסת משתוללים, דו"ח חמור על אסון הכרמל יפורסם בקרוב וצריך לייצר קצת שקט. אמנם דרום סודאן היא מדינה השרויה במשבר הומניטארי שמחצית מאוכלוסייתה סובלת מרעב ותשתיותיה בכל תחומי החיים כמעט ואינן קיימות, אך השעה דוחקת וצריך להיראות עסוקים, לעשות כאילו "פותרים" איזו "בעיה". שומרים על צביונה היהודי של מדינת ישראל מפני 400 ילדים דרום סודאנים.

בשבועות האחרונים יצאו פקחי יחידת עוז ללכוד דרום סודאנים ברחובות כאילו היו אויבי המדינה או פושעים מסוכנים. מול מי שנעצר עמדו שתי אפשרויות: לחתום כי יעזוב את ישראל מ"רצון", או להיכנס לכלא ולהמתין שם לגירוש. שלושה מטוסים כבר יצאו מישראל לדרום סודאן בשבועות האחרונים ומטוסים נוספים יצאו בימים הקרובים. במקביל, דרום-סודאנים רבים, ביניהם ילדים וילדות, נעצרו והוחזקו שבועות בכלא.

פליטים מועלים לאוטובוסים בדרכם לנתב"ג, מגורשים לדרום סודאן. צילום: אורן זיו / activestills.org

גירוש לדרום סודאן הוא לא בדיוק "חזרה הביתה", למקום מוכר, מוגן ובטוח. גירוש לדרום סודאן פירושו השלכת אנשים אל מדינה שקמה מאפס לפני שנה בלבד, ומאז המצב בה רק התדרדר, מדינה שמחנות הפליטים בה עדיין מאכלסים מאות-אלפי בני אדם, ורק בשנה האחרונה מאות-אלפים מתושביה הפכו לעקורים ופליטים (קניה ואתיופיה, שתי שכנות של דרום סודאן, עדיין ממשיכות לקלוט מאות פליטים דרום סודאנים מדי חודש, בנוסף לעשרות האלפים שכבר מצויים בהן). גירוש לדרום סודאן פירושו השלכת משפחות ומאות ילדים אל מציאות זרה ובלתי יציבה, למקום בו לא היו עשרות שנים או מעולם, ובו לחלקם אף אין קרובי משפחה, וכל זאת מבלי לנסות להבטיח, אפילו ברמה המזערית ביותר, את ביטחונם ושלומם.

"ככה זה באפריקה" טוענים רבים: ילדים לא הולכים לבית ספר ולא זוכים לטיפול רפואי. תינוקות מתים ממלריה ושלשול, ומשפחות מתרגלות לכך שבדרך כלל אין יותר מארוחה אחת ביום. ככה זה באמת בחלקים מסוימים של אפריקה ברמה כזו או אחרת (וניתן לומר זאת גם מבלי להתדרדר לשיח שהופך את כל יבשת אפריקה לביב המתמצה במחלות וסכנות). אולם, וזוהי הנקודה החשובה, ככה זה לא בישראל – קיומם של משברים הומניטאריים בעולם באופן קבוע, לא מאפשר לנו להפקיר גם את החיים בינינו למציאות של סבל ומצוקה, כאילו שמוצאם מעיד כי "נולדו" לחיים כאלה.

גם מי שמאמין כי גירוש מבקשי המקלט מדרום סודאן הוא הכרחי מסיבה כלשהי (נוכח ההתנהלות המתלהמת וחסרת הרסן של הרשויות בשבועות האחרונים נראה שכבר אין כל טעם לדון בשאלה הזו בכלל), ודאי יסכים כי ניתן היה לדחות אותו על מנת לאפשר לאנשים זמן התארגנות של שנה או אפילו שנתיים (במקרים דומים בעבר זכו מבקשי מקלט לתקופה של שנה להתארגנות), ובכך להקל על המעבר הקשה והטראומטי. בזמן הזה, כך ניתן היה לקוות, היה משתפר גם המצב בדרום סודאן והיא הייתה מתאוששת לפחות מחלק מהמשברים עימם היא מתמודדת כיום. רובם המכריע של מבקשי המקלט מדרום סודאן גם ככה לא ביקשו להשתקע בישראל, רבים מהם – אלה שהיו בידיהם האמצעים ונסיבות חייהם אפשרו להם זאת – חזרו לדרום סודאן בשנתיים האחרונות מרצונם החופשי. מדינת ישראל יכלה גם לבוא לקראת המדינה הצעירה (הרואה בישראל ידידה) ולסייע לה באמצעות מתן הכשרות למבקשי המקלט ושילובם ביוזמות חקלאיות ותעשייתיות בדרום סודאן, דבר שהיה יכול לאפשר בשלב כזה או אחר את החזרתם באופן שיבטיח את שלומם ואת יכולתם לבנות לעצמם חיים ראויים ובטוחים.

משפחה ששבה לפני שנה לדרום סודאן. קיומם של משברים הומניטאריים בעולם באופן קבוע, לא מאפשר לנו להפקיר גם את החיים בינינו למציאות של סבל ומצוקה, כאילו שמוצאם מעיד כי "נולדו" לחיים כאלה. צילום: Mollie Gerver
צילום: Mollie Gerver

הזכות שלא להיות מגורשים

בישראל אין מערכת הוגנת ומתפקדת לבחינת בקשות מקלט, אשר פועלת על מנת לקבוע מי אכן זכאי להגנה ואת מי ניתן לגרש מבלי לסכן את חייו – מי הוא אכן מה שאנו מכנים "פליט" ומי לא. המקרה הפרטי של כל זר שמגיע לישראל לא נבחן, ומרבית מבקשי המקלט (אלה שמגיעים מאריתריאה ומסודאן, ועד לאחרונה גם אלה שהגיעו מדרום סודאן) זוכים באופן אוטומטי ל"הגנה קבוצתית" – כלומר, ניתנת להם באופן רשמי זכות אחת ויחידה והיא שלא להיות מגורשים מישראל.

חייהם של מבקשי המקלט בישראל הם חיים חשופים, חיים שאיש לא ערב להם מלבד ארגוני זכויות אשר עמלים על מנת לנסות ולמלא את החללים הרבים שמותיר השלטון. בעצם הנקודה הזו, מצוי המפתח להבנת הלך הרוח החברתי והפוליטי שאפשר לגרש את מבקשי המקלט כאילו לא היו בני אדם: מי שאת חייו מפקירים מדי יום בישראל, ניתן גם להפקיר את חייו ולגרשו.

אין ספק כי מבין המגורשים יהיו מי שישלמו מחיר כבד, ויהיו מי שיצליחו להסתדר בארצם. אין גם ספק כי מבין המגורשים מי שישלמו את המחיר הכבד יותר יהיו הילדים, שמושלכים בלי כל סיוע אל רעב ועוני ואל מציאות זרה וקשה במקום בו לא היו מעולם. יש לקוות שאף אחד מהילדים לא ישלם על הגירוש בחייו ושכמה שיותר מהם לא יסבלו מרעב ויזכו לסיים את בית הספר (הסטטיסטיקה, דרך אגב, איננה לצדנו באף אחד מהמקרים).

בתוך השבועות האחרונים, שבועות שבהם רבים מהפעילים הקרובים לנושא מרגישים שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם – רועמת השתיקה. שתיקתו של שר החינוך גדעון סער שלא פצה את פיו כאשר ילדים דרום סודאנים נעקרו מספסל הלימודים כאילו שגירושם אינו סובל דיחוי עד לסוף השנה, שתיקתו של שר הרווחה משה כחלון שלא אמר מילה כאשר ילדים נכלאו כפושעים מסוכנים כאילו שאין כל דרך אחרת להבטיח שלא יברחו בטרם יגורשו, שתיקתו של ראש הממשלה, שתיקתה של יושבת ראש האופוזיציה, שתיקת רשויות הרווחה, שתיקת מערכת החינוך, ומעל הכל, השתיקה הציבורית ושתיקתם של מאות האלפים שיצאו אל הרחובות בקיץ שעבר בדרישה לצדק חברתי.

שתיקת המחאה דווקא עכשיו, כאשר אי הצדק זועק לשמים, מצערת במיוחד מכיוון שהיא רק מוכיחה ש"החברה" שדרשה לעצמה צדק בשנה שעברה טרם הפנימה כי חלק לא מבוטל ממנה מורכב גם מבני אדם שאין להם תעודת זהות או מעמד, ושקולם מודר באופן קבוע וממוסד מהמרחב הפוליטי ומהשיח הציבורי. השתיקה הזו אמנם רעמה באוזניהם של מעטים בלבד בשבועות האחרונים, אולם היא זו שמהווה את האיום הגדול ביותר על שלומה של החברה בה אנו חיים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דינה אילנברג

    כל כך כואב לי אישית כל המצב המבייש והמביש שקורה להפגנת חוסר האנושיות שמגלה חלק מהעם וממשלתו למצוקה שלמעשה כמעט כל מדינה בעולם בצורה זו או אחרת מתמודדת עמה: מצוקת קיום תחת משטר טוטליטרי והרצון לשפר אורח חיים.
    כמה ישראלים "מסתננים" מסתובבים להם בעולם,(כדי לשפר ולשנות אורח חיים), חיים בארצות שונות ללא ניירות מסודרים, עובדים ללא רשיון ,(כמה בעבודות שאפילו לא היו מעיזים או מסכימים לעבוד בן כאן בארץ),ובכלל לא חושבים לרגע שהם מטלה על מדינה נוצרית ולוקחים עבודות של מקומיים.אבל אם חלילה היתה קמה ממשלה ומכריזה עליהם "כמסתננים" בלתי רצויים והם היו מגורשים במאות מאותה ארץ, מיד היתה קמה צעקה: אנטישמיות, שונאי יהודים וישראלים וכו,אבל מה? זה לא יקרה כי צבע עורם לא חום על כל גווניו ולאו דוקא שחור……ןהם לא מאפריקה.
    בושה וחרפה שאומה שהתחילה את חייה משארית הפליטים מאירופה מתנהגת כמו פריץ עריץ עושק.
    המחדל התחיל כבר לםפני 15 שנה כשהתחילה "הזרימה" של אפריקאים לארץ וכמו תמיד נטמן הראש באדמה ולא טרחו לטפל באנשים כמו שצריך.
    אשר לדרום תל-אביב תמיד היו שם בעיות עוד לפני בואם של "הזרים" בתור נערה אני זוכרת את האזהרות לכל "שוחרי" חנויות הנעליים בנוה-שאנן, לא לסטות המסלול כי זה אזור מסוכן עם פשיעה…..(זה היה לפני כ-45 שנה)…..
    אני מתביישת בפני חברי ברחבי העולם ואינני יכולה אפילו להסביר או לתרץ…..

  2. עמית

    דרום סודן לא יותר ולא פחות מסוכנת ממדינות אחרות באפריקה שאזרחיהם לא יחשבו כפליטים על ידי האו"ם והאמנות המוכרות, אם ימלטו מהם. כפי שהמאמר שקישרת אליו אומר – נגמרה המלחמה (למעט סכסוכי גבול בצפון), הוקמה מדינה דרום סודנית עצמאית ומשוחררת עם הרבה בעיות כלכליות, ועכשיו הם יכולים ומוזמנים (על ידי ארצם) לחזור בביטחה ולהתחיל לבנות אותה. כמובן, הפחות פטריוטים מביניהם אינם מעוניינים מכך, ומעוניינים יותר ברמת חיים גרועה קצת פחות. אך לפי כל המנהג והנורמות הבינלאומיות – זה הזמן לשלוח אותם הביתה.

    הבעיה הן של המאבק למען מהגרים מהמזרח הרחוק והן עבור המסתננים והפליטים מאפריקה היא שהפעילים למענם לא יודעים מתי להפסיק. מתי באמת מותר וצריך לגרש, לעומת מתי שלא.

  3. מיכאל

    מדינת חוק רשאית (ואף חייבת) לאכוף את חוקי ההגירה שלה אבל תמוהה במיוחד פרשת גירוש 1500 דרום-סודנים אוהבי ישראל לדרום סודן (שביקשה להמתין עם הגירוש, אך לשווא…) מדינה שבה מחצית האוכלוסיה סובלת מתת-תזונה ורבע ממנה סובל מרעב, אין עבודה (המעסיק היחידי הוא הממשלה), אין מים זורמים, אין ביוב, אין חשמל, 70% מהילדים לא לומדים מהיעדר מורים ובתי ספר, אין רפואה ציבורית בסיסית (אין רופאים, אין ציוד, אין תרופות…), 30% מהתינוקות מתים ממלריה, שתיית מים מזוהמים ומחלות זיהומיות ועוד ועוד….
    לשלוח בני אדם למצב הומניטרי כל כך קשה ומסוכן זהה לגזר דין מוות.
    הוצע לפחות להכשיר את המגורשים ולסייע להם בעבודה חקלאית שם אך לא נענה ע"י הגורמים הרשמיים.
    האם זוהי החמלה היהודית? האם זו פעולה אנושית? האם יש כאן תבונה מדינית?
    בסברה ושתילה לא הרגנו איש רק לא מנענו רצח, במקרה של גירוש הדרום סודנים לא מנענו רעב, סבל, תנאי מחייה בלתי אנושיים ומוות ממחלות.
    (הכותב הוא איש עסקים שמתגורר בדרום סודן)

  4. רוני

    בזכות אנשים כמוך, יותם, אנחנו מודעים לדברים האיומים האלה שנעשים בשמנו. השתתפתי בכל הפגנות המחאה האחרונות והקול החסר לא הפסיק להדהד לי בזכותכם.
    הידיעה שיש כאן גם אנשים כמוכם זה באמת הדבר היחיד שמעודד בסיפור הזה..

  5. עמי

    אני חיי במדינה שאני קם בבוקר עובד כמו חמור ,משלם מס לכולם ,צבא כבר לא עושה מחמת גילי ,גרושתי משגעת אותי,ולכולם ,אבל לכולם יש כאן זכויות חוץ ממני…החרדים האתיופים הרוסים הנכים העובדים הזרים ,והם תמיד כל החבורה נורא מסכנים ונורא צריכים ,אני משלם על הכל….הבעיה שלאט לאט אני הופך להיות אחד מהם כאן בארצי שלי…אני עוד מעט הולך להפוך גם לפליט עזוב ,כי הילדים שלי לא רוצים לחיות כאן יותר,הם רוצים ללכת למקום שהם לא צריכים להזיק על הגב שלהם כל כך הרבה אנשים.הם צודקים ,מעניין מי ישמור -יגן -יחזיק אותי בזקנתי…בטח הצעירים שמפוצצים כבר עכשיו בקבוקי וויסקי על ראשי זקנים מעצבים ושעמום…

    1. דודו

      הרוסים, אם הם משכילים ואם הם לא עובדים לא פחות ממך ומשלמים גלא פחות ממך ואף יותר מיסים כי לחלק לא יצא לשרת בצבא במדינה הזאת, לא נראה לי שיש להם זכויות יתר. אני אגיד לך גם את ההפך, יש אפליה ברורה ולא מוסתרת כלפי הרוסים, בצבא יש גבול מסוים עד איזו דרגה חייל ממוצא רוסי יכול להגיע, ובסיסת עבודה קודם תרצה לעלות את מי שלא רוסי ואז רק את הרוסי.