אז לא נגיד "כיבוש" יותר

פוסט זה נעשה רלוונטי במיוחד עם ההכשר שהעניקה בראשית השבוע ועדת לוי באמצעת דו"ח המאחזים לבנייה בשטחים, שכעת מוגדרים רשמית כ"לא כבושים". יריב מוהר מציג חלופה למושג הכיבוש, ומציע לנצל את ועדת לוי כהזדמנות לדמיין מצב של דמוקרטיה מהנהר עד הים
יריב מוהר

רבים בשמאל חשים מאויימים מההצהרה הבומבסטית של ועדת לוי כי השטחים אינם "כבושים". קשה עדיין לדעת אילו מהמלצותיה ייושמו ומה יהיו ההשלכות של הוועדה על המצב המשפטי. אך כבר כעת אפשר לנחש את השפעתה על זירת השיח הציבורי: להכרזה של אישיות כמו השופט העליון בדימוס, אדמונד לוי, סביר שתהיה השפעה מכרעת על האמינות והסמכות של ארגונים ואישים שיידברו על "הכיבוש"; שייצאו מנקודת הנחה כי ברור לכל ישראלי שמצב כזה אכן מתקיים בשטחים. ודווקא בהקשר של הספירה הציבורית – להבדיל מהמשפטית – ראוי לבחון האם הערעור על תוקף המושג "כיבוש" הוא כזה מאיים או דווקא מזמן הזדמנויות חדשות?

בשיחותיי הרבות עם מתנחלים ואנשי ימין ברשת (ובמציאות), כשאני מדבר על "המשטר הצבאי" תחתיו חיים הפלסטינים בגדה רובם ככולם אומרים שזה מצב לא טוב או לא תקין. להפתעתי, הם מכירים חד-משמעית בפגם המוסרי שבמשטר זה, וגם אם הם מנסים לעתים קרובות לטעון שהנסיבות מחייבות לעת עתה משטר צבאי, הבסיס הוא הכרה ברע מוסרי הטמון במשטר החל בגדה.

אבל כשאני מדבר עם אותם אנשים על "הכיבוש", הם מיד מכחישים את קיומו של דבר כזה. הסיבה ככל הנראה פשוטה: המושג "כיבוש" מעלה את סוגיית הבעלות על חבל הארץ הזה. האם הוא שייך לפלסטינים או ליהודים? שהרי אם ישראל "כבשה" את השטחים, מכאן שהם אינם שלה. לכך בני השיח שלי לא מוכנים ונאטמים מראש. לעומת זאת, משטר צבאי לא מתייחס לסוגיית הבעלות על חבל הארץ אלא לאופי המשטר בו. יתרה מכך, קשה להתווכח עם קיומו של משטר צבאי בגדה, וגם ישראל הרשמית לא מתכחשת לו.

הסיכום לדו"ח המאחזים של ועדת לוי

אז מדוע בעצם (בהקשר של מאבקי זכויות אדם להבדיל ממאבקים לאומיים) לא לכנות את המצב בשטחים בשם "משטר צבאי" או "משטר אפליה" במקום "כיבוש"? מדוע להתאהב במושג הזה דווקא כשנדמה שמושגים אחרים פותחים ערוצי תקשורת הרבה יותר טובים? במיוחד בתחום זכויות האדם, מדוע לא למקד את תשומת הלב באופי המשטר ולהתרחק מהשאלה הטעונה של מי השטח הזה?

1. ישנו מאבק לאומי פלסטיני שזקוק לטריטוריה על מנת לקיים ביטוי לאומי. לכן לא רק סוגיית סוג המשטר בגדה על הפרק אלא גם הבעלות/ריבונות על השטח.

אבל זרם לא מבוטל של פלסטינים נוטה היום לפתרון המדינה האחת ובכך מציב בעצמו את סוגיית אופי המשטר לפני סוגיית ה"בעלות" על חבל הארץ המכונה הגדה המערבית. זהו פריים אזרחי שמחליף את הרעיון של "בעלות" על חבל ארץ ברעיון של ריבונות דמוקרטית משותפת – דהיינו מתמקד בצורת המשטר ולא מצייר את הקונפליקט כמעין סכסוך שכנים על חלקת קרקע בסדר גודל לאומי. התייחסות לאופי המשטר מבוססת על ההבנה כי לא משנה של מי הטריטוריה בכללותה, כמו שמשנה איזה משטר מקצה אילו קרקעות למי ועל בסיס אילו עקרונות – שיוויוניים ושקופים או גזענים ומנשלים.

במיוחד בשדה של מאבק למען זכויות אדם – להבדיל ממאבק לאומי חשוב ומוצדק ככל שיהיה – קשה לי להבין מדוע השאלה לאיזה קולקטיב לאומי שייך חבל ארץ מסוים רלוונטית יותר (או רלוונטית בכלל) לעומת השאלה איזה משטר מתקיים שם. אפילו הזכות להגדרה עצמית אינה מחייבת ריבונות בהכרח, כי עם זכויות קולקטיביות וביטויים לאומיים שיכולים להתקיים גם במסגרת של "מדינה אחת". העובדה שאנשים מלב המיינסטרים הישראלי מזהירים כי אנו עלולים להפוך למדינת אפרטהייד בעתיד (צחוק מר – מה ישתנה בעתיד הזה שלא מתקיים כעת?) מראה לנו עד כמה סוג המשטר בגדה היא סוגייה שיש לגביה הרבה יותר סיכוי לדיון ביקורתי אמיתי.

2. יש חשיבות במשפט הבינלאומי למושג של "שטחים כבושים", ממנו נגזרת תורה נורמטיבית שלמה שאמורה לחייב את ישראל.

תרשו לי לגחך. אותה תורה נורמטיבית אומרת גם שאסור להעביר אוכלוסייה של הצד הכובש לגור בשטח הכבוש. נדמה לי שמאות-אלפי מתנחלים בשטחים מוכיחים כי המשפט הבינלאומי חסר שיניים בגדה. בנוסף, טיעונים משפטיים מקומם בעיקר בבית המשפט. בזירה הציבורית אנו זקוקים למושגים שנשענים על עולם הצדקות שמתכתב עם התפישות של ציבורים רחבים. אנו לא זקוקים להצדקות שמתכתבות עם החוק הבינלאומי או השופטים בהאג. אי-הבנה של הסוגייה הזו היא כשל קריטי של קהיליית זכויות האדם בישראל.

צריך להדגיש שגם אם עו"ד לזכויות אדם תתאר את המצב בגדה כ"משטר צבאי" בטור דעה בעיתון, זה לא ימנע ממנה לטעון בבית המשפט שמדובר ב"שטחים כבושים". משטר צבאי יכול לחול בשטח כבוש וגם בשטח לא כבוש, ואין בשימוש במושג "משטר צבאי" כדי לקעקע טיעון משפטי מסוגת "השטחים הכבושים". העניין הוא אחר, עניין של שינוי הפוקוס הציבורי: אותו טור דעה יהיה פשוט בעל פוטנציאל גדול יותר לתקשר עם קהלים רחבים ואולי לגרום להם לערער במעט. למשל לערער את דבר ההצדקה לקיומו של משטר כה גורף וכה בעייתי בחלק נרחב מהשטח בו שולטת מדינה המתיימרת להיות, ולהיתפס בעולם, כדמוקרטית.

אחד מעשרות הממים המציפים את הרשת. עיצוב: Amir Schiby

המושג "כיבוש", כשהוא מבוטא בטור דעה בעיתונות, מחוץ לשדה המשפטי המקצועי, יש לו משמעויות עממיות אינטואיטיביות שאינן המשמעויות שהמשפטנים חושבים שיש לו. כל אותן משמעויות מקצועיות נכונות לשדה המשפטי, לא הציבורי. בשדה הציבורי מושג ה"כיבוש" מחזיר אותנו לשאלה הרבה יותר בעייתית, הן רגשית והן נרטיבית, משאלת אופי המשטר – דהיינו מחזיר אותנו מושג זה לשאלת ה"בעלות" על השטח.

אז אפשר לטעון בהתנשאות ש"הציבור טועה" במשמעויות שהוא מעניק למושגים ה"מקצועיים" האלה, ואפשר פשוט להבין את האופן שבו קהלים שונים משתמשים במושגים. גם אם המלצותיה של ועדת לוי לא ייושמו והיא לא תשפיע על המצב המשפטי, ברמת השיח הציבורי היא נתנה גושפנקה ממלכתית לטענה ש"אין כיבוש", וזה לא ישתנה עם מסקנותיה ייגנזו או לא. במקום להילחם בכך, ייתכן שזהו פתח לחשוב שוב על השימוש במושג הזה בזירה של זכויות האדם, והאם ייתכן שמושגים אחרים יכולים למשוך מוקדי תמיכה אחרים מבלי לפגוע במהות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    אין כל בעיה בהגדרת אופן שליטתנו בשטחים (כבושים או נשלטים). גם אין כל סתירה בין ועדת לוין, שגם היא קובעת שאין לבנות בשטחים פרטיים לבין טליה ששון, שדו"ח המאחזים קובע אלו מהם בנוי על קרקע פרטית. נכון יכול להיות ויכוח באשר להגדרתה של קרקע פרטית ( האם רשומה בטבו או קרקע המוגדרת כקרקע המדינה, שהיתה בשמוש גורמים פרטיים).
    המסקנה הנובעת מדו"ח לוין, שהפגיעה הקיימת היא פגיעה בזכויות אדם – נושא שהועדה לא התייחסה אליו כלל ועיקר.קיימות שתי אפשרויות: האת, "שחרור" הפלסטינאים משליטתנו – מתן להם אפשרות להקים את מדינתם (מועדף); השניה, להכיל את ריבונות מדינת ישראל על כל הגדה המערבית (כולל רצועת עזה)ולתת זכויות מלאות ושוות לכל החיים בגבולותיה (מה שפסול בהחלט בעיני ויהווה את סופה של מדינת ישראל)

  2. אסף

    כתבת שהאפשרות השניה היא: "להחיל את ריבונות מדינת ישראל על כל הגדה המערבית (כולל רצועת עזה)ולתת זכויות מלאות ושוות לכל החיים בגבולותיה (מה שפסול בהחלט בעיני ויהווה את סופה של מדינת ישראל)".
    למה זה פסול בהחלט בעיניך?

  3. עמית

    ככחלק מהשיח הפוליטי של פתרון של 2 מדינות.

    בשיח זה, אם מדובר בכיבוש הרי שההתנחלויות אינן חוקיות, ועל ישראל כברירת מחדל לצאת מכלל השטחים.
    אם לא מדובר בכיבוש הרי שההתנחלויות חוקיות, ועל הבעלות של השטח יש לנהל משא ומתן בין אלה שמעלים דרישות עבורו.

    כמובן שבעולם של מדינה אחת אין משמעות האם מדובר בכיבוש או לא, כי ממילא תומכי המדינה אחת רואים בכל האדמה מהירדן לים כיחידה טריטוריאלית אחת. בניגוד לחוק הבינלאומי, להחלטות הבינלאומיות בנוגע לסכסוך, וכו'. אממה, זה לא ממש משנה מה תומכי מדינה אחת רואים (בין אם אלה תומכי המדינה אחת יהודית, ערבית, או אלה שמפנזטים על דו לאומית), שכן התפישה הפוליטית שלהם שייכת לשדה הפנטזיונרי.

    מדינה מהירדן לים (אלא אם היא פוסט-טרנספר) שווה למדינה עם רוב ערבי, ושינוי מאזן הכוחות מכזה שנוטה באופן דרסטי לטובת הצד היהודי, לכזה שנוטה באופן דרסטי לטובת הצד הערבי. מין הסתם שהצד היהודי לא יסכים לזאת, ואין כל כוח שיכפה זאת עליו.

  4. דןש

    מדינת ישראל מן הים עד הנהר, תאבד את יחודה כמדינה יהודית ודמוקרטית.היא תאבד את הסגנון המערבי השולט בה לטוב או לרע ותהפך למדינת ישמעאל, שהתרבות השולטת תהיה התרבות האיסלמית.
    רק בגבולות הקו הירוק בשנויים קלים המתבקשים מהמצב הדמוגרפי הקיים בשטח – יובטח קיומה של מדינת ישראל במתכונתם הנוכחית המשופרת.

  5. מאור

    נניח שההתנחלויות חוקיות. האם הן חכמות? אריאל, בית-אל, מעלה אדומים, פסגות, שילה, עלי וכו' נבנו תוך הצהרות על "מימוש הזכות לבנות בכל ארץ ישראל", אך במטרה ברורה לבתר את איו"ש, למנוע מדינה פלסטינית, וכתוצאה- להשאיר אוכלוסיה פלסטינית צפופה תחת שלטון ישראלי.
    ההתנחלות, ובפרט הקמת יישובים חדשים, היא פעולה פוליטית מובהקת, ואפשר להתנגד לה בזירה הפוליטית גם אם היא חוקית.

    הטיעון העיקרי נגד ההתנחלויות צריך להיות הנזק שהן גורמות לישראל, בכך שהן מקבעות מצב של שליטה במיליוני פלסטינים. מי שתמך בהתנתקות בזמנו, עשה זאת לא ממניעים משפטיים אלא בגלל ששם היה ברור שאין טעם לשלוט במיליון וחצי ערבים למען פחות מ-10,000 מתיישבים.