אתם זה אנחנו

אילו פנים יהיו למחאה בקיץ 2012? האם חיבוק הדוב הממסדי ישתק אותה או שמא היא תצליח לשרטט דווקא מתוך האמצעים שמפנה נגדה השלטון את הכשל השיטתי ולפעול נגדו? עוז גורה בוחן את אופי ההפגנות לקראת ה-14 ביולי, במלאת שנה לפרוץ המחאה החברתית
עוז גורה

בספרם "Empire", מתארים הרדט ונגרי את עלייתה של הריבונות האימפריאלית על התגלמויותה השונות. אחד ממאפייני היסוד של המערכת העולמית הכלכלית-פוליטית, לדידם, קשור בקריסתה של ההבחנה המודרניסטית בין "פנים" ו"חוץ". בעוד שהריבונות המודרניסטית – המנוסחת בצורה המובהקת ביותר אצל הובס – מושתתת על הפרדה בין פנים טריטוריאלי לחוץ טריטוריאלי, וכנגזרת מכך על חציצה בין פנים וחוץ ביחס לקולקטיב, הריבונות האימפריאלית, הפוסט-מודרניסטית, היא אסימילטיבית (assimilative) במהותה.

כדי להבין את ההבדל אותו מעוניינים הרדט ונגרי לסמן, יש להתמקד באופן התגובה של הריבונות האימפריאלית לביקורת המופנית כלפיה, לכיסים של התנגדות. הריבונות המודרניסטית הגיבה להתנגדויות בחיזוק הדיכוטומיות שבין פנים וחוץ: למשל, חידוד ההבדלים בין התפיסה הקפיטליסטית לקומוניסטים כתגובה לביקורת של השמאל כלפי המשטר האמריקאי בשנות ה-50. לעומתה, הריבונות האימפריאלית אינה מתנגחת בביקורת, אלא מפעילה כנגדה דינמיקה של ניכוס. כך אין דבר שמחוץ לריבונות האימפריאלית – היא הכול.

דוגמה טובה לדינמיקה מעין זו ניתן לראות באופן פעולתה של כלכלת השוק כיום. לשם המחשה, ניתן לחשוב את הניסיונות לארגן כלכלת מזון אחרת בעזרת מוצרים הממותגים כירוקים או כאורגניים, או חנויות המזון המתמחות בסחר הוגן; תוך ניסיון לייצר הפרדה והיבדלות מייצור מזון המוגדר כ"קפיטליסטי", כזה הגוזל משאבים, המנצל בני אדם, כלא בריא או כלא טבעי, מהווים מוצרים אלו את כשלונה של הביקורת, שכן הם מסופחים לחלוטין על ידי כלכלת השוק. ההתנגדות לצורה אחת של ייצור המתקיימת בתנאי שוק לובשת צורה אחרת, מני רבות, של ייצור בתנאי שוק. במילים אחרות, ההתנגדות לסחורה מופיעה כסחורה, ההתנגדות למוצרים מופיעה כמוצרים נוספים.

מעבר לעניין הסימבולי, הנקודה העיקרית היא כי ההתנגדות לתוצאות של כלכלת השוק ביחס לייצור המזון הן בעצמן ביזנס. החוץ-שוקי הוא תמיד מלכתחילה טרום-שוקי; מרחב נוסף שאפשר לנכס פנימה ולארגנו בצורת שוק, בצורה של טובין עם מוכרים וקונים מוגדרים, ובסופו של יום עם מחיר. כלומר, הדינמיקה היא אסימילטיבית.

במערכת בה הצבר-הון הוא עקרון יסוד, ניסיונות לייצר מרחבים חדשים הנמצאים מחוץ למערכת מהווים חיזוק עבורה. היות והצבר-ההון זקוק למרחבים בתוליים בהם ניתן לכונן הון נוסף, הניסיונות ההלו נידונים לכישלון כמעט מהגדרה. ה"עולם החדש" של קולומבוס היה צריך את מרחבי האוקיינוס האטלנטי כדי לחמוק מהסדר של המונארכיות הישנות באירופה (וגם מרחב זה לא חיסן את אמריקה). ה"עולם החדש" של הביקורת האנטי-שווקית לא נהנה מהפרדה גיאוגרפית מעין זו. השליחים של המלכה קרובים מדי.

הממסד ביקורתי, הכי ביקורתי

דינמיקה מנכסת שכזו, בה הפנים שש להכניס את החוץ כדי להראות שהוא בעצם "גם כזה", ניתן לזהות גם בשיח הפוליטי העולמי הנוכחי. מבלי לפתח נקודה זו לעומק, אזכיר רק כי ניתן לראות ניכוס זה ואת תפקידו בציר המגדרי-לאומי אם בוחנים את הסיפוח של הזהות ההומוסקסואלית "פנימה" כחיזוק של מאפייני זהות אחרים של הקולקטיב. כמו כן, ניתן לזהות אותה בקיץ האחרון ובזה הנוכחי באופן בו הגיב המשטר כלפי המחאה החברתית (כפי שקורה גם במקומות אחרים בעולם). ההתנגדות לסדר הקיים מאומצת על ידי גורמים מסוימים בתוך הסדר ומופיעה-מחדש כדרישה של הסדר לשעתק את עצמו מחדש. וכשהממסד מבין את עצמו כביקורתי, אפשר להבין מדוע הממסד סבור כי הוא לא זקוק לביקורת.

בקיץ הקודם חובקה המחאה על ידי התקשורת, ובהמשך על ידי ממשלת נתניהו בדמות ועדת טרכטנברג. נכון יהיה לומר כי זהו ניסיון לנהל את המחאה, אך חשוב לראות גם באיזה אופן הניהול הזה מתרחש, והניהול הזה מדבר כך: "ביקורת כלפי השיטה הכלכלית? מצוין! ביקורת כלפי השיטה הכלכלית זה אנחנו". ביקורת זה אנחנו. אנחנו "גם כזה", אפשר לזהות דינמיקה כזו גם כעת עם הניסיון לכפות על השיח הציבורי את אלת נטל המילואים. שוב, הניהול מדבר כך: "ביקורת על זה שאי אפשר לחיות כאן כי קשה? מצוין! ביקורת כלפי זה שקשה זה אנחנו". זה כל כך אנחנו, שחברי כנסת משתתפים בהפגנות כלפי מדיניות של ממשלה שהם עצמם יושבים בה.

באופן עמוק יותר, השיטה מאמצת את דינמיקת הניכוס בצורה כה עמוקה, עד שהביקורת המגיעה מתוך החברה האזרחית רק מחזקת את הניסיון של הפרלמנט לבטל את עצמו כמקום של קבלת החלטות. במקום להתנגד לביקורת, אותו חוץ פרלמנטרי שדורש להקשיב לחברה האזרחית מאמץ את הדרישה לפיה החברה האזרחית היא הזירה בה מייצרים סדרי עדיפויות; מה שמאיין את הפרלמנט ומחזק את הפרקטיקה בה ראשי מפלגות סוגרים ביניהם את ביטול הבחירות. הרי יש חברה אזרחית שכבר תאפשר את ה"אפיק הדמוקרטי"; אז למה לי פוליטיקה עכשיו? אנחנו "גם כזה".

מעניין אף יותר לראות כי בהפגנה בשבת האחרונה, 7 ביולי, גם המחאה החברתית למדה כי חוץ הוא פנים. בתהלוכה שצעדה מקריית הממשלה ועד למקום הכרזת המדינה בשדרות רוטשילד, הושמעו קריאות רבות המעידות כי את דינמיקת הניכוס אימצה לעצמה גם המחאה. כך, במקום להקפיא עצמה כחוץ ביקורתי ולראות בניסיונות לבטל את המחאה כ"דברים של השלטון", המחאה הפכה אסימילטיבית – היא סופחת פנימה את מה שהשלטון מנסה להטיח בה.

ראשית, הפניית קולות המחאה כנגד התקשורת. כפי שדווח, התקשורת צמצה את סיקור המחאה השנה בכ-40 אחוזים. זהו ניסיון ברור לדיכוי הקולות שעולים במחאה, וניתן לטעון שהוא מוצלח בחלקו. עם זאת, הפניית העורף של התקשורת רק חיזקה את המסר שמעבירה המחאה, והביאה להופעת הקריאה "הון-שלטון-עיתון". דווקא הניסיונות של הממסד לנגח את המחאה החברתית מוטמעים פנימה ו"מוכיחים" את הביקורת. שנית, ה"רקון". השימוש בכלי מעקב צבאי כדי לנטר אזרחים בהפגנה – ניסיון בוטה לסמן את המחאה כאיום קיצוני – רק חיזק את המסר שמעבירה המחאה והופעתה של הקריאה "הון-שלטון-משרד הביטחון". האמצעים שמפנה הממסד כנגד המחאה רק מאפשרים למחאה לשרטט טוב יותר את מה שהיא רואה כפסול בשיטה הנוכחית. בעצם, המחאה אומרת לממשל – "אתם מטיחים בנו משהו? מצוין, אנחנו מדברים גם על זה"; או "אנחנו גם כזה".

אפשר לזהות את ההפנמות הללו בהרבה מהקריאות שעלו במוצ"ש האחרון, וכן בפרקטיקה. האלימות המשטרית של מוצ"ש 23.06 הביאה את המוחים לחזק את הניסיון להראות כי השיטה הנוכחית לא מסוגלת להתמודד עם התקוממות לא-אלימה. התזוזה מזירה לזירה, בטרם הגעת המשטרה, ההתהלכות בת"א ללא אישור וכדומה – אומנם "התאפשרו" על ידי המשטרה, אך דווקא האלימות המשטרתית והתגובה עליה הראו שגם את המשטרה אפשר להכריח "לאפשר". במילים אחרות, הניסיון האלים לדכא את הקולות רק חיזק את הקולות הללו, לפיהם: 1. המרחב הציבורי נשלט באלימות ויש מנעד קולות שמותר להשמיע בו. 2. המשטר מתחזק מצג שווא של דמוקרטיה, ולראייה מה קורה כשמנסים ליישם תפיסה דמוקרטית מסוימת. 3. למרות כל זאת, האזרחים עדיין שולטים במרחב הציבורי. המחאה מתרחבת, לפחות מבחינת תחומי הביקורת שלה.

האשימו את המחאה שהיא מחאה של שמאלנים. ייתכן שאין מצביעי ימין רבים בין אלו שצעדו במוצ"ש, וכי רובם הצביעו למפלגות שמאל כאלו ואחרות; אך גם כאן, ההטחה כי מדובר במחאה פוליטית רק מחזקת את המחאה, ברגע שזו הטמיעה את הביקורת הזו – הצועדים יכלו לשמוע את הקריאות "שלי! ביבי! אותה מהפכה!" ואף את הקריאה, המרעננת לחלוטין לדעתי, "חד"ש! ביבי! אותה מהפכה!". כלומר, הקול, לאחר הטמעה, הפך להיות: "זה נכון שאנחנו מצביעי שמאל, אבל אנחנו לא קוראים להצבעה לשמאל, אנחנו קוראים לשינוי כל המנעד הפוליטי בשיח הישראלי". זה חזק הרבה יותר, וזה מאיים הרבה יותר על ימין שחולש על המנעד הזה. וזו תוצאה של הניסיון לנגח את המחאה. מבחינת הממסד היה עדיף לו היה מדובר במחאה של שמאלנים. דווקא הניסיון לחבר את המחאה עם השמאל, הליברלי או הרדיקלי, עם מצביעי שלי יחימוביץ', או, רחמנא ליצלן, דב חנין בעירייה, נספח והביא לניסוח חד הרבה יותר של הדרישה כלפי הממסד: פירוקו.

סיפוח נוסף היה ניתן לזהות גם בבחירת היעדים: הבנקים, הבורסה לניירות ערך ובנק ישראל. בעוד הממשלה מדברת שיח פרופסיונלי ומפנה אנשי מקצוע להסביר מדוע דרישות המחאה אינן קבילות או לסמן את האופן בו הממשלה קשובה לקריאות, הניסיון הזה גם הוא מופנה חזרה כלפיה. הצבעה על בנק ישראל ועל המוסדות הפיננסיים כמקור מרסן רק מאפשרת למחאה להצביע על הפוליטיזציה שמתרחשת בהם, על ההשלכות החברתיות של החלטות כלכליות ולחשוף את השימוש הציני של הממסד בפרופסיה הכלכלית. במוצ"ש האחרון, כשעמדו המוחים מול בנק לאומי, הוקראו טקסטים עם נתונים בנוגע לפעילות בנק ישראל, החלטותיו לגבי הריבית וההשלכות שלהן. בדינמיקה מכילה ואימפריאלית, הכלים של המשטר הם חרב-פיפיות.

הימים שיבואו: The Clash of the Titans

במוצ"ש הקרובים (ה-14 ביולי הסימבולי – שנה לפרוץ המחאה) עתידה להתרחש "צעדת המיליון". מחד, מדובר בניסיון להפגנת ענק. בקיץ הקודם דובר על "הפגנות כוח" לפני ותוך כדי הפגנות ההמונים. במוצ"ש ה-31 ביוני "הפגנת הכוח" הפכה להיות מופע ממומן על ידי ההסתדרות, בתמיכה של מפלגת העבודה, השומר הצעיר ודרור ישראל. כלומר הפגנות הכוח והשתתפות ההמונים מהוות עוד אפיק בו הממסד שואב לתוכו את המחאה – מסמן אותה כשמאל, מאיין אותה מבחינה פוליטית וצובע את עצמו כי שתומך בה, מבין אותה ואף פועל לקידום מטרותיה; כל זאת באותה נשימה. היה ניתן לראות זאת בקיץ הקודם, בעיקר בדמדומיו. הפגנת ענק וכוח, או ממסד שמתאמץ לספח ולנכס את המחאה וכך לשואב אותה פנימה?

מאידך, ניתן לומר כי דווקא בסוף השבוע האחרון, עם אותו קומץ "לא חוקי", הופגן כוח אדיר. קבוצת אזרחים יכולה להסתובב במרכז תל אביב ולקרוא בגנות שיטת המשטר, השלטון והשיטה הכלכלית, ואף להצית שלט מקרטון המסמל את ועדת טרכטנברג (לזגוגיות שלום), והמשטרה מאפשרת זאת. רק לפני שבועיים, אירוע שכזה הוגדר כ"הפרה של הסדר הציבורי". כפי שהצגתי מעלה, המחאה סיפחה את ההגדרה הזאת וחוזקה על ידה. עם זאת, האם העובדה כי "הפרה של הסדר הציבורי" הינה כעת חלק מהסדר הציבורי אינה יכולה להיות גרסה נוספת של ממסד המתאמץ לנכס את המחאה? ייתכן. אך חשוב לזכור שזו התבוללות שנכפתה עליו, בניגוד לקודמת.

כך או כך, המחאה תצטרך לנסות ולייצר אפיקים חדשים של הפגנות כוח, כאלו שטרם עברו אסימילציה פנימה אל תוך השיטה. אנו עדים למשחק של חתול ועכבר בין חוץ ופנים הנאבקים קשות לבטל עצמם ככאלה ולספוח אחד את השני, להיזון מהכוח המופנה כלפיהם מבחוץ. במוצ"ש הקרוב יהיה סיבוב נוסף, והפעם, ככל הנראה, גם התקשורת תשתתף. בואו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.