• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הוא מתמקד בה, כמו שאתם רואים

לא מפתיע שאמצעי המעקב והתגובה האלימה שפותחו על גב "הילידים" בשטחים טובים באותה מידה גם לדיכוי בתל אביב. אבנר פינצ'וק על התיעוד המשטרתי של מפגיני המחאה
אבנר פינצ'וק

לפני כשלוש שנים התפרסם תחקיר של ה"גרדיאן", שחשף כי במשך שנים אספה המשטרה הבריטית מידע על מפגינים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בהם גם עיתונאים, וריכזה נתונים אישיים עליהם במאגרי מידע מיוחדים. לא אתפלא אם מה שעשתה המשטרה הבריטית נעשה גם כאן בישראל. ערן ורד, אקטיביסט/צלם וידאו מבריק, פרסם שלשום סרטון המראה כיצד סוכן משטרתי עובר בתוך קהל מפגינים שקטים, ומצלם מפגינות ומפגינים מסוימים לפי הנחיות של שוטר אחר.

לשם מה בדיוק מתעדת המשטרה את המפגינים? מדוע היא עוקבת אחריהם? מה בדיוק היא עושה עם המידע הוויזואלי שהיא אוספת?

מדינת ישראל מרכזת ידע ותעשייה של אמצעים לפיזור הפגנות ולמעקב. אין פלא, אפוא, שלמשטרת ישראל עומדת טכנולוגיה חדישה ומשוכללת ל"מלחמה" במפגינים ו"עושי צרות" למיניהם. לפני כשבוע נתקלנו ברקון בהפגנה בתל אביב: "מדובר ברכב שטח גדול, שעליו מותקנת מערכת איסוף המידע, הכוללת אמצעי איסוף מתקדמים: מכ"מים שסורקים את השטח, שהם בעלי יכולות זיהוי ביום ובלילה, מצלמות לטווחים רחוקים, יכולת העברה ושידור של מידע לאחור, תחנת ממסר עבור הכוחות, תורן שפתיחתו מאפשרת סריקה היקפית שיכולה להגיע למספר קילומטרים". בתגובה אמרה דפני ליף: "לא הגיוני שבדרום לאזרחים אין אפילו מקלטים נורמליים, אין להם זמן להגיע למרחב המוגן – ותקציב הביטחון של מדינת ישראל מופנה לניסיון לסכל ולהפחיד צעדת מחאה אזרחית, אותנטית ולא אלימה". (ויינט, 01.07)

ובמקום אחר תהו: "למה הובא רכב המשמש את משמר הגבול ביהודה ושומרון להפגנת המחאה החברתית בתל אביב?" (נענע10, 01.07)

רכב ה"רקון" בתל אביב, 01.07.12. צילום: שרית מיכאלי

אני מסכים עם דפני ליף בהרבה דברים, אבל לא כאן: מה פה "לא הגיוני"? זה מה שקורה כשחברה שלמה עוסקת במשך עשרות שנים בשליטה על מליוני בני אדם נעדרי זכויות אזרחיות. אמצעי המעקב והתגובה האלימה שפותחו על גב "הילידים" בשטחים טובים באותה מידה גם לדיכוי של המחאה החברתית. אני רואה בעיני רוחי את המפגין ששירת שלוש שנים בשטחים ונחרד לגלות שמה שנעשה שם – מגיע עכשיו לכאן.

עשו על זה אפילו סרט, "הדוור מצלצל פעמיים": אשה שזוממת יחד עם מאהבה לרצוח את בעלה במסווה של תאונת דרכים קטלנית. לאחר שהנאהבים הרצחנים מצליחים לשטות בחוקרי המשטרה ולצאת נקיים, הם נוסעים לעבר השקיעה, ופתאום… תאונה נוספת, הפעם אמיתית. בתקציר שמופיע על גב הספר שהיה הבסיס לסרטים (מאת ג'יימס מ. קיין, יצא השנה בתרגום חדש של לאה ששקו, הוצאת מעריב) נכתב: "בצורה פרוורטית, ובלי שהם עצמם מודעים לכך, הם מבצעים פשעים על מנת לקיים מערכת ערכים שהומצאה להם על ידי אחרים".

נשמע מוכר? אני זוכר שבתור ילד צפיתי ב"הדוור מצלצל פעמים" וחיכיתי כל הזמן לרגע שבו יופיע הדוור – לקח לי זמן להבין שמדובר באלגוריה. אז אם לסיים במצב רוח קולנועי שנפל עלי: כנראה שבמשטרה יש מי שיודע מה עשית בקיץ האחרון (אני יודע, הסרט לא משהו, ויהיו מי שיאמרו שהקישור הוא בדיחה לא מוצלחת. אבל הפעם  הזוועתון הוא עלינו). השאלה שעדיין אין לה תשובה היא האם אנו כבר יודעים מה עשינו ב-45 השנים האחרונות, והאם עוד אפשר לעצור את הדוור לפני שיבוא לצלצל בפעם השנייה.

הכותב הוא עו"ד באגודה לזכויות האזרח

כנראה שיעניין אותך גם: