• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

משה סילמן כשבוי מלחמה

סיפורו של משה סילמן משקף את האופן שבו הממסד, שלוחותיו ובעלי ההון פועלים כדי להאשים את הקורבן ויוצרים בו הזדהות עם התוקפן. סילמן לא יכול היה להתנתק משוביו, מגופי ההון-שלטון שהפנו כלפיו אלימות ממסדית נחושה כל כך, שבסופו של דבר הפנה אותה כלפי עצמו
גילה אמיתי

על משה סילמן נכתבו הלילה הרבה מילים והרבה עוד ייכתב. אני אנסה להמשיג מעבר לזעזוע והעצב האישיים, איך מדינת ישראל מביאה בקלות את אזרחיה ההגונים, היצירתיים והיוצרים אל סף התהום ואף דוחפת אותם אל מעבר לה. אני לא מכירה אישית את משה סילמן אבל יכולה לחשוב על מקרים רבים אחרים של חוויות טראומטיות שהביאו אנשים לקצה, ולכן אדבר דרכו (אבל אל תתפסו אותי במילה לגבי ניתוח מניעיו של האיש שאותו אינני מכירה אישית, ומקווה למרות מצבו הקריטי שעוד אכיר). מקרהו המטלטל של משה סילמן משקף שני תהליכים שהממסד, בעלי ההון ויתר בעלי העניין מניעים.

את ספרו "Blaming the Victim" משנת 1972, פותח ויליאם ריאן בתיאור סצינה מסרט ישן שבה רואים חבר קונגרס שהתמנה לחקור את מלחמת העולם השנייה כשהוא צועק מופתע: "מה פרל הרבור עושה באוקיינוס השקט?!" זו דוגמה קיצונית למנגנון אנושי הקרוי "האשמת הקורבן". סיטואציה כזו מתרחשת בזירה החברתית באופן יום-יומי, בכל הקשור לטיפול בבעיות חברתיות, בריאות הציבור, תוכניות למניעת עוני ועבריינות, ובבתי הספר: ילד שנכנס לבית הספר מתרבות שלא נתנה לו את הכלים להשתלבות נאותה (ספרים, דיבור נכון ועשיר, לא שיחקו איתו, לא הקריאו לו ספרים…) הוא מה שמוגדר "בעל חסך תרבותי" או מצוי במצב של קיפוח תרבותי. ריאן טוען כי "קיפוח תרבותי" הופך להסבר השגור למה שהיה אמור להיקרא, אילו היינו כנים עם עצמנו, "אזור של אסון-חינוכי (educational disaster area) הקרוי בשם 'בית הספר העירוני'". זו, הוא מסביר, האשמת הקורבן.

הפגנת סולידריות עם משה סילמן מול משרדי הביטוח הלאומי בתל אביב, 15.07.12. צילום: יותם רונן / activestills.org

דרך נוספת לערוך האשמה של הקורבן היא הכלת סטריאוטיפיזציה בלתי נלאית – ההצבעה על הדפוסים המשפחתיים של הלא-מצליחים בחברה, כחולשה של מגזר ספציפי ולא של מדיניות: כמו "נחיתות תרבותית" גם המונחים "המשפחה העולה", "המשפחה החרדית", "המשפחות בעיירות הפיתוח", "המשפחה הערבית" מגלמים בתוכם אסוציאציות מיידיות של משפחות מפורקות (אם חד-הורית במקרה של העולים, אב מובטל ופרזיט שיושב ומשחק שש-בש ולא נמצא עם משפחתו במקרים האחרים, "אוכלי קצבאות" וחיים מהבטחת הכנסה למרות שיכולים לעבוד), ילדים מוזנחים ולא מטופלים שנדונו לטפל זה בזה בעודם ילדים, הגעה ספוראדית לבית הספר אם בכלל, ללא שאיפות להתקדם – בטח שלא בדרכים הלגיטימיות ובאמצעים הלגיטימיים החברתיים, וכן הלאה. ברור שבגדילה במערכת משפחתית כזו נפשם של הילדים עוותה באופן בלתי ניתן לתיקון ואין להם סיכוי לצאת מהמעגל הזה ולהפוך ל-all-Americans או ב"ישראלית" – לאזרחים מן השורה שתורמים לבניין הארץ, "מלח הארץ".

סטריאוטיפים משמעותיים אלו, שכולנו מחזיקים בהם, גם כלפי עצמנו; וגם אם אנחנו מודעים לא לומר אותם ואפילו לא לחשוב אותם, גורמים לנו באופן בלתי רצוני ובלתי נראה לעין להתייחס למשתנים אחרים כמו גזענות, אפלייה, סגרגציה, חוסר האונים שמתפתח באזורי מחייה קשוחים, כחשובים פחות ולמשתנים האישיים והמגזריים של האדם כהסבר המשמעותי.

זו טכניקה שמסיתה את תשומת הלב מהמדיניות, מיחסי הכוחות הלא הגיוניים, מהניצול המחפיר של כולנו על ידי קומץ והופך אותנו לבעיה: המוחים הם הבעיה, המובטלים הם הבעיה (ולא שוק העבודה ותכניות לשיקומו שלא עובדות), הסודנים הם הבעיה (ולא סדרי עדיפויות ופעולה סכיזופרנית של השלטון והממסד בהתמודדות עם גלי פליטים). והנורא מכל הוא שגם אנשי טיפול יכולים ליפול בהאשמת הקורבן, אבל הלילה התפכחנו. לא משה סילמן הוא הבעיה, לא המובטלים, חסרי הדיור שמגיעים אל סף יאוש. ייאושו לא היה חלק מפתולוגיה אישית אלא היווה סימפטום של פתולוגיה מדינית, כלכלית, ערכית.

כשמדברים על מאשימי הקורבן, יש לזכור כי לא מדובר באנשים חורשי רע בעלי דעות קדומות באופן גלוי. להיפך, ריאן מתאר את מאשימי הקרבנות עמם דיבר כאנשים שאיכפת להם מהחלשים, הרבה אנשי מדעי החברה ופעילים חברתיים המחוייבים לנושא החברתי ולעריכת רפורמה בתחום. הם הגרעין הבנוולנטי המניע את מקצועות הרווחה ואת החקיקה והפעולה החברתית בנושאי רווחה. אבל הראייה היא עדיין אישית-פתולוגית וכך אנו מוצאים תוכניות חינוכיות שמטרתן שיפור מיומנויות הילד ולא – שינוי מהותי מבני של בית הספר בשכונת העוני, תוכניות חברתיות לחיזוק מעמדן של קבוצות חברתיות במקום תוכניות מקיפות למיגור הגזענות. יש לאנשי המערכת ערכים הומניטאריים ורצון אמיתי לעזור. אך בבואם לטפל, הם מתכווננים פחות להשפעה על הסביבה ויותר לפעולות שישפיעו על ההשפעות האישיות של הסביבה על היחיד: לנחשלות של היחיד, לדפוסי ההתנהגות שלו (תוכנית ויסקונסין) ולמיומנויות שלו (כל תוכניות החינוך וההכשרה המיוחדות – הכנה לחיי עבודה, קריירה וכד').

אבל למה? למה שאדם יגיע לקצה ויוותר על חייו? למה שיפנה חזרה אל עצמו את האלימות הממסדית שהופנתה כלפיו? כאן נכנס מנגנון נוסף שכולנו לוקים בו, אחרת המדינה כבר היתה הצתה אחת גדולה. קוראים לזה "תסמונת שטוקהולם". קוראים לזה הזדהות עם התוקפן.

סילמן הוא משא של טראומה מתמשכת. טראומה שמופעיה לא הפסיקו לחזור על עצמם בצורת אימי האלימות הממסדית כלפיו. סילמן היה שבוי מלחמה במלחמה בלתי נלאית ולא נגמרת מול אטימות שהאדירה רגולציה על פני אנושיות. ולכן, מי שחווה עצמו בטראומה בלתי נגמרת, ללא יכולת לשים קץ לה, חווה עצמו פעמים רבות כחסר ערך ואת התוקפן כאדיר הממדים. האלימות שהפנה משה סילמן כלפי עצמו היא אותה אלימות ממסדית בשינוי אדרת. הפעם הוא ייקח אחריות על חייו – ועל מותו.

משה סילמן לא יכול – ברמה הפיזית ביותר – להתנתק משוביו, מגופי ההון-שלטון שגרמו לו להתמודד עם מצב בלתי ניתן להתמודדות. משה סילמן הפנים את האלימות הממסדית עד שהפנה אותה כלפי גופו ונפשו. זה לא רק סיפור על יחיד שעמד מול המערכת. המערכת הפכה את כולנו ליחידים שעומדים מולה חסרי אונים, ליחידים שמפנים כלפי עצמנו את האלימות שלה כלפינו, אלימות שמתבטאת בלחץ פיזי, נפשי, כלכלי וערכי שאנחנו מנהלים כלפי עצמנו. ואחרי שננגב את הדמעות – לא נוכל להרשות לעצמנו להשאיר את האלימות הממסדית הזו על כנה. אחרת – מהי תכלית קיומנו?

כנראה שיעניין אותך גם: