והאשה המתבצרת פותחת בלון גז

יום אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו בהפגנה בתל אביב, חזר על המעשה ציון ועקנין מול עיריית באר שבע. אבל משה סילמן הוא לא ציון ועקנין. ועקנין הגיע לבד לעירייה, והוא מצטרף לניסיונות התאבדות של נפגעי עמידר, אנשים בודדים ונואשים, בעיריית באר שבע; מעשים שלא שמענו עליהם בעבר וגם לא היינו שומעים, אלמלא עשה משה סילמן מה שעשה.

לא לשווא מותקפת עיריית באר שבע; בעיקר מפני שהיא מעלימה עין מפרויקט האימים של עמידר, הנחושה לנצח את הפולשים לדירות הריקות של החברה. 60 דירות ריקות עומדות ברחבי העיר לעומת 150 זכאים, ואף דירה לא נבנית או נרכשת, והעירייה אינה מתערבת. משפחות פולשות נזרקות לרחוב, ופולשות שוב, לדירה אחרת או לאותה דירה, שנים על גבי שנים, והמאבק בין המוחלשים למוסדות הולך ומחריף, אף אחד לא מתערב, אף אחד לא יודע. עכשיו, כשהטירוף מציף את הרחוב, והשימוש בחומרים דליקים כבר מזמן הפך לנפוץ, אנחנו שניות מאסון.

איך הכל התחיל? עשרות דירות עמידר ריקות שהתגלו לזכאי ולנתמכי הדיור הציבורי הפכו למוקד מיקוח. אחת אחרי השנייה פלשו משפחות נואשות, רבות מהן אמהות חד-הוריות, משה-סילמניות שהמשיכו לחיות בשביל הילדים שלהן. הן שברו בלוקים בפטישים וקדחו מנעולים באישון לילה, ריתכו את הדלתות והסורגים והמתינו שתבוא המשטרה וקבלני ההוצאה לפועל.

אחר כך, התחילו המשפחות לגלות אחת לשנייה איפה נמצאות הדירות הריקות, איך פולשים, מה מותר ומה אסור. כבר למעלה מעשור פולשות המשפחות ומתבצרות בדירות הנטושות של עמידר בתביעה שיספקו להן בית. כולן התבצרו משך 30 יום ועמדו בצו פינוי מנהלי של המשטרה; בהמשך, התמודדו יחד עם צווי פינוי חוזרים, שהומצאו במערכת בתי המשפט וההוצאה לפועל.

פה, בבאר שבע, מעשה חסר היגיון של משפחה מחוסרת דיור, שפלשה לדירה ועמדה בפני פינוי, הפך לטקטיקה של התנגדות. כולם למדו איך עוצרים פינוי: משתמשים בחוק היחיד שעוד יכול להגן על עצמם. מה שקורה בדרך כלל זה שהאישה המתבצרת פותחת בלון גז ליד הדלת ומבהירה לשוטרים שאם רק יחשבו לפרוץ, תדליק אש. ה"נשק" האחרון מוצלח יותר – טרפנטין, דלק, בנזין – אלו מרתיעים את המשטרה לקרוא מיד לצוות משא ומתן הארצי, שמטפל, בין היתר, באנשים אובדניים שמאיימים לפגוע בעצמם בסיטואציה מסכנת חיים. כי זה כל מה שיש להן – החיים שלהן. צוות מו"מ של המשטרה מרביץ שעות נוספות בבאר שבע כבר שנים, ולא מזמן ניסתה המשטרה להקים צוות מקומי כדי לתחזק את מבצע פינויים-על-סטרואידים של עמידר וההוצל"פ.

מבצע פינויים-על-סטרואידים כולל הנפקה בלתי פוסקת של צווי פינוי, פעם אחר פעם, בהפרשים קצרים, לאותן משפחות פולשות. הוא כולל המצאה של צווי פינוי גמישים, שבהם מותר לפנות משפחות בין 30 ל-90 יום, ללא התרעה או הודעה מוקדמת ותגבורת תמידית של כוחות השיטור בפינויים. הדרך היחידה לעצור את זה היא להתבצר במשך אותה תקופה, בלי לצאת מהבית, בכוננות מתמדת, כשדלק ובלון גז תמיד בהישג יד. זאת המציאות של עשרות משפחות בבאר שבע, שנלחמות ומסכנות את חייהן לא היום, ולא רק השנה, כאמור, אלא כבר מעל לעשור. אם תצליח עמידר לפנות את אותן משפחות בקצב שהציבה לעצמה, יהיו מאות ילדים מחוסרי דיור עד סוף החופש הגדול.

פעילי הדיור הציבורי, ביניהם כאלה שהכירו את משה סילמן, הבינו שהחוק הוא דין ואלימות, אבל אין בו צדק. "החוק" הוא שמייבש את חוק הדיור הציבורי, ושתוקע את המיליארדים שמיועדים לבניית ולרכישת דירות לדיור ציבורי במשרד האוצר; החוק הוא שהולך ומקשיח את הקריטריונים לזכאות ומדלדל את מלאי הדירות, ובמקביל מנהל מלחמת חורמה באלו שלא היו מוכנים להעלות את עצמם באש ונלחמים על קורת גג. החוק הוא שזורק משפחות וילדים לרחוב, מתפיח חובות של דיירים קשישים, ומנהל חברות ממשלתיות לניהול הנדל"ן הלאומי, במסווה של דיור ציבורי.

לא משנה מה יחשוב הציבור, את המשפחות האלו ימשיכו לזרוק לרחוב, והן מצדן ימשיכו לפלוש, וחוזר חלילה. הילדים שלהן ילמדו לשנוא שוטרים ואת מוסדות החוק, יחיו בסיכון ובמתח תמידי, בתופת, ברעב ובמחסור, ויקימו דור חדש של עוני ומצוקה, של עבריינות ואלימות, שכולנו נשלם עליו. אם ממשלת ישראל לא תפסיק מיד את הפינויים, תפשיר את תקציבי הדיור הציבורי ששוכבים באוצר ותתחיל לבנות ולרכוש דירות – אסון ההצתה הבא קרוב משאתם חושבים. מספיק שכשתגיע המשטרה לבניין מגורים הומה אדם, ומאחורי הדלת תעמוד בת-אדם שכבר לא מוכנה לפלוש שוב, אימא מיואשת באמת, שביד אחת מחזיקה בלון גז ובשנייה מצית.