תקלה אחת קטנה יחסית

זה יכול להיות כל דבר: מחלה, טיפול שיניים או תאונה. משפחה מהמעמד הבינוני בישראל של ימינו תלויה על חבל דק ללא רשת בטחון ומצבה הכלכלי רעוע בהרבה בהשוואה למשפחה ממוצעת לפני דור אחד בלבד. אמנון פורטוגלי על פעילות המדינה נגד אזרחיה
אמנון פורטוגלי

רבות נכתב ונאמר על ניסיון ההתאבדות של משה סילמן שהצית עצמו בהפגנה בתל אביב במחאה על משבר הדיור הציבורי. מכל אלו בחרתי בדבריו של יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין, "אסור להתעלם מזעקתו. זעקתו היא זעקתם של אזרחים רבים החרדים יום-יום מלהיזרק לרחוב, ללא קורת גג. זוהי זעקה החושפת את הכשל המתמשך של המדינה בכל הנוגע לדיור הציבורי".

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. המדינה לא עומדת בהתחייבויותיה – לא אלו הקבועות בחוק ולא באלו שהוקצו במסגרת התקציב

ריבלין אף סיפר על מקרי רווחה קשים דומים אשר מגיעים לפתחו ועל הקושי לטפל בהם:

בלשכתי ובלשכות רבים מחברי הכנסת מתקבלות מדי שבוע עשרות פניות, של אמהות חד-הוריות, ניצולי שואה, נכים ומשפחות ברוכות ילדים, הזכאים לדיור ציבורי על פי חוק, והזכות הזו נמנעת מהן בתואנות ביורוקרטיות אלו ואחרות… משפחות זכאיות ממתינות לפעמים יותר מעשור עד למתן פתרונות בדיור הציבורי; נכים רתוקים לכיסא גלגלים ממתינים גם הם למעלה מעשור עד למתן פתרון, ופתרון אין.

לטענתו, "המדינה לא עומדת בהתחייבויותיה – לא אלו הקבועות בחוק ולא באלו שהוקצו במסגרת התקציב. אינני מדבר כאן על הקושי ההולך וגובר של המעמד הבינוני, לקנות דירה. אפילו לא על דיור בר-השגה. אני מדבר על הדיור הציבורי. הדיור הציבורי במשבר חמור מאין כמותו ויודע זאת כל מי שעסק בנושא". ריבלין הוסיף ואמר:

הזכות למגורים גם זו המוכרת באופן מצומצם, על ידי החוק, לא ממומשת בגלל העדר מדיניות ברורה ובשל כשלים ביורוקרטים המהווים מכשול בלתי עביר לאזרח פשוט. מעשהו של סילמן, צריך לעורר אצלנו אותות אזהרה, ולפקוח את עיני הממשלה ומקבלי ההחלטות ולהביא לשינוי מעשי ביישום עקרונות הדיור הציבורי (הדגשה שלי).

אני רוצה להתייחס בפירוט לשלושה היבטים הקשורים בניסיון ההתאבדות של משה סילמן: הראשון הוא הרס המעמד הבינוני ובעיקר שינוי גדול לרעה בפרופיל הסיכון של המשפחה במעמד הבינוני. השני הוא הפעילות של הממשלה בישראל נגד אזרחיה. השלישי הוא מצוקתם של אלו שאינם "מחוברים", והפער בין ה"מחוברים" ל"מנותקים".

חיים על חבל דק

יש, כמובן, היבטים רבים למעשה הנואש של סילמן, אבל בראש ובראשונה חשוב לזכור שכמוהו יש עוד אלפים רבים במדינה שאינם יכולים לחיות בכבוד, ולפי הערכות בתקשורת, יש למעלה ממאה מקרי התאבדויות בשנה על רקע כלכלי. כלומר, אחת לשלושה ימים מתאבד ישראלי על רקע של מצוקה כלכלית.

על מצוקת המעמד הבינוני החי מהיד אל הפה ושאין לו כל סיכוי לחסוך ולהגיע לדיור נאות, נכתבו הרבה מאמרים. אבל יש כאן אספקט נוסף שהתגלם בצורה איומה במקרה של משה סילמן. מדובר בגבול הדק המבדיל בין החיים הנוחים יחסית של אנשי מעמד הביניים, לבין אובדנו של אורח חיים זה. הגבול הזה יכול להיסדק ולהישבר במהירות מפחידה כתוצאה מתקלה קטנה יחסית. אצל משה סילמן זה החל, ככל כנראה, בפיגור בתשלום לביטוח הלאומי שהצטבר לחוב של 15,000 שקל. זה יכול להיות כל דבר: מחלה, טיפול שיניים, תאונה, תיקון מכשיר או מכונית או כיו"ב. למעשה, בין החיים במעמד הבינוני בישראל לבין ההידרדרות לעוני, לאיבוד מקום העבודה, הרכוש והבית עומדת תקלה אחת קטנה יחסית.

במאמר הירושה של המדיניות הניאו-ליברלית – קריסת המעמד הבינוני בארה"ב, כתבתי כי מעבר לנתונים הכספיים היבשים על המעמד הבינוני מסתתר שינוי גדול יותר בפרופיל הסיכון של המשפחה.

לפני כשלושים-ארבעים שנה, הנורמה הייתה מפרנס אחד למשפחה. למשפחה כזו הייתה רזרבה, האפשרות למשכורת שנייה, לחסכון בהוצאות או למשיכה מחסכונות במקרה של אירוע כמו מחלה או פיטורים של המפרנס. המצב כיום שונה לחלוטין. מצבו הקשה של המעמד הבינוני נובע מכך שהוצאות המשפחה הקבועות גדלו בשלושים השנים האלה הרבה יותר מהגידול בהכנסות מכניסת המפרנס/ת השני/ה למעגל העבודה. כתוצאה מכך, המשפחה הטיפוסית כיום עם הכנסות והוצאות חציוניות, השולחת שני מפרנסים לשוק העבודה, מוצאת עצמה עם פחות כסף מאשר היה למשפחות ההורים להוצאות משתנות כמו מזון, ביגוד, צרכי הבית, ביטוח חיים, רהיטים, חופשות, חסכונות וכו'.

"קרובים קרובים" כסימבול של משפחה ישראלית מהמעמד הבינוני. למשפחה כזו הייתה רזרבה, אפשרות למשכורת שנייה, לחיסכון בהוצאות או למשיכה מחסכונות במקרה של אירוע כמו מחלה או פיטורים של המפרנס. המצב כיום שונה לחלוטין

כאשר כמעט כל ההכנסות, גם במשפחה בה שני בני הזוג עובדים, הן הוצאות חודשיות קבועות שיש לשלמן מדי חודש גם בזמנים קשים, אין כמעט אפשרות לחסכון בהוצאות. במקרה של אירוע כמו מחלה במשפחה, ירידה בהכנסות או פיטורים של המפרנס, המשפחה עומדת בפני שוקת שבורה. מלבד האפשרויות לעזוב את הבית, להוציא את הילדים מהגן, לבטל את ביטוח החיים, אין הרבה חלופות למקרים אלו. במילים אחרות, למשפחה מהמעמד הבינוני כיום אין "שוליים לטעות" (margins for error). אין כל מרחב לתמרון בהוצאות במקרה של קיצוץ בשעות העבודה או פיטורים או במקרה של מחלה. אין מקום בתקציב למקרה שצריך לטפל בילד חולה או באחד ההורים. המשפחה במעמד הבינוני חיה על חבל דק ללא רשת בטחון, ומצבה הכלכלי רעוע בהרבה בהשוואה למצבם של הוריה לפני דור אחד בלבד.

הממשלה נגד האזרחים

ההיבט השני הוא שבישראל הממשלה פועלת נגד אזרחיה. וכפי שכתב אורי בן דב, אחיה של הרב עדית לב, "מדינה שבה רשויות הרווחה קורסות, הדיור הציבורי מיובש, משרד השיכון אינו מסייע לזקוקים לעזרתו ומערכת המשפט מסרבת לתת סעד למי שאין לו כסף, היא מדינה שמוחקת את האזרחים שלה". אם זה נראה משפט חריף, כדאי לזכור את סדרי העדיפות של הממשלה הנוכחית כפי שהובהרו בשבועות האחרונים:

שר האוצר שטייניץ מוצא 50-100 מיליון שקל לתמיכה במכללת אריאל כדי שתקבל אישור כאוניברסיטה, אבל אינו מוצא כסף לדיור הציבורי. ראש הממשלה מוצא תקציבי עתק לבניית מאות יחידות דיור למתנחלי האולפנה, אבל אין לו כסף לדיור הציבורי. והצעד המסמל היטב את מדיניות הדיור הציבורי הוא מכירתן של עשרות אלפי דירות של הדיור הציבורי בשנים האחרונות בהיקף של 2.75 מיליארד שקל – ולמרות החלטת ממשלה מפורשת שייעדה את הכסף להרחבת היצע הדירות, הדבר לא נעשה. חלק מהכסף הלך לאבטחה במזרח ירושלים, בעיקר בסילוואן, לסלילת סלילת כביש גישה למעלה-אדומים, כ-40% מהכספים נמסרו בהסכם שערורייתי לסוכנות היהודית, ויש עוד חצי מיליארד שקל שנמצא במשרד האוצר, וכרבע מיליארד שקל בקופת משרד הבינוי והשיכון.  אבל כלום לא הגיע לדיור הציבורי.

מפגינים צועדים בנתיבי איילון לאות הזדהות עם משה סילמן, 15.07.12. צילום: אורן זיו / activestills.org

אומרים לנו שהכלכלה האירופית קורסת

ההיבט השלישי הוא מצוקתם של אלו שאינם "מחוברים", והפער בין ה"מחוברים" ו"המנותקים". בישראל (ובעולם) יש שני סוגי אוכלוסיות. המחוברים, הנהנים מהחיים הטובים, והמנותקים, החיים במצוקה מתמדת. הראשונים מוגנים ממשבר כלכלי, והאחרונים, חיים בצלו המתמיד של המשבר. לאלה אין די תקציב לדיור, לבריאות, לחינוך, אך לצרכים שהממשלה חפצה בהם יש די תקציב. בהיבט זה ניסיון ההתאבדות של סילמן מתחבר להפגנות בספרד, ולתנועת אנחנו ה-99 בארה"ב.

מצד אחד, מספרים לנו שמדינות רבות לא יכולות להחזיר את חובותיהן והן בסכנה של פשיטת רגל. אומרים לנו שהכלכלה האירופית קורסת, שהאבטלה בעולם גבוהה מתמיד, ושהמשק הישראלי בסכנה. אך באותו זמן, עשרות אלפי אנשים משלמים סכומי עתק על נסיעות ועל כרטיסים לתחרויות ספורט, מוציאים מכספם לצרכי תיירות ולחופשה השנתית, תערוכות וכנסים כלכליים מדווחים על השתתפות מלאה, במרכזי הערים הגדולות רואים מסעדות מלאות, אנשים שמחים, ומשפחות שמוציאות כספים במרכזי הקניות. והבורסות לא רק שאינן קורסות אלא בחלקן, אף עולות.

בהתאם לתבונה הרשמית (Conventional Wisdom), אנו מצויים במשבר כלכלי עמוק או במיתון או בסכנת מיתון, אך למרות זאת אנו ממשיכים להתנהג כאילו אנו עשירים יותר. בהתאם לתבונה הרשמית הישראלית, אין לנו כסף לדיור, לבריאות ולחינוך, אך יש לנו את קרן השפע, את מלוא הכסף להתנחלויות ולתמיכה בסקטורים שראש הממשלה רוצה ביקרם ובקולותיהם. איך זה יתכן?

התשובה היא כי במדינות המערב ובישראל יש, בחלוקה גסה, שתי אוכלוסיות, ה'מחוברים' ו'המנותקים'. זו המוגנת מהמשבר וזו שנפגעה או שעלולה להיפגע מהמשבר. בדומה לכך, במשבר הגדול של 1929 היו כ-25% מובטלים, שעל פי התפיסה הכלכלית-חברתית ששררה אז בארה"ב נידונו לחרפת רעב או לעקירה מביתם. מצד שני, היו אז בשיא המשבר, 75% מועסקים שעבדו, השתכרו וחיו היטב. לאלו יש להוסיף את בעלי ההון ואת העשירון העליון של העצמאיים שמצליחים לא רק להגן על רכושם מהמשבר אלא אף להרוויח וליהנות ממנו. שתי הקבוצות האלו המשיכו וממשיכות לצרוך, ולמעשה הערך הריאלי של שכרם והכנסתם עולה.

מה שקרה וממשיך לקרות בארץ הוא קריסת ה"מנותקים" שמונת העשירונים הראשונים, מיעוטי היכולת, המעמד הבינוני, השכירים הזוטרים והעצמאים הקטנים. גיא רולניק היטיב לתאר זאת במאמרו הכירו את המסודרים, המחוברים והמנותקים. משפחה "נורמטיבית" הנמצאת בתחום זה לא יכולה כיום לממן את החינוך לילדיה, לשלם את שכר הדירה או את המשכנתא, ולקבל שירותי בריאות המכבדים את מקבלם. כל אלו היו שירותים שבעבר הלא רחוק כולנו קבלנו בתשלום סביר כמובן מאליו. היום הממשלה אומרת לנו שאין מספיק כסף לתת לילדינו חינוך ראוי, אין מספיק כסף לבריאות, אין מספיק כסף למשכורות שנתן לחיות מהן לשכירים, לרשת בטחון לעניים, לפנסיות לזקנים, והרשימה ארוכה. ורק לחלק קטן מהאזרחים, לעשירון העליון, לבעלי ההון, ול'מחוברים', יש אפשרות לקבל ולשלם עבור שירותים אלו.

הכותב הוא חוקר במרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון-ליר בירושלים ומרצה במכללה החברתית כלכלית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    מאמר חשוב ומדוייק. ההתנגדות היחידה היעילה במצב הזה הינה של הפסקת שיתוף הפעולה עם השלטון. התנגדות אזרחית לא אלימה. שביתת שבת. סירוב חברתי. הפסקת התרומה לשירות הצבאי. בלי צעדים שכאלה הפוליטיקאים לא יזוזו מעמדתם והימין לא ירד מהעץ. ברור לי לגמרי שרוב האנשים אשר קוראים את התגובה הזו, ילכו לפתרון "הקל" של עוד הפגנות וצעקות והתנגשות עם המשטרה. זה לא יעזור. סירוב אזרחי. הפסקת שיתוף הפעולה. שביתת שבת מאורגנת רק אלה יצליחו להתניע את שינוי התמונה. מאיר עמור