• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

אתה, באמצעות המילים שלך

אמרתי לו שזה לא בשבילי. הוא שאל "למה? סה"כ עולים על הבר עם חולצה לבנה, מרטיבים אותך קצת וזהו. שתי דקות." לקראת עלייתה של הסדרה "אלנבי" בערוץ 10, רותם לוי במכתב פתוח לגדי טאוב, על הביקור בתחרות החולצה הרטובה במועדון אלנבי 40
רותם לוי

שמי רותם, אני עובדת בעמותת עלם, בפרויקט "ערים בלילה", פרויקט למען בני נוער בזנות. אנחנו לא מכירים. בשונה ממך, אני לא יקירת אלנבי 40, סביר גם שלא אהיה. לא ביליתי שם לילות ארוכים במשך שנים, וחוץ מכמה שמות שלא אומרים כלום, אני גם לא מכירה שם אף אחד. ואני אישה. זו חוויה אחרת לגמרי במקום הזה.

קראתי את הספר שכתבת בכישרון רב. קראתי אותו לפני כמעט שנתיים כשיצא, רק משום שהיית מרצה של החבר הכי טוב שלי. לא היה פשוט לקרוא את התיאורים האלימים, את הפרטים של הסקס שנוזל מהדפים, וגם האהבה הייתה כתובה אחרת. בזמנו, עוד לא ביקרתי באלנבי 40, והאמת שגם לא חשבתי שאהיה אי פעם. אלנבי 40 הוא מסוג המקומות שעד לא מזמן נשארו מחוץ לעולם המוגן שלי. אבל היו לי תמונות שיצרתי לעצמי בראש. למשל, היה לי ברור שכדי להגיע לבר צריכים לרדת במדרגות, שהכול שחור מסביב, תיארתי לעצמי מקום גדול לפחות פי שניים ממה שהוא באמת.

גדי טאוב. עד שלא תחווה את התחושה שלכולם ברור שאפשר לגעת בך רק כי אתה מהמין הזה שאפשר לגעת בו, פשוט לא חווית את אלנבי 40 עד הסוף. צילום מסך

בסוף פברואר התקיימה באלנבי 40 תחרות החולצה הרטובה. תרשה לי להניח שאני לא צריכה להסביר לך לצורך מה התכנסו שם האנשים. אנחנו בעלם התכוננו לערב הזה כמעט שלושה שבועות מראש. לא האמנתי שאני כותבת ביומן שלי את המילים "תחרות החולצה הרטובה", אבל היה לנו חשוב להיות שם כדי לאתר וליצור קשר עם נערות וצעירות כחלק משגרת העבודה שלנו. אנחנו מאמינות/ים שכדי ליצור בסיס לקשר אנחנו צריכים להיות בדיוק שם, איפה שהן, בלי שיפוטיות ועם מקסימום נגישות. אין דרך לעשות את זה מבלי להפשיל שרוולים, לנשום עמוק ולספוג את מה שהן סופגות בגופן.

אני כותבת לך כי אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי כאישה. שם. בערב הזה. לפני התחרות, התכנסנו לישיבת צוות וניסינו לתכנן את מה שהולך להיות. מה התפקיד שלנו שם, ואיך נדאג לשמור על עצמנו. קבענו להיפגש ליד קפה נגה בעשר. ידעתי שתהיה משמעות לאיך שאבחר להיראות, אז לבשתי שמלה שאני מאוד אוהבת, בניגוד לכרגיל, לא שמתי איזו סיכה שתסגור או משהו מתחת. הרגשתי עירומה, והלכתי עם תיק קטן, כזה שכשאשב באוטובוס אוכל לשים עלי והוא יסתיר.

הכאפה הראשונה הגיעה כשירדתי מהאוטובוס. תחנת שוק הכרמל, התחלתי ללכת. למרות שלא היו הרבה אנשים ברחוב, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט. מעבירים את המבט הבוחן, מסתכלים על החזה, נותנים ציון. הגענו. נכנסנו וישבנו על הבר. היה ריק. נעמה ויעל שעובדות איתי בפרויקט היו כבר עם בירות ויין. רונן שאל מה אני שותה. הושטתי יד לארנק ורונן אמר שהוא משלם. שאלתי למה, והוא אמר שזה חלק מהקטע. אז רונן, שהוא גם המנהל שלי, הזמין אותי לכוס יין.

לאט לאט התחילו להגיע גברים. בעיקר גברים. הייתה חבורה של גיקים כאלו שנראו לי כאילו את מירב זמנם הם מבלים מול המחשב בצפייה בפורנו. נראו לי כמו חבורה של נוטפי ריר חרמנים. ליד נעימה שבו כמה גברים, נראו באזור ה-35. דיברו קצת עם נעמה ובעיקר עם עצמם. ואני בהיתי. בחנתי. קצת המומה. הרגשתי כמו במאורה בבטן האדמה. אדם, הברמן, התחיל לדבר, לשאול שאלות, אם זו הפעם הראשונה שלנו פה, איך שמענו על המקום. אמרתי לו שראינו בפייסבוק. הוא התנפח כמו טווס ואמר שהוא אחראי על הדף הזה בפייסבוק ואיזה יופי זה ובלה בלה. אידיוט, חשבתי בלב.

אדם שאל אם אני משתתפת בתחרות, אמרתי לו שזה לא בשבילי. הוא שאל "למה? סה"כ עולים על הבר עם חולצה לבנה, מרטיבים אותך קצת וזהו, שתי דקות". שאלתי אותו מה הפרס, והוא אמר שזה כרטיס טיסה לאירופה. הוא המשיך: "את יודעת, יש לך סיכוי טוב… מה איכפת לך, זו לא תחרות יופי, את מבינה את הקונספט של זה, נכון?" אמרתי לו שכן. שאלתי אם הייתה הרשמה מראש. הוא אמר שלא, אבל יש בינתיים חמש עשרה בנות.

המקום המשיך להתמלא בגברים חרמנים, מבטים ננעצו, בהו. מעט מאוד צעירות, נערות, לא ממש ברור. יעל המשיכה בשיחה עם מאשה, נעמה ואני דיברנו בינינו. ניגשו אלינו שני גברים, אחים, הציגו את עצמם, אחד מהם נגע בי, בכתף, ביד. שונאת שנוגעים בי. שאל אם אנחנו מדברות עברית, איזו התחלה עלובה, אמרנו שכן, אמר את השם שלו ושאל לשלנו. ענינו, הוא שמע נעמה וחן, לא תיקנתי אותו. ממש לא היה אכפת לי אם הוא ידע או לא ידע. אמר: "תכירו, זה אחי", ושאל מה אנחנו עושות בחיים. שוב התקרב ונגע, שונאת שנוגעים בי. מלמלנו משהו והשיחה פשוט הפסיקה. הוא התקדם הלאה. עמדנו ליד הבר, אנשם עוברים, נוגעים, לוטשים מבטים. הרגשתי עירומה.

מעלים אותה על הבר

חזרנו לכיסאות. הסרסור שקודם היה עם יעל צבט לי בלחי. אמרתי לו "די" בפרצוף רציני והסתובבתי לנעמה. הוא נגע עם הרגל שלו בשלי, הסתובבתי וביקשתי שוב שיפסיק. הוא עשה את זה שוב, הסתובבתי, הוא צבט לי את הלחי ואמר בחיוך: "תקראי למשטרה". הרגשתי מושפלת. פחדתי. קפאתי. רונן הגיע, שאל אם אני רוצה לעשות סיבוב. אמרתי שכן. הוא הושיט את היד, לקחתי אותה. זהו. אני איתו ועכשיו אף אחד לא יעז לגעת. יצאנו החוצה. קיללתי. קיללתי את מי שבפנים. כעסתי על מי שבפנים שגורם לי להרגיש ככה לא בטוחה. שגורם לי להרגיש חפץ. שונאת שנוגעים בי אנשים שאני לא מכירה, ועוד במגע כזה סליזי. שונאת להרגיש ככה. שונאת שחושבים שיש לי מחיר.

"את פעם ראשונה פה?" "את נראית לא שייכת…", "נו, אז את משתתפת? למה? חבל…" ושוב נגיעות. וכל נגיעה מקפלת אותי יותר. רוצה להיות בלתי נראית. רוצה להיעלם מפה. רוצה שיניחו לי. מנחה הערב אומר שכבר מתחילים. אני לוקחת נשימה עמוקה. הרחבה מתחילה להתרוקן, כולם מתקבצים בחלק הראשי, בכניסה, ואני בחצי השני, מאחורי חתיכת בד שמכסה. שומעת את המנחה מכריז על הנערה הראשונה. אני רואה אותה יוצאת מאחורי הבר, לבושה בחולצה לבנה עטופה בחלוק סאטן בצבע טורקיז. מעלים אותה על הבר. אני לא רואה יותר. רק שומעת…"אולי תורידי חולצה? היא רטובה מדי".

אחריה עולה צעירה נוספת.

יעל, רונן ונעמה בצד אחד, אני בשני. חשבתי שאם אצמד לקיר, לא יוכלו לגעת בי. להתחכך, כאילו לטעות. הקיר ישמור עלי. מקבלת הודעה מרונן "אנחנו בכניסה אם בא לך". מאוד בא לי. אבל אני לא מסוגלת לעבור את הרחבה. מסתכלת, הכל מלא, לא רואה איך אני עוברת בלי שיגעו בי. איזה גועל. אני מעדיפה להישאר. איזה אידיוט אחד נצמד, מתחיל לרקוד לידי, אני זזה ימינה והוא איתי, שמאלה והוא לא מוותר. אם רק רונן או מיכה היו פה. כוסאמק. אני מרגישה כזה חוסר אונים. כועסת, מותקפת. מיכה מגיע, לא יודעת אם הוא ראה או הרגיש או שאולי שמע את הצעקה הפנימית שלי, אבל הוא עצר לידי, שם יד על הקיר, נשען. בנה סביבי חומה. כשאני מסתכלת על הסיטואציה מבחוץ זה הרגיש כאילו באותו רגע כולם התרחקו, אמרתי לו שכל הזמן נוגעים בי.

גברים חרמנים עומדים למטה, מסתכלים, מצלמים, מריירים. מטונפים. ירדן, נערה שאני מכירה מהפרויקט, עולה לבמה. אני מחסירה פעימה. שלא תוריד, אני אומרת לעצמי. החולצה מורמת עד החזה כמו גופיית ספורט, המכנסיים קצרים קצרים. אני מסתכלת בעיניים שבורות. לא רוצה יותר. המנחה אומר "מי שלא מורידה, שתרד" ובאותה נשימה מוסיף "גברים, בואו נעודד אותן להוריד" והם איתו. כמו באיצטדיון כדורגל, צועקים "להוריד, להוריד, להוריד". ירדן יורדת מהבמה.

אני נושמת. עומדת בפינה, כמה לוטשים מבטים, מנסים להתקרב, אחד ניגש. "אז מה, פעם ראשונה שלך פה?" "כן". "אהה. נו, ומה את אומרת?" "אני לא יודעת מה אני אומרת. מה אתה אומר?" מחזירה אליו את השאלה. "אכזבה," הוא עונה. "למה?" אני שואלת. "אני כל שנה פה, אין מספיק בנות." הוא מתקרב יותר. אני לא מסתכלת עליו בכלל, לא מפנה מבט, לא יוצרת קשר שלא יחשוב בכלל שאני רוצה שיישאר. נעמה מסתובבת אלי מדי פעם, אנחנו מחליפות מבטים. רונן ניגש, נעמד בינינו, אני מחבקת אותו, הוא מניח עלי את היד. אני מבקשת ממנו שיישאר איתי קצת. נעמה ניגשת, רונן הולך. האידיוט אומר לה שהוא ראה את המבטים שהחלפנו… השאר נשמע לי כמו בלה בלה בלה… כמה דקות והשלב הבא בתחרות מגיע. הן כבר בלי חזיות, הגברים נוגעים בכל מה שחפץ גופם וחפצה ידם. שום מעצור. ירדן עולה. בלי חולצה. אני נשברת. אני לא רוצה לראות יותר. יעל ונעמה מסתכלות עלי, בלי הרבה מילים אנחנו מתכנסות, רונן מצטרף, זהו. יוצאים החוצה.

אני מרגישה מטונפת

חולרות, זבלים, חלאות המין האנושי, המיץ של הזבל, חבורה של אפסים… ושלל קללות מסתננות ממני החוצה. אני מרגישה מטונפת. מושפלת. אנחנו יושבות בפיצה שליד. מנסות לעכל את החוויה. אני שולחת לנועם הודעה שלא כל הגברים זבלים, ושאני יודעת שיש גברים טובים.  מנסה להחזיר לעצמי את האיזון.

אנחנו מחליטות לעלות על מונית. אני יורדת בבן גוריון, הולכת לנועם. כל הדרך אני ממלמלת לעצמי. חושבת עליך, גדי טאוב, ועל הספר שכתבת. מקווה להירדם ולא לחלום. רוצה לישון. להתנתק לגמרי. הרחובות ריקים. מדי פעם מתמלטת לי איזו קללה בקול רם. אני מרגישה מלוכלכת. מרגישה את הנגיעות שלהם. כל צעד אני מסדרת את השמלה, מעלה, מורידה, מושכת. שלא יראו יותר. מספיק.

אני עולה במדרגות. נועם פותח את הדלת, שואל איך היה. אני עונה "מטונף". מספרת בנקודות. הולכת למקלחת והדבר הראשון שאני עושה זה לשפשף ממני את החותמת. לא רוצה חותמת כזו עלי. לא רוצה להתעורר איתה על היד שלי.

אני כועסת עלייך, גדי. את כל הסחל'ה האנושי הזה תיארת במילים מצוינות, אבל החוויה שלך לא שלמה. כי עד שלא תרגיש איך מחפיצים אותך, עד שלא תחווה את התחושה שלכולם ברור שאפשר לגעת בך רק כי אתה מהמין הזה שאפשר לגעת בו, עד שלא תדע איך מרגישים כשכולם מסתכלים עליך במבט של "כמה?" אתה פשוט לא חווית את אלנבי 40 עד הסוף.

רומי אבולעפיה, אחת משחקניות הסדרה בפרומו. צילום מסך

אתה משתמש במילים יפות וביפות פחות, אתה מתאר במילים סוחפות את האהבה, את הזונות, החשפניות והאלימות. ועדיין, אלה מילים של גבר שמסתכל על הסיטואציה. שלא תבין לא נכון, אני לא מצפה ממך למשהו אחר. ואולי שאלת, ואולי חקרת ובאמת הקשבת והכלת, אבל עד שלא חווית מבטים בוחנים, שנותנים ציון ומודדים מידת חזיה ותחתונים שאתה המטרה שלהם, עד שלא הרגשת לא מוגן בלי נוכחות של גבר לידך, למרות שאתה תופס את עצמך כאדם חזק (בעיקר נפשית), כנראה שלא היית שם באמת.

מאז פברואר ידעתי שאכתוב לך. אני רוצה שתדע שאני רואה אותך כאחראי להשפלה הזו. לא כי אתה הבעלים של המועדון, לא כי אתה ממציא התחרות. אני לא יודעת מי המוח שהגה את התחרות הזו ואת "התחת של המדינה", התחרות המקבילה לה המתקיימת בתנאים דומים. אני מעדיפה שלא לדעת, וזה כנראה גם לא ממש משנה. מבחינתי אתה לא פחות ממנו אחראי להשפלה הזו, כי באמצעות המילים שלך, עשרות אלפים מכירים את המקום. אתה מעודד אותם לבוא ולהשתלב בנוהגים הפסולים של המקום הזה, לראות את ההוויה האיומה הזו בעיניים תמות, עיניים שלא חוו את אלנבי 40 עד הסוף. כאילו כל זה לא מספיק, ועכשיו גם סדרת טלוויזיה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    שגם את לא בדיוק חווית את החוויה של אלנבי 40. לא את החוויה עבור אותן בנות ששורדות שם. את הלכת לשם בתור מי שאת, אישה עם תודעה פמיניסטית מפותחת חברה בעמותת עלם, וסבלת. אפשר להניח שמישהי עם תודעה פמיניסטית קצת פחות מפותחת הייתה חווה את זה קצת אחרת. סובלת קצת פחות.

    אילו חוויות מדויקות יותר, אלה שבספר של טאוב או אלה של עובדת עמותת עלם שביקרה במקום? לא ברור. האם יש חוויה מדויקת יותר או פחות? גם זה לא ברור. בכל אופן שתיכם לא חוויתם "חוויה מלאה" , לא חוויתן את מה שמרגישות הנשים שעובדות במועדון הזה. מה שכן, גם הכותבת וגם גדי טאוב ניסו לתאר את נקודת מבט שלהן, מזוויות שונות, וזה ראוי להערכה.

  2. רונית

    נכון.
    לא אתה האבא שאנס אותן.
    ולא, לא אתה זה שהפכת אותן לחפץ בגיל צעיר.

    אבל כן.
    אתה זה שעוזר להפוך את הכל לרומנטי וחושני ומושך, גבר מיוסר ומסכן.

    כבשת גוף כבשת נפש- הפכת חברה לאטומה וכהת חושים.

    תביט לנשים השקופות בעיניים. לא לחולצות השקופות שלהן.

  3. עפרה

    אוהבת אותך ואת הערים בלילה, שמגיעים אלינו למרכז בחולצה שלא יבשה, ובנפש פצועה. רק מי שמכיר אותם ואוהב אותם בלי לשפוט, מבין שגדי טאוב חוגג על פצעים של מי שבכל פעם מחדש מתפתים לחפש אהבה במקום ציני ומרושע שבז להם ועושה עליהם קופה. עפרה

  4. מאיר

    מילים יפות ותיאורים סוחפים של אהבה? אני ראיתי בספר סחי, מיאוס והחפצה של אנשים (כמובן- בעיקר נשים), בדיוק כפי שהכותבת מתארת. מכרה שלי כלל לא הצליחה להמשיך אחרי הפרקים הראשונים מרוב גועל. לא אסתטי ולא בטיח.

    אם יש איזשהוא טעם לעסוק
    אמנותית בנושא, זה לא בגלל שהוא אסטתי- אלא בגלל שהוא מראה רובד של האנושיות שבד"כ מוסווה היטב.

  5. דן

    שקופצת מעל, מתחת, ובין השורות בכל משפט בפוסט הלא ברור הזה.
    ולעניין – מישהו הכריחך להגיע לאלנבי 40 ? ואם כבר הגעת, מישהו כפה עליך לעלות לבר ? להוריד חולצה ?
    למה קשה לך לכבד בחירה שונה של נשים אחרות, כל עוד הן בגיל החוקי להחליט בשביל עצמן, כמובן ?
    כן, גברים שמגיעים לסוג הזה של מקומות מחפשים קשר כלשהוא. רומנטי, מיני, או אחר.
    לא מתאים לך ? לא חייבת. האם חו"ח אויימת ?
    ולקינוח – האם היית פעם בערב נשים – צ'יפנדיילס או אחד השמות המקומיים שהמציאו לו ? הגברים המתוארים בכתבה, בהגזמה מגוכחת יש להניח, הם ממש נזירים לעומת מה שמתרחש ומתבצע בידי נשים בערב כזה.

  6. אירית לינור

    זנות היא תופעה מגונה. חשפנות היא זנות. אבל מכאן ועד האשמת סופר שהופך את החשפנות לנחשקת כאילו הוא מקור כל הרע בעולם הדרך רחוקה (אודה שלא קראתי את הספר).
    מה השלב הבא? נאשים את ג'ף לינדסי, מחבר הספר "דקסטר" באחריות לרצח בעולם? שהרי הנה לפנינו סופר שמציג רוצח סדרתי באור חיובי, אולי אפילו סקסי.
    צר לי, אבל מוטב שנשאיר לסופרינו את החירות האומנותית לעסוק בחומרים מגוונים, גם אם הם קשים וגם אם הטיפול בהם מעורר שאט נפש.

  7. ערן

    זה מאד אמיץ מצידך ללכת למקום כזה שהוא סכנת נפשות לכל אישה שמגיעה אליו. וזה גם מאד אמיץ לכתוב על החוויה. אני מקווה שחיזקת את ירדן ברגע הזה שעמדה על הבמה.
    לגברים שכתבו את התגובות שמעליי, האחריות על תחושת פגיעות של נשים במרחב הציבורי היא חברתית. מי שסובלני כלפי אלימות מינית נותן לגיטימציה לאונס. רותם לוי בחרה להיכנס למועדון, היא לא בחרה להאנס. הידיים שנגעו בה והסגנון המאיים שבו פנו אליה נכפו עליה. אני מציע שתנסו לדמיין את עצמכם בנעליה, שאתם הולכים במועדון וגברים שאתם לא מכירים נוגעים בכם, מתעלמים מה"לא" שלכם. תוקפים.
    מי שמציג תוקפנות מינית כלגיטימית נמצא כפסע מלהיות בעצמו לאנס. מקווה שתטפלו בעצמכם לפני שתפגעו (שוב?) במישהי.

  8. אריה

    קודם כל תודה. תודה על זה שאת שם בפרוייקט הקשה הזה, תודה על זה שבאומץ רב מצאת בכוחך לחוות את החוויה הנוראית זאת ועוד תודה נוספת על זה ששתפת

  9. אריה

    קודם כל תודה. תודה על זה שאת שם בפרוייקט הקשה הזה, תודה על זה שבאומץ רב מצאת בכוחך לחוות את החוויה הנוראית זאת ועוד תודה נוספת על זה ששתפת בכתס.
    רציתי גם להוסיף שבתור גבר זאת בהחלט חוויה שלא חוויתי על בשרי אך היא עלתה גם בי כאב על מציאות חיינו.
    שוב תודה רבה על זה שאת גם פה וגם שם.

  10. דורית

    תודה לך על מה שכתבת, תודה על שתיארת בצורה כל כך קולעת את מה שהרגשתי בצורות שונות פעמים רבות בעבר. את החוויה של להיות אובייקט, את תחושת האשמה בלבוש "לא נכון" (את אומרת שלא סגרת את המחשוף עם סיכה כמו בדרך כלל)כאילו בזה אנחנו "מביאות את זה על עצמינו". את הכאב שלנו יש בחירה לא להיות שם, לא לעלות על הבמה ולאחרות אין. את הצורך של אשה עצמאית להסתמך על גבר כדי לא להיות פגיעה, אם רונן לא שם מה יחסום את הגבר הזה? כאילו ה"לא" שלך הוא לא מספיק. כל מלה שכתבת כמו חקוקה בסלע. תודה תודה תודה לך!

  11. אורנה

    כי גדי טאוב נותן, שוב ושוב, לגיטימציה להתנהגויות הכי נלוזות, הכי לא הכרחיות והכי משפילות, תוך כדי שהוא מניח שהוא "נותן קול", חוצה גבולות, אוונגארד ומה לא. אני את הספרים שלו לא קוראת, אבל כמה ראיונות איתו עשו את העבודה מספיק טוב.

  12. יואב אטיאס

    מצופה ממנו שלא לייצר ספר או תוכנית טלוויזיה בסגנון עדת ריאלטי טי וי. יש צפייה ש"איש אקדמיה" יכתוב אחרת ולא ישעתק את כל הסטראוטיפים הזולים שמקצרים את הדרך.
    השאירו את קיצור הדרך ליוצרי הריאליטי או ל"עיתונאים" כמו אירית לינור או מנחם בן.
    נכון, הציפייה הזו תמימה.
    אבל היא לגיטימית.
    ו"אירית לינור"- אנא אל תגיבי לתגובה הזו.

  13. אבנר

    הצחיק אותי שבקליפ "ערוץ 10 גאה להציג"…
    על מה בדיוק הוא גאה?
    אני מתאר לעצמי שהם מגדירים את הזבל הזה כ"סוגה עלית".

  14. דורון

    לצערי המרוויח העיקרי מהמחאה על הסדרה- הוא גדי טאוב שזוכה לעוד פרסום. ובטח מחייך לעצמו, עם העגיל הזה באוזן.
    אוף.
    כיצד נוכל להילחם בסדרה בלי לגרום ליותר נזק וחשיפה. יש למישהו רעיון?

  15. נתן

    מה ההבדל בין בחורה שמשתתפת בתחרות החולצה הרטובה באלנבי 40 לבר רפאלי על שער ה"ספורטס אילוסטרייד" ?

  16. מיכל

    שבר רפאלי היא אחת, והנשים שמתוארות כאן הן מיליונים. ההבדל הוא, שבר רפאלי בוחרת להציג את גופה תמורת כסף, אבל היא לא חשופה לאלימות, לתקיפה, ולהטרדות חוזרות ונישנות. במלים אחרות, סביר להניח שבמעמדה "הרם" המצב שלה שונה, אבל גם אם הוא לא, וגם אם היא חשופה לאלימות למעשה כמו כל אדם אחר – אין שום סיבה לקחת את בר רפאלי כדוגמה כי ההסכמה שלה להשתתף בקמפיינים בוטים וירודים תורמת בסופו של דבר בצורה עקיפה לאותה בעיה שמוצגת בפוסט הזה בצורה כנה ומייצגת – האלימות המינית לסוגיה.

  17. רואה

    רותם כל דברייך חשובים מאין כמוהם וכן עבודתך.

  18. שירז

    בקשר לסעיף הלבוש שהוזכר בחטף, נכון נשים רבות רבות הולכות ברחוב חשופות עד הטבור, זה לא אומר שצריך לאנוס אותן בגלל זה. זה כן הופך את האויר ללוהט יותר. גבר מצוי שרואה אישה יפה וחשופה אכן מתאפק, אך כשיגיע הבייתה יתקשר לאיזו ידידה נכזבת שמחפשת אולי יותר ממה שהוא מוכן להציע לה, אבל בגלל דימוי עצמי נמוך מוכנה להתפשר, ויחפש אצלה סיפוק. אם לא תרצה אותו, הוא יגרור את הימים, אבל יגלה שטמפרטורה הפנימית ממשיכה לבעור, הדימוי המיני שאופף את סביבתו ולרוב יחזור על עצמו נצרב לו בראש, והקושי למגרו עומד בעינו. בזמן שהגרוי נמשך, הוא מנסה את מזלו אצל ידידה אחרת והיה ובאיזה ערב בו סורב וצבר תסכול, סף המרמור שלו הופך להיות בעייתי,כעס חשאי ולא מודע יגרור אותו לאלנבי ארבעים. בעיקר אם לא גודל האקלים פמניסטי מידי. זו הבחירה שלו, נכון. אבל יש לה גם קרקע מצמיחה.

    כלומר יש קשר ישיר בין ההתנהלות הלא מילוליח שרווחת בין גברים לנשים לפריחתם של המקומות האלה.

    נכון, שהם תמיד היו. אבל כיום הם מלבלבים בלי הגבלה.

    בקשר לספר, זה ספר גרוע שזכה משום מה לבקורות טובות. גדי טאוב הוא כותב קר, ואוטומטי. זה נחשב לטוב, כי זה לא רווח, סוג הכתיבה הזה. אבל זו הסיבה היחידה שהוא מצליח. זה לא טוב בפני עצמו. בנוסף, הוא התראיין ןטען שיש כאן משחק לגיטימי. כי נשים נטרפות וגברים טורפים זה סוג של קוד חייתי שרובץ לנו מתחת לעור. ואלנבי ארבעים חושף את זה לאור בצורה כנה וגלויה. הוא צודק כמובן. השאלה היא אם בני אנוש לא אמורים לעדן קודים כאלו.

    שאלה נוספת, אם גדי כל כך נחמד לסטודנטיות שלו, זה בגלל שמבחינתו הן נשים מסוג אחר, נשים שראויות לקבל עידוד וקידום. כלומר העולם הקטגורי שלו מחולק לנשים שראוי לקדם, ותת נשים יפות וכנועות שראוי לרמוס במועדוני שעשוע שמציגים את מה שרובץ לנו מתחת לזימים.

    בקשר לבר רפאלי היא בהחלט לא מסייעת לשיפור המצב. גבר שהולך לאלנבי ארבעים עשוי בהחלט לפנטז על בר רפאלי, הפנטזיה קצת שקרית אך הסיפוק מובטח.

    יש כאן מבנה חברתי מעורער ובעייתי.

    האשמה מגדרית קולקטיבית היא לאו דווקא הפתרון, עידון כן.

  19. מתי שמואלוף

    גדי טאוב מסרב לקרוא בין השורות
    הרומן "אלנבי" נכתב מתוך שכנוע עמוק במיתוסים הנפוצים על תעשיית הזנות, כשטאוב מתעלם ממציאות חייהן הקודרת של הנשים הנסחרות במועדוני החשפנות. דוברת מכון תודעה ממליצה דווקא לראש עיריית תל אביב ולמפכ"ל המשטרה לקרוא את הספר

    עידית הראל-שמש | 24/5/2009 11:00
    Share on facebook
    Share on twitter
    חשפנות. מה רע? נשים יפות, חושפות את גופן תוך כדי ריקוד ארוטי. מה הן כבר צריכות לעשות – להסתובב סביב עמוד?! במציאות הדברים קצת שונים. הריקוד הארוטי הוא הקדמה ללאפ-דנסינג ריקוד על ברכי הלקוח שיכול, פרט להחדרת אצבעות לגעת בה היכן שירצה. וזה רק החימום. תמורת תשלום, בתא צדדי מתבצע בו מין אוראלי, תמורת סכומים יותר גדולים, מתבצעים גם אקטים מלאים. מועדוני החשפנות הם בתי בושת, ה"חשפניות" הן נשים העוסקות בזנות ובעלי המועדון – סרסורים.
    אלנבי, גדי טאוב צילום: כריכת הספר

    גדי טאוב מחבר "אלנבי" סיפר בראיונות, ש"ירד אל העם", כדי לצפות ב"ישראל האחרת", ובמשך ארבע שנים חי את חיי הלילה של מועדוני החשפנות. בעקבות חוויותיו, כתב רומן קולח ובו תיאורים מדויקים וחדים, עד כי אפשר לחוש, להריח ולכאוב את הדמויות. אך כל אלה לא עזרו לו לנתח את המציאות והוא כשל בקריאה בין השורות שהוא עצמו כתב.

    ד"ר טאוב, היסטוריון, מרצה באקדמיה, בחר שלא להסיק מסקנות. בראיון לרענן שקד מ"ידיעות אחרונות" אמר: "אני לא מכיר חשפנית שהיתה רוצה שיסגרו לה את המועדון… אין כמעט דבר כזה חשפנית שעובדת בכפייה". ברור שהיא לא רוצה שיסגרו לה את המועדון, שהוא מציאות חייה. אישה בזנות תמיד תגיד "אני בחרתי", ההבנה לסיבת ההידרדרות באה רק בשלבים מאוחרים. ד"ר מאליסה פארלי, מי שהקימה את המכון לחקר הזנות בסאן פרנסיסקו ונפגשה עם מאות נשים בזנות, מצאה כי 85%-95% מהנשים רוצות לצאת מהזנות, אך אין להן שום אמצעי הישרדות נגיש אחר.

    נשים המידרדרות לזנות באות ממשפחות הרוסות, חלקן עברו התעללות, חסך חינוכי, בעיות נפשיות, ומחסור אקוטי בתמיכה מהסובבים. דמויות הנשים בזנות בספרו של טאוב טובעות במצוקת חייהן. אחת סולקה ממשפחתה החרדית לאחר שעברה גילוי עריות ונכנסה להיריון, ולשנייה סיפור מוכר של הישאבות לזנות: ילדה עוזבת את הלימודים, הופכת להיות פנקיסטית וחיה בדיזינגוף. ציידי הנערות יודעים לאן להגיע, ותוך זמן קצר היא כבר מבצעת מין אוראלי בגברים תמורת ג'ינס ואוכל.

    גם לעניין הכסף התייחס טאוב ברומן, דרך אחד המיתוסים הנפוצים: "בזנות הכסף קל ומהיר". אלא שאין כסף בזנות, ואם הוא קיים, הוא מתנדף מהר. חלקו הגדול הולך לסמים, לניתוחים פלסטיים, כמו אצל סטפני החשפנית, שמדברים עליה שיש לה סיליקון כמעט בכל הגוף. הכסף משמש כפיצוי על הזוועה, כך גם אצל נוקי החשפנית שקונה רכב מפואר ויקר, אבל דירתה מתוארת כדיר חזירים מטונף.

    עולם אלים בלי אלימות
    נוקי, סטפני, מיקה, יסמין – החשפניות בספר מוצגות לקורא דרך אוצר המילים הבא: ישבן, כוס, שדיים, סיליקון, פטמות, מכנסונים, מגפי פלטפורמה, חולצה שקופה וכדומה. הדיבור עליהן בין הגברים הוא תמיד: זיינתי אותה, תקעתי אותה, עשיתי אותה. מעבר לזה, אין על מה להתעכב. היעדר ההתייחסות לנזקים הפיזיים והנפשיים הנגרמים לנשים בולט במיוחד בהיעדרו.

    הספר פותח בתקרית אלימה כלפי מיקה. האלימות היא מציאות מוכרת לנשים בכל צורות הזנות. ד"ר פארלי מצאה כי: 90% מהנשים הותקפו פיזית בזמן היותן בזנות. 55% מהתקיפות נעשו ע"י הלקוחות. רוב הנשים בזנות נופלות קורבן למעשי שוד. 95% מהנשים בזנות הותקפו מינית. נשים בזנות נאנסות באלימות ובכפייה בערך אחת לשבוע. רוב מעשי האונס מבוצעים על ידי לקוחות, שליש מתקיפותיהן המיניות נגרמות על ידי הסרסור.

    טאוב מוטרד מהעובדה שהנשים עלולות להדביק באיידס את הגברים. אך למעשה, מי שמועדות להדבקה הן הנשים, שעקב מצוקתן מסכימות למגע ללא הגנה. כך מתואר בספר אחד הלילות של ערן העיתונאי: "רק מציצה הוא רצה. עדיין מאה שקל… היא רצתה למצוץ לו עם קונדום. הוא הציע לה עוד מאה בשביל בלי. לא רצתה. מצצה לו עם קונדום. לא יעזור. הוא קלט שהוא

    לא יגמור. הפסיק לעמוד לו. הוא הפסיק אותה באמצע… הוא מצא אחרת… הסכימה בלי במאתיים…".

    בהמשך מבין ערן שייתכן שנדבק באיידס לאחר ששכב עם נוקי, והוא בלחץ היסטרי. הוא חייב לקחת אותה להיבדק כדי לדעת אם הוא נדבק. בכל מה שנוגע אליה זה לא משנה, יש לה איידס, אין לה איידס, היא הרי זונה… מעבר להידבקות באיידס, בקרב הנשים בזנות, ישנה שכיחות גבוהה כאמור, של דלקת כבד נגיפית B, הפלות, דימומים, קרעים באברי המין, מוות ממנות יתר ומאלימות. הזנות חושפת את הנשים לשורה ארוכה של מחלות מין כרוניות כמו: זיבה, עגבת, כלמידיה, הרפס, טריכומונאס, דלקות ווגינאליות ויבלות באברי המין שיכולות לגרום לסרטן בצוואר הרחם.

    טאוב, כמובן, לא נותן את דעתו על הפגיעה הנפשית הנגרמת לנשים שהוא כותב עליהן. הוא לא מבקש להכיר במנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים המתפתחים בכדי לשרוד בזנות, הכוללים: ניתוק מהגוף, דיסוציאציה, אמנזיה, החבאה של הזהות העצמית האמיתית (תמיד יבחרו בשם אחר). הפרעה נוספת היא 'הפרעת דחק פוסט טראומטית', המתרחשת אחרי חוויה קשה כמו ניצול מיני. סימפטומים של פוסט טראומה הם: פלשבקים, סיוטים, הזיות, בהלה, רוגז, דריכות, נדודי שינה, התקפי פאניקה ועוד.
    סחר נשים במסווה
    יתכן דווקא שהרומן "אלנבי" יתרום למגמה המתגבשת של חקיקת החוק להפללת הלקוח, מאחר שהוא מספק מידע חשוב על עולם הזנות, כמו למשל תנאי "העסקתן" של הנשים: "המועדון מספק את הלקוחות. הבנות משלמות. שתי אפשרויות: לעבוד על חוזה או לעבוד פר לילה. הרוב עבדו על חוזה. חוזה מחייב לשישה לילות בשבוע. חוזה עולה לבחורה 2000 שקל פיקדון במזומן, ועוד 8000 שקל בתשלומים פרוסים. 300 שקל למשמרת עד שמגיעים לסכום… אחרי זה הן לא צריכות לשלם עד שנגמרים השישה חודשים של החוזה. חוץ מקנסות…" קשה לקרוא את התיאור הזה ולא להבין את העריצות של הסחר, במסגרתו משומשות הנשים כמכשיר ליצירת כסף עבור בעלי המועדונים.

    לשישה אנשים אני ממליצה לקרוא את הספר "אלנבי": לרון חולדאי – ראש עיריית ת"א, צבי בר – ראש עיריית ר"ג, דודי לוי – מפכ"ל המשטרה, אלי ישי – שר הפנים ויצחק אהרונוביץ' – השר לביטחון פנים. ששת בעלי תפקידים אלו אחראים על הפעלתם של בתי בושת במסווה של "מועדוני חשפנות", המקבלים מדי שנה רישיון עסק מהעירייה ומהמשטרה.

    טאוב. מוזמן להושיט יד לתוך האפלה צילום: ענבר זעפרני
    בסעיף 204 לחוק העונשין נקבע עונש מאסר של חמש שנים לכל המחזיק או מנהל מקום לשם עיסוק בזנות. אם המציאות לא מספיקה לכם, פתחו את ספרו של טאוב בעמוד 17 או בעמוד 254 ותיווכחו שחור על גבי לבן כי במקומות המסתתרים תחת הלשון הלא מאד נקייה של "מועדון חשפנות" מתנהלת פעילות זנות יומיומית.

    הזנות בנויה כמשפך, הפיה רחבה, יש מקום לכולם. הזרימה במשפך אמנם איטית, אבל קשה לטפס למעלה. אין במה להיאחז. עוברת שנה וכבר יש סמים, אלכוהול, כדורי שינה, הפרעות אכילה והדיסוציאציה מתחילה לתת את אותותיה. את קיצו הצר והאפל של המשפך יכול גדי טאוב לראות לא רחוק מרחוב אלנבי, בדירת החירום לנשים בתעשיית הזנות, הנמצאת באזור התחנה המרכזית החדשה, ולהצטמרר. מכון תודעה מציע לגדי טאוב להצטרף אלינו בניסיון לצמצם את הפיה הרחבה, באמצעות חינוך – למנוע מנערים ונערות להישאב לזנות, לפגוע בביקוש תוך הסברה ושינוי תודעתי, ולהציל את הנשים והגברים שחיים את הנפילה, להושיט להם יד ולחלץ אותם מזוועת הזנות

    http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/894/635.html

  20. קדם

    אוף כמה כואב לקרוא את זה. כמה קל לכולנו לחשוב שזה תלוי בהן, שהן רוצות את זה. שהן בוחרות את זה… שבאותה מידה הן יכולות שלא להיות שם… הלוואי וזה היה נכון הלוואי והן היו מכירות אחרת ויודעות שאפשר אחרת ושלא חייבים למכור את הגוף שלהן כדי לקבל אהבה/תשומת לב/אישור/תחושת "ערך"..

  21. אר

    והנזק הזה מצטרף לכסות שהאקדמיה ומה שנחשב בטעות כתקשורת ואמנות נותנים למי שבכחנות עיוורת רומסים כאן כל נסיון לקיום אנושי,מכובד,יפה ויצירתי,גם בתחום הכלכלי תמיד ימצאו החנונים שיודעים באיזה צד מרוחה החמאה וישתמשו ביכולתם(הזעומה) בשביל לשרת את מלכי הכיתה,האמן שמשרת את הבריון,אין דבר יותר מגעיל מזה,אולי חוץ מהכלכלן שמשרת את הטייקון,שזה בדיוק אותו דבר,וכן ברפאלי היא חלק מהבעייה אבל גם היא קורבן למרות שלימדו אותה להרגיש אחרת,אגב,גם גדי טאוב הוא קורבן,אבל כמו כל הילדים הוא חושב שזה שהוא ידוען ויש לו משרה נוחה ובמה לחירטוטיו זה הופך אותו להצלחה,ובזה הוא באמת לא שונה מהרבה ילדות שמתפטות להבטחות של ערסים,אולי כשיגדל וישתחרר מההשפעה המסוממת של מה שנחשב כאן כהצלחה הוא יבין שגם הוא בעצם סוג של נפגע של הטרדה מינית

  22. עמרי

    לא נראה לי שהעובדה שיש ספר ועכשיו סדרה תגרום לכך שיותר אנשים יגיעו למועדוני חשפנות, זה לא היה איזה מקום מחתרתי וסודי לפני כן, זה לא הגיוני להאשים את כותב הספר כזאת האשמה.

  23. קימבאל

    אצלי הוא עורר בעיקר גועל מתעשיית הניצול והאלימות וספרות טובה אמורה לעורר תגובה חזקה אצל הקורא. אנחנו הרי לא מצפים מסופר שיכתוב רק על נושאים יפים או מקובלים מוסרית. אני גם חושב שהספר מעמת, לפחות את הגברים, עם המיניות שלהם והשלכות אפשריות שלה – ניצול מיני בתשלום, העוולות הנלווים אליו והנכות שהוא גורם בנפשות של הקורבנות. ברור שיש מי שיקרא את הספר רק בגלל תיאורי המין. ברור גם שיש מי שיעשה רומנטיזציה של העניין – ממש כמו שיש מי שעושה רומנטיזציה מהסופרנוס האלימים והנצלנים.
    הסדרה היא עניין בעייתי יותר. גדי טאוב לא טיפש והוא יודע היטב מה תעשה טלויזיה מסחרית בישראל עם החומר שהוא מספק לה. מה אנשים יזכרו בסוף? שעצוב וכואב להיות ילדה מנוצלת מינית או את מורן אטיאס מתפשטת? לדעתי גם טאוב יודע את התשובה.

  24. דנה

    בהמשך למה שרותם כתבה- רותם , את אכן כותבת יפה, אבל הייתי מצפה ממישהי שמעורבת ומודעת ומכירה את הסצינה הזאת- לא כמשתתפת פעילה אלא כמי ש"מפנה את ההריסות"- להיות פחות נאיבית.
    הבחורות שמגיעות לאלנבי 40- כמשתתפות בתחרות או כבלייניות,בוחרות להגיע למקום הזה. זאת בחירה שלהן- להגיע לאזור הסליזי ביותר של תל אביב, לבר שבמשך עשור ומעלה מתפאר בכך שהוא פותח את דלתותיו בעיקר בפני כל "המסכנים" ששום בר פלצני/צפוני שמאכלס רק יפים ויפות- לא מכניס. כלומר- בבר הזה- אין סלקציה!! והוא נראה בהתאם ומתנהג בהתאם. הוא כור היתוך של כל המיץ של הזבל. ביב שופכין של כל הגועל והחרא. אז על מה ולמה השוק וההלם? הם מיותרים. מקום שמאכלס כמות גדולה כלכך של חיות- בבונים, בהמות- הן גברים והן נשים- לצפות מהם לתרבות וכבוד- זה כמו לקוות לשלום עם האירנים.
    הבחורות שעולות על הבר בתלבושת בה הן נולדו- הן אותן הבחורות שתמונת הפרופיל שלהן בפייסבוק – היא עם ביקיני קטנטן במקרה הטוב. אז מה זה עבורן לעלות חשופות חזה ולתת לכמה גברים ,שכל אישה נורמלית תעדיף למות בסקילת אבנים, מאשר לתת להם לגעת בה, למשמש אותן….
    את רוצה להתלונן? תתלונני בפני ההורים שלהן. לא כולן הגיעו מבתים הרוסים, לא לכולן היה אב או בן משפחה שהתעלל בהן. חלקן הגיעו ממשפחות לכאורה נורמטיביות שההורים פשוט שמו ז** על גידול הילדים שלהם. נקודה.
    מקומות כמו אלנבי תמיד יהיו. כותב הספר הוא סתם טמבל מרוכז בעצמו ובעיקר משועמם שמחפש ריגושים ובגלל שהוא יודע לאיית יפה ולהרכיב משפט הגיוני הוא מרשה לעצמו לכתוב על זה ספר, זאת לא אשמתו. אלו הם החיים. ואגב בתמונות- אותן הבחורות , רובן, בכלל לא עוברות מסך, מגעילות ברמות על. מוצגות בשיא הנאתן.
    את הביטחון העצמי שלהן- את החיזוקים החיוביים לכאורה, הן שואבות מאותו סוג של גברים שציינתי מקודם- בשורה התחתונה- מין מצא את מינו.