מסרבים להפוך לפליטים פעם שנייה

סיפורה של משפחת אל עג'ו הוא סיפור על הנכבה של 48' שמעולם לא נגמרה. סיפור על הנכבה שממשיכה לגבות את מחירה האכזרי גם היום. סיפור של גירוש, פליטות, אינטרסים כלכליים, אתניים ולאומיים שמוחקים את האנושי. משפחת אל עג'ו היא משפחה אחת שמספרת סיפור גדול בהרבה של אינספור משפחות פלסטיניות שחיות כאן, המנסות לשרוד מול המדיניות הדורסנית של מדינת ישראל; הוא סיפורן של הערים המעורבות בישראל ונחישותן של רשויות המדינה לפרקן ולהעמיק את הפער וההפרדה בין האוכלוסיות. לצד כל אלה, משפחת אל עג'ו מספרת גם סיפור על התנגדות, על עמידה בלחצים, על משפחתיות. על שיתוף פעולה ישראלי – פלסטיני, ערבי-יהודי, על התעקשות, אורך רוח ומאבק.

בשנת 1948 גורשה משפחת אל עג'ו מביתה בעיר לוד ופנתה לבקש מקלט בירדן. כוחות הצבא הישראלי מנעו ממנה להגיע ליעדה ושלחו אותה לשוב על עקבותיה, אך העיר ממנה באו הוקפה גדר תיל והכניסה אליה נאסרה. המשפחה מצאה את עצמה ברמלה הסמוכה, פליטה, מחוסרת כל, קרובה כל כך ובו בזמן רחוקה כל כך מעיר הולדתה. הכל השתנה, העולם כפי שהכירו אותו נחרב.

בשנת 1960 אחרי עשור של מלחמת קיום והישרדות, חתם עבד אלרזאק אל עג'ו על הסכם חכירה עם רשות הפיתוח שניהלה את נכסי המדינה, נכסים שהופקעו ונגזלו ממשפחות פלסטיניות תחת חוק נכסי נפקדים. ההסכם כלל בית בן שני חדרים ושטח אדמה קטן ברמלה. בדירה זו גידלו עבד אלרזאק ואשתו 14 ילדים.

עם השנים גדלה המשפחה, הילדים התחתנו, נולדו נכדים ונינים. המשפחה, שהתקשתה מאוד לשקם את עצמה מבחינה כלכלית, החלה להסב את המחסנים וסככות הפח בשטח לבתי מגורים דלים, דלים מדי, בהם גידלו את ילדיהם. אישורי בניה היו חלום רחוק ובלתי מושג. היום כולל המתחם 8 בתים, 8 משפחות, יותר משלושים ילדים. מעל ראשו של עבד אלרזאק, היום אלמן, חולה לב בן 84, עומד צו פינוי.

סיפורה של המשפחה (הערוץ האדום):

הצווים ממשיכים להגיע

זה כבר לא מעט שנים שישראל מנסה להחריב את קיומן של הערים המעורבות. תחת אצטלה של שוק חופשי דוחקים את רגלי הפלסטינים אל שכונות סגורות ומשם החוצה אל האזורים הכפריים המרוחקים. מפרקים משפחות שלמות, קהילות שלמות, מוחקים תרבויות. הורסים את הישן ובונים מחדש, בתים חדשים ונוחים יותר, בתים ליהודים אמידים. כך קרה למשפחות רבות ברמלה, לוד, יפו, עכו ומקומות נוספים. הטיהור – אתני לאומי. הכלים – תכנוניים כלכליים. כמובן שאוכלוסיות יהודיות ותיקות באזורים אלה, לרוב קהילות מזרחיות, מוחלשות ומדוכאות בעצמן, נפגעות גם הן מתהליכים אלה.

לפני קצת יותר משנה וחצי הוציאה עמידר צווי פינוי לבתי המשפחה. עמידר, חברה משכנת של דיור ציבורי, מתפקדת גם כמנהלת נכסיה של רשות הפיתוח. אותה חברה האמונה על מציאת פתרונות דיור לאלה שידן אינה משגת דורשת פינוי מיידי, ללא פתרונות חלופיים, ללא פיצוי, ללא משא ומתן. במהלך השנה קיבלו המשפחות את צווי הפינוי אחת אחרי השנייה.

לאחר פינויים של יסמין ועבד אל עג'ו וילדיהם החליטה המשפחה להרים את הראש. בהחלטה נחושה הם פנו לעזרת פעילים פלסטינים וישראלים והכריזו – לא מוותרים על הבית בלי מאבק, בלי פיצוי הולם, בלי פתרונות דיור חלופיים ראויים, מסרבים להפוך לפליטים בפעם השנייה.

הצווים ממשיכים להגיע, מצווים שתוקפם יום אחד עוברים בעמידר לצווים גמישים התקפים לחודש ואפילו לשלושה חודשים. שלושה חודשים בהם יכולה עמידר בליווי כוחות משטרה להגיע בכל רגע נתון ולהשליך את כולם לרחוב. נסו לדמיין לרגע את ההשלכות הרגשיות – הורים וילדים שבמשך שלושה חודשים יודעים שכל לילה יכול להיות הלילה האחרון ומי יודע מה יקרה מחר. פעם אחר פעם התבצרה המשפחה יחד עם הפעילים בבתים, ופעם אחר פעם הצליחה לעכב את הפינוי. במקביל למאבק בשטח מתקיים מאבק משפטי ארוך ועיקש בליוויו המסור של עורך הדין קייס נאסר שמטפל במקרה בהתנדבות.

ביום שלישי השבוע, בסיועו של ח"כ חנא סוויד, התקיים דיון דחוף בעניינה של המשפחה בועדת הכלכלה של הכנסת. עמידר, משרד השיכון ורשות הפיתוח הציגו חזית אלימה ואטומה מול פנייתן המרגשת של נשות המשפחה למצוא פתרונות ולהימנע מזריקת הילדים לרחוב ומול דרישתו הנוקבת של ח"כ סוויד מאנשי הרשויות להפסיק להתייחס אל הנפגעים כמקרים משפטיים ולהתחיל לראות בהם בני אדם הראויים ליחס, לכבוד ולחיים בתנאים ראויים. נציגי המדינה לא חדלו להאשים את המשפחה בחוסר נכונות לציית לחוק ובחוסר שיתוף פעולה עם הרשויות שתפקידן למצוא פתרונות. העובדה שנעשו ניסיונות רבים מצד המשפחה, שכלל לא זכו למענה, להגיע להסדרי פשרה עם עמידר ומשרד השיכון כולל נכונותה לפנות את הבתים, לא עשתה שום רושם על חבורת הגברים המחויטים וחמורי הסבר.

על טענתו של עו"ד נאסר בדבר קיומה של מדיניות מפלה כלפי אזרחים ערבים ענה עורך הדין של עמידר, מנשה בן דוד, שהם מפנים גם הרבה בתים של יהודים וגם להם לא מוצאים פתרונות חלופיים. בהחלט גאווה גדולה לתפארת מדינת ישראל. אותו בן דוד, במכתב לבית המשפט כתב בקיץ שעבר שהפעילים שעומדים לצד המשפחה הם פורעי חוק אלימים וחמומי מוח ושהמשפחה צריכה להודות למדינת ישראל על כל השנים בהן לא פונתה לרחוב. באמת תודה למדינה שהמתינה עד לרגע בו תהפוך פיסת הנדל"ן הקטנה הזאת על פחוני המגורים שבה לבעלת ערך כלכלי, כסף ונדל"ן לפני בני אדם. מישהו אמר צדק חברתי?

נציג רשות הפיתוח טען בפני הועדה שכבר שנתיים, מתוך התחשבות ורגישות חברתית, הם נמנעים מפינוי על מנת לאפשר למשפחה להתארגן ולמצוא פתרונות. זהו שקר מוחלט. לפני החלטת המשפחה להיאבק ולפני שפעילים היו נוכחים במקום לא היססה עמידר להוציא את הפינויים לפועל. כך פונו יסמין, עבד וילדיהם היישר לרחוב. מאז בכל צו שהוגש נאספו פעילות ופעילים ויחד עם המשפחה מנעו באופן בלתי אלים את כניסת הכוחות למתחם. במספר מקרים הצליח עו"ד נאסר להוציא צווי עיכוב ביצוע וסייע רבות במניעת הפינויים.

ביום שני השבוע נכנסו לתוקפם שני צווים חדשים. יחד עם המשפחה החליטו הפעילים לנסות טקטיקה חדשה: הפנינג התנגדות. המתחם כולו קושט בבלונים. אוכל, פינות יצירה לילדי המשפחה ואורחים, סדנת קרקס והופעות חיות של אומנים שהגיעו לתרום מזמנם וכישרונם למען המאבק. גם בני המשפחה לא ויתרו על התענוג והפליאו לנגן לשיר ולרקוד יחד עם כמאה פעילות ופעילים שהגיעו למתחם במהלך היום. אנחנו מלווים את המשפחה כבר שנתיים ואור ושמחה כאל על פניהם לא ראיתי מעולם. נשים וגברים ילדים ונערים כולם לקחו חלק פעיל והשיבו לעצמם את השליטה בגורלם. שיעור גדול היה פה לכולנו, לילדים המופלאים האלה, שאפשר וצריך להישיר מבט, לדרוש צדק, לעמוד על זכויותיך, לא רק בכעס ועימות המלווים תמיד בפחד, לפעמים אפשר לנסות גם אחרת. נציגי עמידר שהגיעו לשטח וראו את הפעילות במקום עזבו כלעומת שבאו. עוד ניצחון קטן, הילדים ישנים בבית הלילה, לפחות עד הצו הבא.

ההפנינג השבוע (הערוץ האדום):

ועדת הכלכלה בראשות ח"כ כרמל שאמה המליצה (בסמכותה של הועדה להמליץ בלבד) כי לא יבוצעו צווי הפינוי עד שתמצה המשפחה את ההליך לקבלת פתרון חלופי במסגרת הדיור הציבורי. באותה השעה ממש בקומה מתחתנו התקיים דיון מיוחד בנושא הדיור הציבורי. עשרות נציגות אמיצות של משפחות נפגעות, משפחות זכאיות שאינן מקבלות פתרונות, הגיעו לזעוק את זעקתן. שר השיכון לא טרח אפילו לצאת לכבודן מהמשרד ולהראות את פרצופו בדיון. ממערך הדיור הציבורי כנראה לא תבוא הישועה.

סיפורה של משפחת אל עג'ו הוא סיפורן של מאות משפחות. משפחות שנאבקות יום יום מול מכבשי הביורוקרטיה. שעומדות לבדן מול חובות ענק, רצות בין משרדים, טובעות בים הטפסים, האישורים והמסמכים. מנסות להבין את הבלתי ניתן להבנה – מי אחראי על מה? למי צריך לפנות? משרד השיכון? עמידר? בתי המשפט? עורכי דין? רשות הפיתוח? מנהל מקרקעי ישראל? לשכת התעסוקה? משרד הרווחה? העירייה? ועדות התכנון והבנייה? גופים גדולים, חזקים ומאיימים מול משפחה שמבקשת לה את הבסיסי ביותר בקיום האנושי, קורת גג. מאות רבות של משפחות שאבדו אמון במערכת ונשארו רק עם הפחד וההשפלה. בראש מורכן ולב שבור הן עוזבות את הבית לחיי עוני ופליטות.

הגיע הזמן לשנות את המערכת מהיסוד, להשמיע את קולם של המושתקים, כי כמו שאמרה ג'יהאן אל עג'ו בדיון בכנסת: "ללא קורת גג אין לנו כבוד, אין לנו חיים".

הכותבת היא פעילת סולידריות. הפוסט פורסם גם באתרם