אנחנו מסרבים להתנצל

לא פעילי המחאה הם אלו שצריכים להתנצל על גורלו של משה סילמן – מי שצריכה להתנצל זאת המדינה, שגרמה לו להאמין שתעזור לו בשעת הצורך, לאחר ששילם מסים ותרם לה כל חייו. מי שצריך להתנצל זה ראש הממשלה, שמנסה להמעיט את מעשהו לגדר "טרגדיה אישית". חובתה של המחאה היא לדרוש…
דרור דביר והרב עידית לב

משה סילמן הצית עצמו במהלך הפגנת לציון שנה למחאה החברתית. הוא נקט באקט אחרון וסופני. במכתב שהשאיר, האשים את ממשלת ישראל ואת מוסדות הרווחה, שהביאוהו כפסע מלהפוך לדר-רחוב. משה היה אדם גאה אך עני. הוא לא היה מוכן לקבל את התנאי, כי בכדי לקבל סיוע מהמדינה עליו לוותר על הנכס האחרון שעוד נותר לו – שאריות כבודו. אך המדינה, באטימותה האינסופית, זרקה אותו מכל מדרגות.

את משה פגשנו לפני שנה, במאהל שהוקם ברחבת אודיטוריום חיפה עם תחילת המאבק החברתי. משה היה בעל עסק שפשט רגל, ומצבו הכלכלי והבריאותי התדרדר עד שהפך כמעט חסר כל. השילוב של חוסר כל, חוסר יכולת לעבוד ורשת ביטחון סוציאלית לא ראויה, הביא את משה למצוקה נוראית. הוא הגיע למאהל מתוך מצוקתו הקשה, אך גם מתוך ראייה והבנה כי מצוקתו האישית היא אך פן אחד של סיפור ציבורי רחב בהרבה – של מדינה שבמודע הפרה את האמנה הבלתי כתובה בינה לבין אזרחיה. משה הוא הדוגמה החיה למאבק המשותף של מעמד הביניים העובד ושל האוכלוסיות המוחלשות. הוא אינו היחיד, כמובן.

משה מצא בית חם ב"חזית החיפאית", קבוצת פעילי המחאה שהתגבשה במהלך הקיץ האחרון. סיפורו הקשה והיחס הבלתי-נסבל לו זכה מהממסד הביורוקרטי, הניעו חברים רבים להתגייס לעזרתו. הרב עדית לב, מנהלת תחום צדק חברתי בעמותת רבנים למען זכויות אדם ופעילה מרכזית בחזית, ליוותה אותו במשך השנה בפניותיו השונות לממסד. חבר אחר סידר לו מקום לגור בחינם במשך שנה. חברים אחרים עזרו לו באוכל, בהסעות, בתיקונים ובכל דבר אליו נזקק. פעיל החזית הסיע אותו וליווה אותו כשנדרש להתייצב בפני הוועדה הרפואית של ביטוח לאומי.

חלק מהזמן משה חי מקצבת נכות זמנית, וחלקו מהבטחת הכנסה. במאי האחרון הוא הצליח לקבל קצבת נכות של 2,300 ש"ח לשנה הקרובה. גם זה היה כרוך במאבק לא קל, שלווה על ידי פעילי החזית. הכסף הזה לא הספיק משה לכל צרכיו: אוכל, חשבונות, תרופות וביקורי רפואיים, ובוודאי שלא היה בו די כדי לשלם את שכר הדירה. במשך כמעט שנה, ארבעה אנשים שונים מרבנים למען זכויות אדם טיפלו פרטנית במקרה שלו. הרב עדית לב ליוותה אותו על-בסיס יומי, עו"ד בקי כהן-קשת טיפלה בצד המשפטי, והרב אריק אשרמן, מנכ"ל הארגון, וניקו סוקולובסקי, מנהל מרכז הזכויות, עזרו גם הם. ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, יו"ר השדולה למען הדיור הציבורי, ניסתה גם היא לפעול למענו מול משרד השיכון.

אך הכל היה לשווא. פקידת עמידר הבהירה למשה שהוא אינו זכאי לסיוע בשכר דירה כי אינו עומד בקריטריונים המחמירים. משה ערער שוב ושוב, וסירב לקבל את הקביעה שאדם במצבו לא יזכה לסיוע מהמדינה, שיאפשר לו לחיות בכבוד. משרד השיכון דחה את בקשתו משתי סיבות: מכיוון שבעבר (לפני עשר שנים) הייתה בבעלותו דירה, ומכיוון שאחיותיו הגישו תביעה כנגד בנק הפועלים שעיקל את ירושתם, דירת אימם. אמנם, לפי נהלי משרד השיכון, אדם אינו זכאי לסיוע בשכר דירה אם הייתה בבעלותו דירה בחמש השנים האחרונות, ומשה איבד את דירתו לפני עשור. אמנם, לאור חובותיו, גם אם אחיותיו יזכו בתביעה הוא לא יראה מהתביעה שקל, ומכתב מטעם עוה"ד של אחיותיו, המאשר זאת, הועבר למשרד השיכון בפברואר 2012. כחודש לאחר שהוגשו המסמכים לערר האחרון שנידון ביוני, קיבל משה מביטוח לאומי את האישור על נכות עם 100% אבדן כושר עבודה. על פי נהלי משרד השיכון אדם יחיד, המתקיים מקצבת אי-כושר של 75% ומעלה, אמור לקבל סיוע בשכר דירה. לכן משה ואנשי רבנים למען זכויות אדם היו אופטימיים, והעריכו כי הוא יקבל תשובה חיובית. למרות זאת, ביוני 2012 דחה משרד השיכון את הערר שהגיש.

על אף מאמצים מרובים, משרד השיכון סירב לענות לשאלה האם בפני הוועדה היה מסמך הנכות של משה, ולכן הוגש ערר נוסף בשמו. התאריך לדיון בערר היה ספטמבר 2012, אך משה וכל מי שניסה לסייע לו, וכך גם הרווחה בעיריית חיפה וסניף עמידר בחיפה, ידעו כי תוך שבועות ספורים משה ימצא את עצמו ברחוב. באחד הניסיונות למנוע את המצב הזה פנה משה למחלקת דרי רחוב וביקש סיוע כדי לא להפוך דר רחוב. הוא אמר להם כי הוא לא ברחוב רק בגלל אותו אדם שתרם לו את הדירה למגורים בחינם, ולמעשה הוא חסר-בית, ולכן הוא פונה אליהם לסיוע. אך תשובתם הייתה: תחזור אלינו כשתגור ברחוב.

כבר שנה שמשה מתריע ומודיע, לכל מי שמוכן לשמוע, שהוא לרחוב לא יגיע. הערות שרמזו על מצבו הנפשי המעורער נשמעו מזה זמן רב. אנשים רבים מהחזית דיברו איתו וניסו לעודד את רוחו. חברים מהחזית הציעו שבהפגנה בחיפה, נקרא לאנשים להפגין ביום ראשון מול משרד השיכון. בתגובה, הוא אמר, במילותיו שלו, ש"את הפרוטסט שלי אני אעשה לבד". הפעילים חששו שהוא עלול לתכנן איזו פרובוקציה, ולכן כמה חברים בחזית התבקשו לשים עליו עין, כך שמה שהוא לא מתכנן לא יצא מכלל שליטה. הוא הבטיח מפורשות לחברים שהוא לא מתכוון להתאבד, ואף אחד לא האמין שיעשה מעשה כה נורא של ייאוש. לכן, אף אחד לא חשב שהוא מתכוון לנסוע לתל אביב, רחוק מחבריו, כדי לעשות את המעשה, כדי למחות באופן הטוטאלי ביותר העולה על הדעת.

פעילי החזית החיפאית עשו למען משה ככל שביכולתם. הוא זכה בליווי משפטי המקצועי ביותר שניתן לקבל, והכל לשווא. הוא פנה לכל אפיק אפשרי, והכל לשווא. מבחינה חומרית, אנשי החזית דאגו לו לדירה, לאוכל, להסעות, להגעה לטיפול רפואי. לקחנו על עצמנו את תפקידה של המדינה. הצלחנו לתת למשה עוד שנה של חיים בכבוד, אך אין באפשרותנו לעשות את מה שהמדינה יכולה – לספק דיור ציבורי ולשלם קצבאות קיום ריאליות.

משמרת לזכרו של משה סילמן מחוץ לבית ראש הממשלה בירושלים, 20.07.12. צילום: JC/Activestills.org

אדם דובז'ינסקי, עוזרו הפרלמנטרי של ח"כ אריה ביבי, טען שעלינו להתנצל כי לא התרענו על מצבו הנפשי של משה בזמן. אנחנו מסרבים להתנצל. כל הרשויות ידעו על מצבו של משה, הכלכלי, הבריאותי והנפשי. הממסד האטום, זה ששלח אותו להצית עצמו ("למה אצלנו?"), הוא האשם. הממשלה, במדיניותה הברורה למנוע מאנשים לקבל סיוע, היא האשמה. חברי הכנסת (וח"כ ביבי ביניהם), גם הם אשמים, כי להם ניתן הכוח לשנות ולתקן. הם אשמים, יום-יום ושעה-שעה, בכך שאינם פועלים למנוע את האסון החברתי הבא.

קובי אריאלי טען שעלינו להתנצל, כי מכרנו למשה סילמן את האשליה כאילו יש באופק מהפיכה שיכולה לשנות את גורלו (מאקו, 15.07). דמגוגיה אפלה במיטבה, ורחוקה שנות אור מהמציאות. אנחנו מסרבים להתנצל. בניגוד לדבריו, המחאה אינה אשמה. המחאה לא מכרה לו אשליות, אפילו לא ניסתה. אנשי המחאה נתנו לו קהילה תומכת וחמה. נתנו לו תמיכה וסיוע שהממסד מנע ממנו בכל דרך אפשרית. למעשה, מכולנו, משה היה הכי חד וברור. הוא האדם הרחוק ביותר מ"אשליית המהפכה" של אריאלי. אנחנו טענו ששינוי עושים בהדרגתיות ובדיבורים, בהפגנות ובלחץ ציבורי. הוא טען בלהט שממחאה של דיבורים לא יצא כלום. הוא דרש שוב ושוב לעבור למעשים. לצערנו ולחרדתנו, הוא נקט במעשה המחאה האולטימטיבי.

אחרים טוענים שעלינו להתנצל, כי אנחנו דורשים שהממסד יערוך חשבון נפש. אנחנו מסרבים להתנצל. אנחנו דורשים שהממסד יתנצל בפנינו. משה הבהיר לנו שאת ה"פרוטסט" שלו הוא יעשה מתוך דעה צלולה, וכמעשה מחאה על המדיניות הממשלתית הרומסת עניים והופכת אותם לאבק אדם המתביישים בעצמם. משה סירב להתבייש, סירב לוותר על כבודו, ונתן לנו את התפקיד של לדבר בשמו. ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה להמעיט מהמעשה, באמרו כי המדובר בטרגדיה אישית. אולי מסיבה זאת, בצוות הבדיקה שמינה לא כלל את משרד השיכון, שכנגדו משה מחה. זאת אינה טרגדיה אישית – זאת טרגדיה ציבורית של מדיניות מכוונת וברורה, שנתניהו בין מוביליה. משה לא ניסה להתאבד "סתם". הוא לא בלע כדורי שינה בחדרו. משה ביצע אקט טוטאלי ומזעזע, באמצע הפגנת המונים, ומול אמצעי התקשורת. הוא עשה זאת לא כי הוא היה דכאוני, הוא רצה לחיות. משה עשה זאת כדי לגרום לשינוי. אלפים נוטלים את חייהם בידם, בשקט וללא כאב. הוא בחר אחרת. הוא רצה שה"פרוטסט" שלו יגרום לשינוי. לכן, להשתתק, או להמעיט מהאוניברסליות של מצבו, או להחניק את הדרישה לשינוי, פירושם לא פחות מבגידה בו, ברעיונותיו ובמעשהו האחרון.

מי שצריך להתנצל הוא הממסד, הממסד שדחה את בקשותיו וזרק אותו לכלבים. מי שצריכים להתנצל אלו החסידים השוטים של השוק החופשי, אלו שהבטיחו לו שרק אם יתאמץ מספיק, מצבו ישתפר. מי שצריכה להתנצל זאת המדינה, שגרמה לו להאמין שתעזור לו בשעת הצורך, לאחר ששילם מסים ותרם לה כל חייו. מי שצריך להתנצל זה ראש הממשלה, שמנסה להמעיט את מעשהו לגדר "טרגדיה אישית", שמנסה לתחום אותו לידיעה קטנה בעמוד 14 למטה.

מעשהו של משה סילמן הציב בפני כולנו מראה בוערת, שיקוף מזעזע של המדיניות הקיימת. חובתה של המחאה היא לדרוש את שינוי המדיניות. הממסד ותומכי השיטה הקיימת תקפו את משה סילמן האדם, שהעז להצית עצמו. אחר כך הם תקפו אותנו, חבריו וידידיו, כי כשלנו לעזור לו למרות כל נסיונותינו. עכשיו הם מאשימים את המחאה החברתית, את אלו הדורשים שינוי. הם תוקפים אותנו כאילו משה אינו אחד מאיתנו. כאילו אנחנו צריכים לעבור על מה שקרה לסדר היום.

אנחנו מסרבים להתנצל. אנחנו מסרבים לצעוק בשקט.

דרור דביר הוא יזם היי-טק, פעיל מרכזי בחזית החיפאית, ומכיר את משה אישית. הרב עידית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי וכלכלי ברבנים למען זכויות אדם, וליוותה את משה אישית.

*המאמר נכתב לפני מותו של משה סילמן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    במקום להתנצל על הקיום על אנשים בחברה הישראלית להרחיב ולהעמיק את הסירוב לשתף פעולה עם השלטון הישראלי. לומר בפה מלא ובשקט רב: לממשל שכזה אין זכות קיום. לממשל שכזה אין לגיטימציה לשלוט בחברה. לומר "לא עוד". לסרב לשתף פעולה. יש אלפי דרכים לעשות זאת. גם ברמה האישית ובהחלט ברמה הציבורית. החל משלילת הלגיטמיות של השלטון בכל הזדמנות, וכלה בשביתות שבת ובהשבתות חברתיות. אפשר לארגן מסע של אלף רוכבי אופניים בלב העיר חיפה כאות הזדהות עם משה סלימן. אפשר ליסוע אלף מכוניות לכנסת ולהשבית את ירושלים והכנסת. אפשר שאלף איש/ה יבואו לכנסת לביקור. אפשר לא לצאת לעבודה ליום אחד. אפשר לא לשלוח את החיילים/ת לצבא באחד מימי ראשון. אפשר לומר אין דיור=אין שירות. בקיצור יש הרבה מה לעשות. אבל ראשית צריך לומר: לא עוד. מאיר עמור

  2. אילנה

    עצובה וכואבת ומיואשת ופגועה גם ממותו של האיש וגם מתגובות רעות ולא אנושיות . לא מאמינה שישתנה משהו.

  3. פ ריץ היקה הצפונבוני

    היום בהצגת הסרט על אינטל בחד"ש הזכירה תמר גוז'נסקי כי רוה"מ בזמנו אריאל שרון ושר האוצר שלו ע"י שימוש נלוז החוק ההסדים במשק ( חוק אנטי דמוקרטי כלעצמו) ביטלו את העצמאות המונטרית של המוסד לביטוח לאומי הכפיפו אותו לאוצר ןזה יכל לשדוד את כספיו . כך שכיום במקום יתרות כספיות גדולות הוא נצרך לקבץ נדבות מהאוצר.