סדר היום של ממשיכי ברלוסקוני

תהליך ה"ברלוסקוניזציה", יש שיאמרו "פוטיניזציה" של התקשורת הישראלית, פועל במלוא עוצמתו. בעוד שמטרת הונו של איל הקזינו המיליארדר היהודי מלאס וגאס, שלדון אדלסון – המזרים מאות-מיליוני שקלים למימון ביטאונו החינמוני של ראש הממשלה בנימין נתניהו, "ישראל היום" – היא להשיג שליטה בשוק התקשורת הכתובה, מחר תועלה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק לאיחוד הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלווין לגוף רגולטורי מאוחד. מדובר בהצעת חוק שנועדה להבטיח לממשלה שליטה גם על חברת החדשות של הערוץ השני, ואישורה בכנסת תבטיח למעשה שליטה של הממשלה גם על שוק התקשורת האלקטרונית הפרטית, שיחד עם השליטה הממשלתית בשידור הציבורי תשלים תהליך של שינוי דרמטי עמוק בעיתונות ובתרבות הדמוקרטית הישראלית.

על פי תזכיר החוק החדש שיציג שר התקשורת משה כחלון בפני ועדת השרים, תוקם רשות לשידורים מסחריים בטלוויזיה וברדיו, שבמסגרתה תפעל המועצה לשידורים מסחריים בטלוויזיה. עד כאן המהלך נראה סביר, יעיל ומוצדק, איחוד של שני גופים רגולטוריים לגוף אחד. במדינה דמוקרטית ההיגיון מחייב שהמועצה הזו תהיה עצמאות ובלתי תלויה, ומורכבת מאנשים שייבחרו על סמך הכישורים והניסיון הרלבנטיים הדרושים למלא תפקיד כזה. אולם לא זה יהיה המצב אם תזכיר החוק החדש יאומץ. על פי התזכיר, הרשות תוקם כרשות פנים ממשלתית, ועל פי סעיף 3 בחלק ג' "המועצה תמונה ע"י הממשלה, כמועצה ציבורית, המורכבת מעשרה נציגי ציבור ובראשה יושב ראש אשר יהיה עובד מדינה". ועדת איתור תבחר את רשימת חברי המועצה, אולם בראש ועדת האיתור יעמוד אדם שימונה על ידי שר התקשורת לאחר התייעצות עם נציב שירות המדינה. את חברי המועצה יבחר שר התקשורת מתוך רשימת מועמדים שתציג בפניו ועדת האיתור.

וכך, בעוד השר כחלון נלחם בצדק בקרטל התאגידי בשוק התקשורת הסלולרי, הוא מקדם שליטה מונופוליסטית ממשלתית בתחום התקשורת האלקטרונית, שליטה שנזקיה הדמוקרטיים והתרבותיים גדולים יותר מתועלת מהלכיו בשוק הסלולרי.

על מנת לעמוד על נזקיה של הצעה זו לשידור המסחרי ובעיקר לחברת החדשות (שגם עתה אינה נהנית מהעצמאות הדרושה מכלי תקשורת בלתי תלוי בחברה דמוקרטית), כדאי להציץ על המתרחש בשידור הציבורי שהשליטה הממשלתית בו מעוגנת בחוק רשות השידור משנת 1965. גוף שנציגיו ממונים על ידי הממשלה.

קחו למשל את הרכב הוועד המנהל הנוכחי של רשות השידור. אמיר גילת, יושב ראש ועד המנהל של הרשות, שימש בעבר כיועץ תקשורת לבנימין נתניהו. המשנה ליו"ר הוועד המנהל, אסתי אפלבוים, היתה מנהלת מטה ההסברה של נתניהו בשנות ה-90 וחברה בצוות 100 הימים של נתניהו עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. לצדם מכהנים בוועד המנהל יעקב בורובסקי, מי שהיה בעבר מועמד מטעם נתניהו לתפקיד יו"ר הרשות, ויואב הורביץ, בעבר ראש מטה הבחירות של נתניהו בליכוד. וכך שלושה מתוך שבעת חברי הוועד המנהל הם אנשים שעבדו עבור נתניהו והרביעי היה מועמד מטעמו. בעניין זה אני יכול להעיד מניסיוני כחבר מליאת רשות השידור: בתקופת כהונתי המליאה היתה מורכבת בעיקר מאנשים שכישוריהם המרכזיים היו זיקה למפלגת השלטון, ועמדותיהם והצבעותיהם היו משוללות שיקולים עניינים והתבססו על נאמנות פוליטית. חלקם אנשים משוללי כל רקע בתחום התקשורת שהצבעתם הונחתה על ידי הוראות שקיבלו מראש משולחיהם. סביר להניח שכך גם תיראה מועצת הרשות לשידורים מסחריים – מועצה של נציגים בלתי עצמאיים החבים חוב לפטרוניהם הפוליטיים שמינו אותם לתפקיד.

כמו יוסף בראל, מנכ"ל רשות השידור בזמן כהונתי במליאת רשות השידור, אופורטוניסט מקיאבליסטי שרוחו שורה עדיין במסדרונות רשות השידור כיום (שבימים אלו של פיטורים המוניים ברשות השידור, זכתה בתו באופן מפתיע במשרה בקול ישראל), כך גם המנכ"ל הנוכחי, יוני בן מנחם, ומנהל הרדיו, מיקי מירו, ממלאים אחר רצון שולחיהם במשרד ראש הממשלה. התנאי ההכרחי לבחירתם הוא דחיקה לשוליים, דיכוי והשתקה של קולות ביקורתיים המופנים לכיוון ראש הממשלה ושריו.

נתניהו יכול להיות מרוצה כאשר הוא מסתכל על עבודת שליחיו. ייתכן שהוא אפילו מופתע מעוצמת דבקותם במשימה ויעילותם. לדוגמה מירו, שדר ותיק שבמשך שנים ארוכות שידר תוכניות על המתרחש בתחום החברתי-כלכלי, תוכניות שבהן הביטויים "חברה אזרחית", "קהילה", "העצמה", "סולידריות", "מדינת רווחה" וביטויים נוספים מהז'רגון החברתי-דמוקרטי לא משו מפיו. אולם האופוזיציונר החברתי הוותיק הזה הורה זמן קצר לאחר מינויו לתפקיד לצמצם את סיקור ההפגנות של תנועת המחאה. תנועה שלכאורה הייתה אמורה להיות התגלמות מאוויי הלהג שלו במשך עשרות שנים.

מירו, מי שבמשך שנים הביע את דעותיו מעל גלי האתר במשדרי אקטואליה, החליט לאחר מינויו למנהל הרדיו שמגישי תכניות אקטואליה, דוגמת ירון דקל, אריה גולן וקרן נויבך, לא יורשו להביע את עמדותיהם. פרויקט מרכזי בהפגנת הנאמנות של מירו לשולחיו, הוא השתקת קולה של השדרית קרן נויבך ברדיו, זאת לאחר שהודחה על ידי מנהלי הרשות מהגשת תכנית הטלוויזיה "מבט שני" בטיעון המיזוגני, המלמד על אופיים ושיקוליהם של אנשים אלו, שהיא "אינה עוברת מסך" (כנראה בניגוד לאישיותו הטלגנית הכובשת של מנכ"ל רשות השידור בן מנחם שהנחה במשך שנים תוכניות אקטואליה בערבית).

נויבך מנחה את התוכנית "סדר יום" המשודרת בשעות הבוקר ברשת ב', תוכנית בעלת הרייטינג הגבוה ביותר בשעות בהן היא משודרת. "סדר יום" היא תכנית רדיו קצבית ומעניינת המתמקדת בעיקר בנושאי חברה וכלכלה, שבה מגישת התוכנית עושה מה שעיתונות דמוקרטית ראויה צריכה לעשות: להעלות לדיון ביקורתי, מעניין ואינטלגנטי נושאים חשובים. נושאים שחלקם אינם זוכים לתשומת לבם של אמצעי התקשורת האחרים. ייחוד מרכזי של התוכנית של נויבך הוא השמעת קולם של ציבורים רחבים שאינם אורחים קבועים במסדרונות השלטון והכוח, קולות של קבוצות שאנחנו ממעטים לשמוע. אגב, אלה אותן קבוצות חברתיות שמירו התלונן במשך שנים בתוכניתו "שעת חברה", לפני שמונה למנהל הרדיו, על השתקת קולותיהם.

"סדר יום" היא תוכנית האהודה על ידי מאזינים רבים – אולם חלק מאלה שאינם אוהבים לשמוע את הקולות המושמעים בה יושבים במשרדי הממשלה, וזהו טעם מספיק עבור מירו לחסלה. ואם לא לחסל אז לחבל בה. הניסיונות הללו כוללים את הניסיון לפטר את עורכת התוכנית מירי הושמנד-מיטרני, ועתה להצמיד לנויבך מנחה אורח על מנת "לאזן" את התכנים. המנחה שנבחר הוא מנחם בן, איש שבעברו כתב כמה דברי טעם על שירה, אולם עם השנים הפך לליצן הומופוב. פליט ריאליטי, שכפי כותב יפה על העניין יובל דרור ב"עין השביעית", שבורותו וחשכת דעותיו גרמה לכלי תקשורת אחרים להיפטר ממנו. בהודעה שפרסמה רשות השידור נאמר: "מדובר בהחלטה מקצועית של מנהל הרדיו מיקי מירו, שמטרתה להפוך את השידורים מגוונים ומעניינים יותר על מנת להגביר את ההאזנה לתכניות הבוקר".

לנוכח הצעד האחרון הזה של עושה דברים, נדמה לי שאפילו במשרד ראש הממשלה זעים מספר אנשים בחוסר נחת בכסאותיהם, עצבניים משהו מהיצר המופרז שלו לרצותם. הם לא ציפו למהלך כל כך  שקוף וטיפשי. מירו צריך ללמוד שיש דרכים אלגנטיות יותר להשתיק עיתונות דמוקרטית עצמאית וביקורתית.