• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הדיור הזה הוא לא בשבילך

חולדאי יכול לחזק את הקהילה הוותיקה בשכונת שפירא כדי למנוע נטישה המונית כמו זו שהתרחשה בנווה שאנן לפני 20 שנה, אך תוכניות הפרויקט לדיור בר-השגה מוכיחות שאינו מתכוון לעשות זאת. ליהי עמרם על פגישה מנפצת אשליות עם מי שהאמת המרה לא מטרידה אותו
ליהי עמרם

כמה התרגלנו לשמוע פוליטיקאים שמשקרים לנו, שעובדים עלינו בעיניים, שיורקים לנו בפרצוף ואומרים שזה גשם – כל-כך התרגלנו, שזה מזעזע אותנו לשמוע פוליטיקאי שאומר את האמת, פוליטיקאי שיורק לנו בפרצוף ומודה בזה.

רון חולדאי בשד' רוטשילד. צילום: אורן זיו / activestills.org

זה בדיוק מה שהרגשתי לפני כחודש, כאשר כבוד ראש עיריית ת"א-יפו, מר רון חולדאי בכבודו ובעצמו, ניפץ בנונשלנטיות את השקר שהוא עצמו מוכר לנו אודות פרויקט של "דיור בר-השגה" שהעירייה מתכוונת לבנות כאן אצלנו, בשכונה שבה נולדתי ובה חייתי כל חיי, שכונת שפירא. פרויקט המייעד את המגורים במתחם לאנשים שמרוויחים עד 14,400 שקל בחודש – הרבה מעל הממוצע בשכונה והרבה מעל השכר החציוני במדינת ישראל.

אבל לפני שנגיע לראש העיר, כמה מילים על השכונה שלי. בתור דור שלישי לתושבי שכונת שפירא, אני יודעת טוב מאוד שגם אם יש לנו הרבה בעיות, יש לנו נכס אחד שאין לאף אזור בצפון ובמרכז העיר: יש לנו קהילה חזקה ותומכת. ועדיין, כל-כך הרבה אנשים מסתובבים פה וחיים בתחושה ש"אם אני נשאר פה אני לא אצליח, אי אפשר לצאת משהו ממקום כזה, מתי אני אעזוב את השכונה הזאת, אילו רק הייתי יכול לגדול בשכונה אחרת".

שלא תבינו לא נכון, אלה לא האנשים בשכונה שנותנים להרגיש ככה, לא השכנים שכולם מכירים אחד את השני, לא המכולת שעדיין אפשר לרשום בה, לא חנויות הירקות ועשרות המספרות שיושבים צמודים אלו לאלו גורמים לך להרגיש ככה; אלה הרשויות שמעבירות לך את המסר הזה. בית הספר הגדול בצפון העיר שאתה הולך ללמוד בו כי אין מה לעשות אין תיכון עיוני בדרום העיר, האנשים שחיים מצפון לדרך בגין ומסתכלים עלייך כאל "נטל" על המערכת. אלה הרשויות שמרכזות ומצופפות דווקא כאן (במעשה ובמחדל), במשך למעלה מ-20 שנה, קבוצות של רומנים, תאילנדים, פיליפינים, ניגרים, משת"פים פלסטינים וכל מי שבמקום אחר לא ישכירו לו דירה. ואם עד היום הצלחנו לחיות בשלום עם כולם, בשנים האחרונות הגיעו המהגרים הסודנים והאריתראים – שהמדינה מעלה על אוטובוסים ושולחת ישירות אל התחנה המרכזית – וערערו לחלוטין את כל האיזון העדין שהיה פה. נמאס לי לשמוע שאצלי בשכונה זה בסדר, כי גם ככה יש פה שכבה של אוכלוסייה חלשה ואפשר לשלב אותם "נהדר" ביחד.

אני יודעת, אלו דברים קשים. חשוב לי להגיד שאני לא מאשימה את הפליטים, מי כמוני שגרה איתם באותה שכונה מודעת לרמת המחייה שלהם כאן, לצורה שבה השלטון מאפשר להם לחיות ומפקיר אותם בדיוק כמו שהוא מפקיר אותנו כבר כמה עשרות שנים. הם לא אשמים.

לפני כחודש וחצי, כאשר השכונה כולה סערה ורגשה בעקבות שרשרת אירועים אלימים, החלטתי להצטרף אל ועד הפעילים של השכונה, הרגשתי שזהו, אני לא מוכנה לשבת יותר ולשתוק בזמן שכל כך הרבה אנשים חיים כאן בתחושה של יאוש. נמאס לי ללכת עם גז מדמיע בתיק ולהסתכל אחורה 200 פעמים, אני רוצה ללכת ברחוב בלי שאף קבוצה של גברים יורידו את המכנסיים שלהם מול הפנים שלי, ונמאס לי בגיל 21 להסתמך על ההורים שלי שיבואו לקחת אותי מתחנת האוטובוס כי כבר חושך ואין מספיק ת-א-ו-ר-ה בשכונה כדי שאוכל להסתובב בה לבד. ויותר מהכל נמאס לי שבסופו של דבר מקטלגים אותי כגזענית מפונקת ואנטי זכויות אדם, שחושבת רק על עצמה וטוענת שלקחו לה גנבו לה ושתו לה. אז הצטרפתי לוועד הפעילים בתקווה שאצליח להראות לכולם כי השכונה הזאת, האנשים שגרים כאן והקהילתיות שאין בשום מקום אחר, הם הדברים הכי מדהימים בעולם. לא הייתי רוצה לגדול בשכונה אחרת ובטח שאני לא ארצה לעזוב – אבל האם עיריית תל אביב-יפו מעוניינת בכלל שאני אשאר פה?

וכך הגעתי לפני כשבועיים, ביחד עם נציגים נוספים של ועד פעילי שכונת שפירא, לסיור עם כבוד ראש העיר, שהואיל להגיע עד אלינו לדרום לאחר חודש וחצי שבהם השכונה בכותרות הראשיות, חודש וחצי שבמהלכם פעילי השכונה רודפים אחריו וכמעט מתחננים שיואיל לבוא ולדבר עימנו בגובה העיניים. מרבית הביקור עסק, מן הסתם, בהתמודדות שלנו (או יותר נכון, בהפקרה שלנו) למול הצונאמי האנושי האדיר ששוטף אותנו מגבול סיני. המסר העיקרי של חולדאי בשיחה היה "אין לי מה לעשות, תפנו לממשלה".

חולדאי יכול, כמובן, לעשות לא מעט. הוא יכול לייצג אותנו ולדרוש מהממשלה מדיניות מסודרת, החלטה לגבי מי נשאר פה ומי חוזר למולדתו, ופתרון שיביא לכך שמי שנשאר לא מתרכז בשטח קטן וצפוף של שכונות מוחלשות ממילא. אבל יש עוד דבר שחולדאי בטוח יכול לעשות: הוא יכול לחזק אותנו, את הקהילה הוותיקה בשכונה, כדי למנוע נטישה המונית מהסוג שעבר על נווה שאנן לפני 20 שנה. אבל הסיפור של הפרויקט לדיור בר-השגה מוכיח שאין לו שום כוונה לעשות זאת.

הסיור הגיע ממש לאתר שבו מיועד להיבנות הפרויקט, על חשבון מטע זיתים וגינת הכלבים של השכונה, שם אמר ראש העיר בטון תקיף: "ייבנה פה דיור, וזה ממש לא מעניין אם הוא בר-השגה או לא בר-השגה". משפט מדהים, נכון? ובכן, אותנו זה מעניין, ואנחנו יודעים שהוא לא יהיה בר-השגה עבורנו, כי העירייה התכוונה במקור למכור את הדירות בפרויקט במיליון שקל ומעלה (ראו כאן בעמוד 56), ומן הסתם צפויה להשכיר את הדירות בשכר דירה לא נמוך בכלל במתכונת הנוכחית להפעלתו.

באותו הרגע העדפתי לשתוק ולא לענות, וחיכיתי לרגע הנכון לדבר איתו. לאחר כמה דקות כשהלך לבד, פניתי אליו: "כבוד ראש העיר, אני יכולה לשאול אותך שאלה? היום אני בת 21 – סביר להניח שבעשור הקרוב אני ארצה להקים משפחה? אני ארצה לקנות דירה? לא תהיה לי אפשרות, הדיור לא יהיה באמת בר-השגה". התשובה של ראש העיר הייתה חדה, מכל בחינה אפשרית – "את צריכה להבין, הדיור הזה הוא לא בשבילֵך!".

רציתי להבין מה כוונתו של ראש העיר במשפט הזה. הרי אני ילידת השכונה, הוריי ילידי השכונה, מדוע לפתור דווקא כאן את בעיות הדיור של אוכלוסיות יותר מבוססות מאתנו? כמו שאני רגילה, התחלתי להתווכח: "זאת אומרת שאתה תדחוק את תושבי השכונה, או שיותר נכון תגרש ותחליף את התושבים באוכלוסיה אחרת".

"יגורו כאן שוטרים, מורים, אוכלוסיה אחרת, יותר חזקה", היתה התשובה הפעם. בכך, חולדאי רק אישר את מה שאני מרגישה כבר הרבה זמן, שהרשויות רואות בנו אנשים פחות שווים, ולא מפתיע שראש העיר ירצה להחליף אותנו כי אנחנו "לא מספיק טובים".

וראש העיר בשלו: "את צריכה להבין, חמודה, לא ייבנה כאן דיור סוציאלי, ייבנה כאן דיור, ושוב – זה לא משנה אם הוא בר-השגה או לא בר-השגה".

אז כבוד ראש העיר, לשתוק אנחנו לא נשתוק יותר, אנחנו לא חייבים להיות "חמודים" ואנחנו יודעים גם להיות לא-נחמדים כשצריך. אנחנו לא אזרחים סוג ב' ואין צורך להחליף אותנו באוכלוסיה "חזקה" יותר. אני יודעת שבטח אתה מופתע, אבל יש כאן סטודנטים שנולדו בשכונה, ולא רק כאלה שבאו לגור כאן כי ברוטשילד יקר, ויש כאן אנשים שאכפת להם וכמו שאומרים "הגיעו מים עד נפש". וכן, יש ביננו גם אנשים שזכאים לדיור ציבורי, או "דיור סוציאלי" כמו שאתה קורא לזה בהתנשאות, ואנחנו מעדיפים שהם יקבלו דירות במקום שתתאמץ להביא לכאן אוכלוסיות "שוות יותר" לפי הסטנדרטים שלך. ואתה יודע מה? השכונה תהיה חזקה אם תפסיקו להחליש אותה, הרבה יותר מאשר אם תתאמצו להחליף את כל התושבים.

לא מזמן, בשיחה עם כמה מהפעילים האחרים בשכונה, אמרתי שלפי איך שהעירייה מתנהלת, שכונת שפירא צריכה לדעתך להפוך או לנווה-שאנן או לנווה-צדק. אני מזמינה אותך להוכיח לי ההיפך.

הכותבת היא דור שלישי בשכונת שפירא, וחברה בוועד הפעילים של השכונה

לתמיכה במאבק כנגד דיור "בר-השגה" למבוססים בלבד

כנראה שיעניין אותך גם: