• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

מי מרביץ ככה לבחורה?

‫החיפוש אחר אמינות בסדרה "אלנבי" מעורר לכל הפחות הרמת גבה. רוויטל מדר יצאה לחפש אמינות ומצאה עולם של עלילות טלנובליות באריזת ואקום, כאילו אין קשר בין האלימות שמתרחשת על המסך לאלימות שמופנית כלפי נשים מדי יום ביומו, בעולם האמיתי
רוויטל מדר

ארבעה מפגשים התרחשו ביני לבין הסדרה אלנבי לפני שצפיתי בפרק הבכורה ששודר שלשום (מוצ"ש, ה-21 ביולי) בערוץ 10.

מפגש ראשון על קיר של חברה בפייסבוק, שהעלתה לינק לפרומו הסדרה. הקלקתי וצפיתי. ניחוח עז של סדרות ישראליות משנות ה-90', כזה שקשה לשים עליו את האצבע, אך שהמילה מסוכן, מלוכלך ורחוק מעולמך מרוחה עליו מכל כיוון. זה לא ניבא טובות. קיוויתי שמדובר במחלקת הפרומואים של ערוץ 10, שמבינה שחשפניות מתרגמות נפלא לרייטינג גבוה, ועל כן כך נראה הפרומו של הסדרה. מי יודע, אמרתי לעצמי, אולי אין קשר בין הסדרה לבין הפרומו הקצר והגרייני הזה.

מפגש שני על קיר פייסבוק של חברה חדשה, שעות ספורות לפני שעלתה הסדרה לאוויר והתחרתה בינה לבין עצמה עם העצרות לזכרו של משה סילמן והופעתו של מוריסי. על הקיר של החברה החדשה הופיעה סדרת ממים שלכדו פריים זהה שבו נראית רומי אבולעפיה המשחקת בסדרה, כשבכל אחד מהם מופיעה עובדה אחרת על עולם הזנות. הראשון היה "אני איאנס פעם בשבוע באלימות", וממנו עדיין לא הצלחתי להבין מה הולך כאן. הבאים כללו את העובדות "הסיכוי שאמות ממחלה או מרצח גדול פי ארבעים משלך", "הסיכוי שאסבול מפוסט טראומה גדול משל שורד מלחמה", וגם, ש-68% מהנשים שעסקו בזנות סובלות מפוסט-טראומה, באחרון, לאחר ציטוט מחוק העונשין על פרסום זנות נכתב "הסדרה 'אלנבי' מסיתה לאלימות נגד נשים".

אחד מסדרת הממים שהופצו בפייסבוק עם עליית הסדרה "אלנבי" לאוויר

מפגש שלישי עם הסדרה התרחש אתמול בבוקר, כשקראתי את ביקורתו של מורן שריר. שריר הוא השגיא כהן של הטלוויזיה שלי. בדרך כלל אנחנו רואים את הדברים עין בעין. כתיבתו מעניינת וביקורתית, ומצליחה לחרוג אל מעבר לגבולות המסך הקטן. ולכן הופתעתי מביקורתו החיובית, שלא עמדה בקו אחד עם הפרומו שבו צפיתי.

שריר כותב ש"פרק הפתיחה מבטיח, הוא נראה ונשמע אמין – מלבד ההתייחסות לכריס רוק – הרבה יותר מהסדרות הישראליות שעוסקות בשוטרים, גנבים וחיי לילה." הוא מתייחס למשפט שאומרת אחת הדמויות ושבעיניו מתמצת את הסדרה כולה "אלנבי זה אוטונומיה". הוא תוהה האם ה"מאמץ להפריד בין העולם של מעלה לעולם של אלנבי", עולם שאינו מכיר בקשר "בין אוטונומיית אלנבי לפרסומות מבזות, אלימות בתוך המשפחה, קריאות גסות לנשים שיוצאות לרחוב באוגוסט עם גופייה" ישרוד את הסדרה כולה או שהעולמות יזלגו זה לתוך זה.

מפגש רביעי עם הסדרה התקיים כמה שעות לאחר מכן, בעת ארוחת צהריים במסעדת אורנה ואלה. גדי טאוב, שכתב את הספר "אלנבי" והיה שותף לכתיבת התסריט של הסדרה, הוא לקוח קבוע במקום, ולכן זה היה כמעט בלתי נמנע להעלות שוב את עניין הסדרה בפני חבר שפגשתי שם. שאלתי אותו אם יצא לו לראות, וציינתי כי הופתעתי לטובה מהביקורת החיובית של שריר, שכן הפרומו לא היה נראה מבטיח כלל, על כמה וכמה לא ברמת האמינות ששידר. הוא אמר שצפה, ושרומי אבולעפיה סקסית ומתוחכמת, אבל שאי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך, כי בפרק הראשון למורן אטיאס כמעט לא היה זמן מסך, והוא לא יודע לאן זה יצמח בהמשך. אבל ביחס לפרק הנוכחי, הוא הופתע מהאיכות של הסדרה, מרמת המשחק, ומהאמינות שלה.

אמינות. מילה בעייתית, חמקמקה. מהי אמינות? איך אומדים את אמינותו של עולם שרובנו אמורים לא להיות בעלי אומדנים לגביו, לא להכיר את אופן הופעתו במציאות. סדרה כמו "אלנבי" (את הספר לא קראתי) נשענת על כך שהיא מאפשרת להציץ פנימה, להציץ לעולם אסור, מלוכלך ומסוכן. ע"ע אפיל הניינטיז שעטף את הפרומו שלה. לכן, העובדה ששני גברים משתמשים ביחס אליה במילה הכה מודרניסטית "אמינה" היא לא ברורה מאליה.

דלת פלדה כעורה זו אמינות

בהמשך היום נכנסתי לאתר של ערוץ 10 כדי לראות במה מדובר, והאם אוכל לזהות את האמינות המדוברת בפרק הראשון של הסדרה. הוא מתחיל בפרידה של בעל המועדון מבתו. עד כה, בוחן מציאות סביר. ממשיך בכך שהוא משלם במזומן – ברור שבמזומן – למטפלת של בתו, שבאופן ברור למדי כבר ברגע התשלום האגבי הזה, אך המודגש למדי, מכניסה אותנו לעולם של אלנבי. גם היא אישה, גם היא אישה שמשלמים לה.

מגיעים למועדון, ארז בעל המועדון נכנס פנימה ועובר בנקודות שונות, ככל הנראה כמו בכל ערב. פה ושם מציץ ישבן, פה ושם נשים רוקדות. כשהוא במשרדו הוא מגלה שאחת מלקוחותיו הוכתה על ידי מישהו. האקשן מתחיל, אך הוא משתלב בתוך האקשן היומיומי, הברור מאליו למי שחיים את אלנבי על בסיס יומיומי. בחור נכנס למועדון ומחפש חשפנית ליומולדת של לקוח קבוע והופ נתקל ביסמין (רומי אבולעפיה), חשפנית שיושבת ומעשנת, ומשתוקקת להפיג את שעמומה (למטרת הנאה או כסף? על כך אין תשובה, גם לא בהמשך) באמצעות כך שתצטרף לסטפני, שהוזמנה לרקוד עבור אותו לקוח.

יסמין מתוחכמת, בעלת לשון חלקלקה, ונראה שלפחות לדעתם של יוצרי הסדרה היא נמצאת בטריטוריה שלה, והיא שולטת בה. היא אדונית במקום שבו היא חשפנית. אמינות עדין לא נראתה בסביבה.

"מי מרביץ ככה לבחורה?" שואל ארז בשתי הזדמנויות. השאלה אינה מתייחסת לעצם האלימות, שקיומה ככל הנראה לגיטימי, אלא לאלימות של חזק על חלשה. אלימות שההדהוד שלה מרמז לצופים שבעל מועדון החשפנות וגם השומר שלו, הם גברים טובים. הם לא מרביצים לבחורות שלהם. אז מה אם כל אחד מהם מתפרנס ממכירת גופן של נשים בצורה זו או אחרת על בסיס יומיומי?

אולי זו האמינות שאליה התייחס שריר, כמו גם החבר שפגשתי בארוחת הצהריים? הלוא אנחנו מכירות את הנרטיב הזה, של ההגנה על הסחורה, של ההליכה הבטוחה ברחוב כי את הולכת לצד גבר. זה די אמין. אמין כמו החשש של השוטר המושחת מכך שבתו בת ה-8 תגיע גם היא אל העמוד. חשש לא אמיתי, לא בגלל הציטוט של כריס רוק (שחיבל עבור שריר במראית האמינות), כי אם בגלל הסיבה הפשוטה שרוב האבות לא רואים בנשים שרוקדות על העמוד, יושבות על ברכיהן או מסתגרות עם לקוחות בחדרים אחוריים בסוף הערב, נשים כמו נשותיהן ובנותיהן.

הערב ממשיך. הנבל נתפס ומוכה. בעל המועדון מצליח לחמוק מהמשטרה, והמועדון שלו יוצא נקי כפיים. יסמין המתוחכמת מסיימת את הערב בזיון קצר-קצר, הכול ביוזמתה, היא הרי בעלת הכוח, היא השולטת בסיטואציה. לא? וכשהיא שולטת בסיטואציה היא עושה את זה, איך לא, כמו גבר.

אלנבי זה אוטונומיה. ברור ש"אלנבי" לא הולכת לערבב בין העולם התחתון לעליון. צילום מסך

לפנות בוקר ארז חוזר לביתו. לא מוטרד מדי מהעבודה שמפרנסת אותו, או משאירע במועדון שלו. הוא נכנס לביתו. אנו רואות את דלת הפלדלת החומה והכעורה, שמהווה סמל נהיר של ישראליות, נפתחת לכיווננו. אני מצביעה על אמינות. דלת פלדת כעורה זו אמינות. זו תפיסה של רגע ישראלי. של אותו טירוף בלתי הגיוני שבו כמעט כולם גרים בבתים עם דלתות ברזל.

זה היה רגע קצר של אמינות. אחד שלא קשור באמת בתוכן של הסדרה. הוא היה יכול להיות מנת חלקה של כל טלנובלה בסיסית שבחרה להביע אמינות ביחס למקום שממנו היא נוצרת. השאלה של שריר נענתה לטעמי באופן חד-משמעי. ברור ש"אלנבי" לא הולכת לערבב בין העולם התחתון לעליון. בין אלימות שמופנית כלפי נשים כל יום – אם מילולית ואם פיסית. היא הולכת לשקוע, באופן ברור, לתוך עלילות פנימיות, שבהן עולם החשפנות-זנות יציץ החוצה לרגעים, כשיצולם עוד לפ-דאנס כקטע מעבר, או כשאחת מהחשפניות תפתח במונולוג שיחשוף את הפצעים שהובילו אותה לעולם הזה. חשפנית אחרת, אפשר להניח, תעזוב את העולם הזה בזכות גבר עם או בלי סוס לבן, שייקח אותה לאישה.

ביתר הזמן צופים רבים ימשיכו לצפות בסדרה הזו, ייהנו מגופות החשופים, מהאלימות שלה ייחשפו, ומהעלילה הטלנובלית שתתפתח לה, ותוביל לכך שלכל אחד מהם תהיה דמות אהובה. האם הסדרה תגרום להם לחשוב פעמיים לפני שיעלו בדעתם את האפשרות של עוד ערב במועדון חשפנות? כנראה שלא. האם הם יבינו שבכל פעם שהם הולכים לזונה הם אונסים אשה, גם אם הם "לקוחות נחמדים"? כנראה שלא. הם יהיו עסוקים בבשר החשוף, בתחכום של יסמין וברגישות של סטפני, וגם בטוב לבו של ארז, שהוא פשוט בחור כארז.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שחר כ.

    לא ראיתי את הסדרה ולא אראה. לא קראתי את הספר ולא אקרא. קראתי את ספרו הראשון של טאוב (מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב) ואהבתי אותו. אני לא סובל את (הפרסונה הציבורית של) גדי טאוב. חוצמזה אני לא מכיר אותו.

    השאלה שלי היא: מה ההבדל העלילתי (לא ברמת הבימוי והמשחק) בין אלנבי ל'סופרנוס' שמצדיק ראיית הראשונה כשחיתות ישראלית וכתועבה וראיית השניה כסדרת מופת?

  2. חגי

    את הסדרה לא ראיתי, אבל את הספר, למרבה הצער, קראתי. נדמה לי שהפוסט עושה חסד עם טאוב. השאלה היא לא אם מדובר בסדרה אמינה, ברור שהיא לא אמינה. השאלה היא עד כמה היא מעודדת את התופעה. הספר לפחות הוא בערך כמו מודעת הקאובוי של מלבארו, הוא מציג את "הילד הרע" שכולם רוצים להיות כמוהו, שמשדר כוח וביטחון, שלא צריך את המשטרה או את החברה הנורמטיבית, שיש לו כסף.

    על הספר כתבתי כבר בעבר כאן http://meandiscourse.wordpress.com/2011/02/18/who-is-afraid-from-a-girl-with-the-dragon-tattoo/

    וציינתי בין היתר כי- "אלנבי", ספרו של גדי טאוב, מתאר את העולם ה"אמיתי", העולם שאנו, יפי הנפש, עוצמים עיניים מלראות. גם טאוב, כמו פיליפ רות, כותב בעולם שכבר מכיר את התנועה הפמיניסטית ומתייחס אליה. אם רות יצא במתקפה חזיתית נגד פמיניסטיות, הרי שטאוב בוחר בדרך אחרת. הוא אינו מביע עמדה עקרונית ואינו משתתף בדיון תיאורטי. אצלו הפמיניזם הוא שטות מהסיבה הפשוטה – הוא לא אמיתי. תחת מסווה של סיפור "מהשטח", בז'אנר הפופולארי כל כך של ספרות שוליים, טאוב מספר לנו סיפור נוסף של שנאת נשים."

  3. מרי

    הטור שלך היה לי מאוד קשה לקריאה. זה היה כמו לראות
    את המחשבות שעלו לי בעקבות המפגש עם הסדרה והטקסטים שנכתבו עליה, הופכות לפיסות
    מילים של מישהי אחרת.
    בעבקבותך החלטתי לצפות בסדרה, למרות הידיעה שזה הולך להיות לי מאוד קשה עד בלתי נסבל.
    אבל חייבת לדעת נגד מה אני נלחמת בדיוק.
    תודה שכתבת, תודה ששיתפת.

  4. כרמלה

    או שאת עובדת בערוץ 10?

  5. סלע

    דבר אחד תפס אותי מאוד במה שכתבת- "יסמין מתוחכמת, בעלת לשון חלקלקה, ונראה שלפחות לדעתם של יוצרי הסדרה היא נמצאת בטריטוריה שלה, והיא שולטת בה. היא אדונית במקום שבו היא חשפנית. אמינות עדין לא נראתה בסביבה." לצערי, זו דווקא יכולה להיות סיטואציה אמיתית. מהיכרותי (הלא רבה) עם נערות בסיכון (שאומנם אלו שהכרתי לא הגיעו עד כדי חשפנות או זנות ובכל זאת אני יכולה לזהות מאפיינם דומים), הם אכן חשות השולטות בסיטואציה, גם כזו בה הם מנוצלות לגמרי. זו סיטואציה מוכרת עבורן, הן יודעות בדיוק מה רוצים מהן ומה מצפים מהן. ברור שכל עוד יתנו את גופן ויתנהגו יפה יאהבו אותן, לא מסובך כמו בחיים האמיתיים בהם יש מורכבות. בנוסף, בסיטואציות כאלה הן אכן מרגישות בעלות ערך. לרוב, כאשר נערות נכנסות לעולם הזנות הן לא חשות מנוצלות אלא מנצלות (אני בסך הכל שכבתי איתו ותראי מה הוא קנה לי..). בדומה לבעלי ממון שלומדים שהם יכולים לקנות הכל בכספם ובכך רצונם הוא הקבוע למדו הן שהן יכולות לקנות הכל (או לפחות הרבה) בגופן. חלקן לפחות למדו זאת כבר מגיל צעיר. חלקן למדו זאת בבית ההורים, היו הילדות האהובות על אבא. לחלקן לא היו הורים שיאהבו וישגיחו אז הן הלכו לחברים שיאהבו אותן.. כך הן אפילו לא רואות במעשיהן מחיר. זה דרכו של עולם…
    הנורא בעיני בסדרה זה שדפוסים אלו מתחזקים. הניצול מוסווה יפה יפה. הכל נעשה מבחירה. רק את הנחות היסוד שעומדות בבסיס ההחלטה אף אחד לא מספר לנו..

  6. די

    לא קראתי ספר אך ראיתי את הסידרה. ואהבתי. אני רואה בה המון רגשות ועלילה שגורמת להמון מחשבות. למה פתאום היא מגנה על אח שעשה לה כל כך הרבה צרות? למה נוקי מגיבה ככה ועושה ככה. יש הרבה פסיכולוגיה מאחורי הסיפור. לדעתי סיפור אינו פשות. קילפתי אותו כמו קליפות בצל כדאי להגיע לעומק. וזה הכיף שבו.