סיפורים מהמסילה

מה הקשר בין בתי המשפט הישראליים להמשך השליטה בשטחים? נראה שהתשובות ידועות מראש – מצד אחד עמדה הגורסת כי בית המשפט הוא "שומר הסף של הדמוקרטיה", ומנגד בית המשפט כמכשיר את מדיניות המשטר. למרות זאת, מרבית הציבור אינו יודע מספיק על המערכת הזאת, שקשה להמעיט בהשפעתה על חייהם של מיליונים. פסקי הדין מנוסחים בשפה שרובנו איננו צולחים בקלות, וההחלטות החשובות נותרות רחוקות מהעין הציבורית. בשבועות הקרובים נפרסם כאן מספר רשימות מפרויקט "פסיקה במבחן" של המוקד להגנת הפרט, שמטרתו לבחון פסיקות מרכזיות של בתי המשפט בישראל, שעניינן השליטה בשטחים, מפרספקטיבה של זכויות אדם.

———————————————

בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא ואח' נ' שר הביטחון ואח'.

לשם בחינת התועלת הגלומה בקו הרכבת… יש לאמץ פרספקטיבה רחבה הרואה בקו מרכיב אחד בתוך תכנון כולל של תשתית מסילות ברזל במרחב האזורי, ובכלל זה כאלה שיאפשרו את חיבור שטחי איו"ש לתשתית הרכבת בתוך ישראל ואחרות שיאפשרו בעתיד חיבור בין איו"ש לבין רצועת עזה – הכול כפי שמקובל בתחבורה מסילתית באזורים אחרים בעולם… כבר בימים אלה מצויות בדיון תוכניות שונות שתכליתן הקמת מסילות ברזל שיעברו בערי איו"ש הפלסטיניות. אלה עתידות ליצור תשתית תכנונית שתאפשר את חיבור תשתית הרכבת באיו"ש לתשתית הרכבת בישראל, כמו גם חיבור מסילתי בין איו"ש לבין רצועת עזה כאשר יבשילו התנאים המדיניים והביטחוניים לכך.

ציטוט זה איננו לקוּח, למרבה הפלא, מאחד מספריו של שמעון פרס, בהם הוא פורש את משנתו, יצירת מוחו הקודח, בדבר "מזרח תיכון חדש". הוא איננו לקוּח גם מחזונו של ארגון שמאל המאמין בפתרון של מדינה אחת, לפלסטינים ויהודים, ממערב לירדן. זהו ציטוט של בית המשפט העליון של מדינת ישראל, המביא מטיעוניה של המדינה מדוע יש לדחות עתירה שביקשה למנוע מעבר של מסילת רכבת מתוכננת באדמותיהם של תושבי הכפר בית איכסא, הממוקם בגדה המערבית.

העתירה – שהצליחה לחלץ מן המדינה טיעון המעלה חיוך על שפתיו של כל מי שמחזיק בידע בסיסי על המציאות באזורנו – הוגשה על ידי תושבים מן הכפר בית איכסא הסמוך לירושלים. העותרים ביקשו לבטל "צו רכישה לצורכי ציבור" שהוציא ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, שמכוחו הופקעו שטחים בגדה – בין היתר בבעלותם הפרטית של העותרים – לצורך בניית מסילת הברזל החדשה בין ירושלים לתל אביב.

העתירה נדחתה. נימוקו המרכזי של בית המשפט לדחיית העתירה היה השיהוי בהגשתה. אולם גם כאשר מגיע בית המשפט למסקנה שהעותרים השתהו בפנייתם אליו, עליו להכריע בשאלה האם מתקיימת במקרה שלפניו פגיעה חמורה בשלטון החוק. בהקשר זה טענו תושבי הכפר כי תוואי הרכבת מנוגד למשפט הבינלאומי ההומניטארי ופוגע פגיעה בלתי הפיכה ובלתי מידתית בזכויות היסוד שלהם.

כאן עמד בית המשפט בפני בעיה. המשפט הבינלאומי ההומניטארי, החל בשטחים הכבושים, ברור מאוד בנושא זה:  הכוח הכובש (קרי, ישראל) אינו רשאי להפקיע אדמות שלא לצורך צבאי, אלא אם השימוש שייעשה בהן נועד לשרת את התושבים המוּגנים (קרי, הפלסטינים). בית המשפט עצמו מציין בהקשר זה, כי "אין גם חולק כי הפקעת מקרקעין לשם הקמת פרויקט שישרת רק את תושבי המדינה שאינם חיים באזור הנתון לתפיסה לוחמתית נוגדת את הדין הבינלאומי, ומשכך אינה מצויה בסמכותו של המפקד הצבאי". בית המשפט אף מצטט פסיקה מנחה העוסקת במקרה דומה:

איזור המוחזק בתפיסה לוחמתית אינו שדה פתוח לניצול כלכלי או אחר […] על-כן אין הממשל הצבאי רשאי לתכנן ולבצע מערכת כבישים באזור המוחזק בתפיסה לוחמתית אם מטרתו של תכנון זה ואם מטרתו של ביצוע זה הן אך להוות "דרך שירות" למדינתו שלו.

אכן דברים כדורבנות, המקשים מאוד על הצדקתו של צו הפקעת מקרקעין בשטחים כבושים, אשר, לפחות על-פניו, כל תכליתו לאפשר בנייתה של מסילת ברזל בין שתי ערים בשטחה של המדינה הכובשת.

מזור למכשול זה מצא בית המשפט, בין היתר, בטענות המדינה, שצוטטו למעלה, לפיהן יש לראות בקו רכבת זה חלק ממערכת כוללת של מסילות ברזל, העתידה לשרת גם את תושבי השטחים. אולם על אף שבית המשפט מפרט בהרחבה באשר לעמדתו של הדין הבינלאומי ובאשר לתכניותיה הקסומות של המדינה, הוא מחליט שלא להכריע בשאלה האם הדין הבינלאומי אכן הוּפר במקרה שלפניו. זאת, מאחר שלטענתו "הפגיעה בשלטון החוק אינה בעוצמה העולה על הנזק שייגרם לאינטרסים של הרכבת, של צדדים שלישיים וכן לאינטרס הציבורי אם תתקבל העתירה חרף הגשתה בשיהוי".

כיצד מגיע אפוא בית המשפט למסקנה כי מדובר בפגיעה מינורית בשלטון החוק? ראשית, קובע בית המשפט, מדובר בשטח מאוד מצומצם, שעתיד להיות מופקע; שנית, רכבת ישראל פעלה רבות כדי להפחית מן הנזק שייגרם לעותרים: עצי זית שהיו נטועים בשטח המופקע הועתקו למקום אחר, טרסות בשטח חוזקו, ועוד; שלישית, כנגד הפקעת המקרקעין הוצע לעותרים פיצוי כספי וכן הוצע להעביר לידיהם עצים בוגרים, שאותם יבחרו הם עצמם במשתלה העוסקת בכך (!); רביעית, קביעת התוואי לא נעשתה במכוון כדי להפר את הדין הבינלאומי. בכך, מטעים בית המשפט, "יש כדי ללמד על תום הלב בהתנהגות הרשויות ועל רצונן להגיע להסדר שעולה בקנה אחד עם הוראות הדין (בלי שאנחנו נדרשים לשאלת חוקיות ההסדר)".

בית המשפט אומר אפוא לעותרים: מה לכם כי תלינו?! השטח שנלקח מכם קטן; עשינו הכל כדי לרכך ולרפד את הפגיעה בכם; הוצע לכם פיצוי; ובכלל, גם אם בסופו של יום הופר הדין הבינלאומי – זה לא היה בכוונה. באמת שהשתדלנו להיות בסדר. רק את השאלה הפעוטה: האם כל זה תואם את הדין? – נשאיר לפעם אחרת!

ואכן, מדוע להתעסק בזוטות? מדוע לבחון לעומק האם לתוכניותיה הפנטסטיות של המדינה יש כלל ידיים ורגליים? מדוע לתהות כיצד זה מדינה, המטפחת השכם והערב בקרב אזרחיה את המנטרה "הם שם ואנחנו כאן", מקדמת תוכנית לחיבור ערי ישראל עם ערי הגדה, ואלה עם עזה ורפיח? מדוע בית משפט, ששב ומאשר את חוקיותה של חומת ההפרדה בעשרות עתירות המוגשות לו, צריך להרים גבה כאשר מובאת בפניו תוכנית, שכל כולה שבירת חומות ומחיצות, שלום אזורי ואחוות עמים?

אז בואו נבחן לרגע את תום לבן של הרשויות, כפי שציין בית המשפט, ואת "רצונן להגיע להסדר שעולה בקנה אחד עם הוראות הדין". מסתבר, שתוואי המסילה המקורי לא אמור היה לעבור באדמותיהם של תושבי בית איכסא, אלא דווקא בסמוך למבשרת ציון, שבתחומי הקו הירוק. כשהתברר לתושבי שכונת רכס חלילים שבמבשרת ציון כי מסילת הרכבת עתידה לעבור בסמוך אליהם ולפגוע באיכות חייהם, הגישו את התנגדותם למוסדות התכנון וכך בא לאוויר העולם התוואי הנוכחי. או אז, לאחר שהמדינה נוכחה לדעת כי קיימת בעיה במישור של המשפט הבינלאומי, צצה לפתע התוכנית החדשה.

נסכם אפוא את המהלך: המדינה הכובשת מתכננת מסילת רכבת שתחבר בין שתי הערים הגדולות במדינה; תוואי המסילה מתוכנן לעבור בסמוך לאחד מהיישובים במדינה הכובשת; תושבי אותו יישוב מתנגדים והתוואי מוּסט אל תוך השטח הכבוש; על מנת לאפשר את המהלך מופקעת אדמה בבעלותם הפרטית של תושבים בשטח הכבוש; לבסוף, על מנת להתאים את המהלך לסטנדרטים של המשפט הבינלאומי, נרקמת יש מאין תכנית, שתכליתה להראות שיש בהפקעת השטח להיטיב בסופו של יום גם עם תושבי השטח הכבוש.

בין בית איכסא ל-443

פסק דין זה מזכיר לנו את מקרה כביש 443 ושני פסקי הדין הידועים שסחט מבית המשפט העליון: פסק דין ג'מעית אסכאן אלמעלמון ופסק דין אבו צפיה. בפרשת ג'מעית אסכאן אלמעלמון נדונה תוכניתה של המדינה להפקיע מקרקעין בגדה לצורך סלילתה של מערכת כבישים גרנדיוזית, כאשר מרכיב מרכזי בה היה כביש בן-שמן-עטרות, העובר בשטחים הכבושים. באותו מקרה טענה המדינה, כי מטרת סלילת הכבשים היא, בראש ובראשונה, לשרת את מטרות תושבי השטחים. בעלי הקרקעות הפלסטינים, שעתרו נגד התוכנית, טענו מצדם כי בין התוכנית ובין טובת תושבי השטחים אין דבר וחצי דבר. נציגי המדינה שללו טיעון זה אולם אישרו בפני בית המשפט כי "תכנית זו קשורה בתכנון בישראל, היא מתחשבת בו, ומהווה פרויקט משותף לישראל ולאיזור. היא תשרת לא רק את תושבי האיזור אלא גם את תושבי ישראל ואת התנועה בין יהודה ושומרון לבין ישראל".

על אף הרמז העבה שסיפקה המדינה באשר למטרות האמיתיות שעמדו מאחורי תוכנית ההפקעה, בית המשפט, בראשות השופט (כתוארו אז) ברק, דחה את העתירה וקבע כי אין יסוד לפקפק בטענת המדינה, כי שיקוליה וצרכיה האזרחיים לא עמדו ביסוד התוכנית.

בית המשפט שנתן את פסק הדין בפרשת בית איכסא הוא בית משפט עייף. אפילו ניסיונותיו במהלך השנים לעדן את הפרקטיקות הקשות של הכיבוש ולהופכן ל"ידידותיות יותר למשתמש" כבר גדולים עליו. בית המשפט איננו מעוניין לפסוע אל מחוץ לבועת המציאות המדומה שבראה המדינה ולבחון את הדברים כפי שהם משתקפים בעולם האמיתי. תחת זאת, נוח לו לברוח אל מחוזות השיהוי והפגיעה הלא-משמעותית, כביכול, בעותרים. נוח לו להימנע מעימות עם מדינת ישראל, רכבת ישראל ותושבי מבשרת ציון – שילוב כוחות ואינטרסים כלכליים שעדיף להימנע מלהסתבך איתו שלא לצורך.

מי שמשלמים את המחיר הם תושבי בית איכסא, "אזרחים מוגנים" על פי המשפט הבינלאומי, אך גם כאלה החשופים לכוחו הדורסני של הכובש, המגובה בידי בית המשפט. אותו בית משפט שהיה אמור להעניק למונח "אזרחים מוגנים" עיגון במציאות.

לקריאת הדוח של Who Profits, קואליציית נשים לשלום

המחבר הוא עורך דין וחוקר משפטי בתחום זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט

———————————————

לקריאת המאמר הראשון בפרויקט "פסיקה במבחן":

איך אומרים גירוש בבג"צית | יוסי וולפסון