• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

פליטים זה משאב, לא מצוקה

אי קטן בלב הים התיכון, שתושביו מתמודדים עם בעיות רבות משל עצמם, נאבק בשלטונות האיטלקיים כדי לספק מענה למהגרי עבודה ומבקשי מקלט מאפריקה, שחצו את הים התיכון על גלי התקווה. נעמי מרק ביקרה בלמפדוזה ולמדה דבר או שניים על הישרדות ועל סולידאריות
נעמי מרק

"הצלחנו ליצור רשת של סיוע והצלנו פליטים בלי שהם היו צריכים לגנוב"; "סולידריות בשבילנו הייתה כלי הישרדות, ידענו שלהושיט יד לפליטים ולעזור להם זה שואב פחות אנרגיה מלהתעלם ולפחד, היינו חייבים להיות שם". לא פעילי זכויות אדם או 'אנרכיסטים נאיבים' עומדים מאחורי המשפטים הללו שנאמרו השבוע, אלא ג'וזי ניקוליני, ראש העירייה של אי איטלקי קטן בלב הים התיכון, והאב אסטפנו שעומד בראש הקהילה הקתולית באי.

אני רוצה לספר לכם על האי למפדוזה, על פליטים ומהגרים ועל מה שלמדתי פה על הישרדות וסולידריות. האי למפדוזה נמצא בין אפריקה לאירופה, בין חיים חדשים לעינויים או מוות ובין אומץ וסולידריות של תושביו למדיניות הלאומנית והפרופגנדה של ממשלת איטליה והתקשורת האיטלקית. המתחים האלו הם עניין יומיומי ל-6,000 התושבים שבשנים האחרונות התמודדו עם עשרות אלפי בני אדם – מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, רובם מאריתריאה, סומליה, סודאן ומדינות צפון אפריקה – שחצו את הים התיכון מלוב או תוניס בתקווה להגיע בשלום לאירופה ולמצוא בה מקלט.

האי למפדוזה נמצא בין אפריקה לאירופה, בין חיים חדשים לעינויים או מוות. צילום: cc by-amnesty international

בשנת 2011 בלבד הגיעו לאי כ-50,000 מהגרים ומבקשי מקלט, יותר מפי שמונה מתושבי האי. "למפדוזה נראתה כמו מחנה פליטים ענק ולא מפוקח. בין 2011-2007, בימי השיא, 1000 אנשים הגיעו לכאן כל ערב, רעבים צמאים ומותשים", אמרה ראש העיר ניקוליני.

פעמים רבות שואלים אותי בארץ מה מדינות אחרות עושות ביחס למבקשי המקלט, ואיך תושבים ממדינות אחרות מתמודדים איתם. אין לי תשובה טובה. באתי לפה, לאי שהפך לסמל ההגירה והפליטות ולזירה של מאבק פוליטי, כי קיוויתי שכאן אוכל ללמוד מה קורה באירופה ואיך באמת מדינות אחרות מתייחסות לפליטים.

למדתי על העינויים והמוות של הפליטים בבתי כלא בלוב, על המסע המסוכן בים, על שורה של הסכמים סודיים שנחשפו בין איטליה ללוב שמאפשרים לאיטליה להחזיר לכוחות לוביים בים מהגרים ופליטים שנתפסו (נשמע מוכר?). אבל על כל אלה אפשר לקרוא בדו"ח קצר של אמנסטי ולא צריך להגיע עד לכאן. מה שבאמת למדתי פה היה שיעור בסולידריות.

6,000 תושבי האי שחיו בשקט יחסי מתעשיית דייג ותיירות איטלקית ובינלאומית נאלצו להתמודד עם משבר במימדים ובמורכבות שלא ידעו בעבר.

אבל ניקוליני מסבירה ש"פליטים זה משאב, לא מצוקה, נלחמנו כדי לשמור על הקיימות של האי והקהילה והקיימות הזאת קשורה לפליטים. מאז ומתמיד למפדוזה הייתה אי של דייגים כך שהצלה מטביעה והגעה לחוף מבטחים הוא במחזור הדם שלנו, זה נושא אנושי בסיסי והוא מעבר לפוליטיקה".

פעולה של אמנסטי אינטרנשיונל בקריאה לאירופה להפסיק את ההחזרות של פליטים ללוב. צילום: cc by-amnesty international
"בית הקברות לאוניות", אסופת שברי אוניות של פליטים ומהגרים שטבעו בניסיון להגיע לאירופה

למרות התעודות האיטלקיות, אנשי האי מזדהים כלמפדוזיאנים ומדברים על ממשלת איטליה כגוף רחוק וזר שלא מכיר ולא שותף לאינטרסים שלהם. ניקוליני מתארת לנו את ניסיונות ההפחדה של ממשלת איטליה ואת הייצוג השקרי של האי בתקשורת. "אמרו לנו (הממשלה) שניעלם אם נמשיך ככה. שכנעו אותנו שמה שקורה פה הוא הרסני. במקומות אחרים כמו טוסקנה חזרו ואמרו: אנחנו לא רוצים להיות כמו למפדוזה. הפכו אותנו לאי תחת איום ופלישה ואנחנו לא הרגשנו ככה… הטיית המציאות הזאת הגיעה גם ממפלגות שמאל סוציאליסטיות. הממשלה דיכאה את הניסיון שלנו להתמודד בדרכים שלנו והתקציבים שקיבלנו למקלטים הופסקו באופן דרמטי".

תושבי האי המשיכו להילחם למען מבקשי המקלט והמהגרים ולמען ייצוג כן בתקשורת. תושבים פתחו את בתיהם למשפחות, אספו שמיכות ובגדים, הכינו אוכל וחילקו מים למגיעים. הכנסיה נתנה מחסה לעשרות אנשים חסרי מעמד והייתה למוקד סיוע.

תושבי למפדוזה הכירו מקרוב את הסיפורים על העינויים ותנאי הכליאה בלוב. אני לא בטוחה שישראלים רבים יודעים לתאר מה עלול להיות גורלו של פליט שנכפה עליו לחזור.

האב אסטפנו חוזר ומדגיש שסולידריות היא פרקטיקה של הישרדות. "היינו במצוקה והרגשנו שממשלת איטליה מזניחה אותנו. שיווענו לסיוע אבל לא למדיניות ההחזרות ללוב ולא לכליאה. לא דמיינו שזאת תהיה תגובת הממשלה לדרישות שלנו."

לניקוליני חשוב לציין, גם בלי סיפור הפליטים והמהגרים, שלתושבי האי יש בעיות משלהם. "לנשים אין איפה ללדת והן נאלצות לטוס לפלרמו שבסיצילה, תיירים מזהמים את האי ויש לנו עוד הרבה מאבקים סביבתיים".

הקשבנו לניקוליני בהתפעלות, ואני דמיינתי איך כל אחד ואחת בקבוצה היו רוצים שהיא תהיה ראש העיר שלהם. זו הייתה תחושה נדירה לשמוע מפוליטיקאית וממנהיג דתי כאלו התבטאויות.

אז מה הפתרון ואיפה את רואה את למפדוזה בעוד כמה שנים? נשאלה שאלת הזהב המתבקשת.

ניקוליני לא נאיבית. "אין לי פתרון קסם או רעיון פשוט, אני חושבת שגורל הפליטים וגורל התושבים פה הוא בלתי נפרד. הייתי רוצה שלמפדוזה יהיה מקום שבו יתחיל שינוי רדיקלי, שהאי יחזור לתפקיד שהיה לו בסיוע לפליטים ושתהיה לו השפעה בדרגים גבוהים של מקבלי החלטות. צריך לאפשר לאנשים האלו לחיות, לספק להם מיומנויות עבודה ושפה. לא רק פה באי, היכן שאין הרבה אפשרויות, אלא בכל רחבי איטליה. לאיחוד האירופי יש אחריות להגיב למסע המסוכן בים ממנו אנשים לא חוזרים בחיים. אנחנו לא פה כדי להציל אותם, אנחנו פה על מנת להעניק להם את הביטחון והחיים שהם באו לחפש".

דברים מעוררי השראה אלה מעלים את השאלה המתבקשת מתי גם בישראל אנשים יבחרו בחמלה, ויבינו שהדרך היחידה לשרוד בעולם הזה היא דרך של הושטת יד, דרך של סולידריות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורי

    כשמחפשים משהו ויודעים בדיוק מה מחפשים, מוצאים אותו.

  2. נעמי

    אורי,
    נסעתי כדי ללמוד על מדיניות של מערכות פוליטיות שונות אבל למדתי על אנשים ועל אפשרות אחרת להתייחס ולחשוב על פליטים. ממשלת איטליה דווקא קשה ופושעת נגד פליטים ומהגרים (כמו הרבה ממשלות בעולם) אבל תושביה אי הקטן לא נכנעו לה ובחרו בדרך אחרת להתמודד.
    דווקא לא כתבתי כמה "מגעילים" הישראלים אבל כשחושבים על החודשיים האחרונים פה בארץ (אני במקרה גם גרה בשכונה בדרום העיר וחיה את המציאות הזו), ורואים את מצעדי השנאה נגד הפליטים ואת האנשים שיורקים, מקללים ותוקפים אותם ברחוב(בשהותי באי, לפני כמה ימים ירה אלמוני לתוך דירה של אריתראים בשפירא ופצע אחד), בקבוקי תבערה או שרפת הדירות בשפירא ובירושלים ועוד ועוד, "מגעילים" יכול להשמע כמו מחמאה.

  3. אפרים ביכלר

    כתבה הזויה.
    כמו לראיין את ראש עיריית רפיח, לגבי מעבר המסתננים לישראל.

  4. יונתן

    אשמח לשמוע עוד על האופן שבו האי מתמודד עם הפליטים באופן קונקרטי. תודה

  5. אפרים ביכלר

    הבנת הנקרא: פרט למילים יפות ורצון טוב, האי שהוא תחנת מעבר לאירופה, אינו מסוגל להתמודד עם הפליטים – ראש העיר מבקשת שהאיחוד האירופי יפתור את הבעיה.
    תושבי האי עצמו סובלים מהרס תעשיות התיירות והדיג שהם מקור פרנסתם, בשל הנזק הסביבתי והעלייה ברמת הפשיעה שגורמת שהותם הכפויה של אלפי מסתננים. באינטרנט יש הרבה חומר על המשבר באי.
    הכתבה אכן הזויה – אין קשר בין המציאות, אליה היא מתייחסת, לבין המשאלה בסיומה.

  6. דנה ג.פלג

    וגם אני ארצה לדעת יותר. אולי אפשר אפילו, לפי מה שלמדת שם, לנסות לבנות אלטרנטיבה למדיניות האיומה של ממשלת הימין הישראלית.

  7. סמולן

    סתם, טריויה משעשעת. מסתבר שלמפדוזה הופצצה ב 1943 על ידי בעלות הברית. ואז הגיע לאי במקרה מפציץ בריטי מדגם מעפן, ובראשו טייס בשם סידני כהן, שנחת באי נחיתת חירום מחוסר דלק. מיד הלך המפקד האיטלקי, והפקיד בידיו כתב כניעה כדי שיעביר אותו לבעלות הברית. המפקד האיטלקי הקפיד להכנע באותו יום שוב פעם, לגורמים פחות מקריים מכהן. כהן והצוות חזרו הביתה עם כתב הכניעה, ומאז קראו להם בטייסת "מלכי למפדוזה".

    סיד כהן – שביצע מאות גיחות במלחמת העולם השניה, והיה טייס די מעוטר – הלך והתנדב אחר כך למה שכונה פעם מלחמת העצמאות של ישראל. עם הזמן הוא פיקד על טייסת 101, חזר לדרום אפריקה, השלים לימודי רפואה, עלה לארץ ועבד בתל-השומר.

    ההשתלטות האשכנזית-ציונית על למפדוזה התרחבה כמעט מיד. שמואל הרנדורף כתב מחזה בשם "דער קעניג פון לאמפעדיסא", כלומר מלך למפדוזה, שהציג בלונדון – כהצגה ותסכית, ובתל אביב, ב"מטאטא". הוא נאסר להצגה בבריה"מ.

    במחזה, כותבת ויקיפדיה, "במערכה השנייה, הגיבור סם קגן, שדמותו מבוססת על הטייס סידני כהן, חולם שהוא אכן הופך למלך, מקים בלמפדוזה ממלכה יהודית, והמוני יהודים מן האיסט אנד מהגרים אליה. המסר של המחזה הוא ציוני: בסוף המחזה, לאחר שהעניינים בממלכה משתבשים, מחליטים תושביה לעלות לארץ ישראל."

    אין פואנטה, כאמור. סתם שעשוע. הולכת כתבת העוקץ – סוג של – לאתר מקור השראה למאבק המעודכן במדינת היהודים, מוצאת אי קטן ליד לוב, ומסתבר שהאשכנז-ציונו-כוזרים כבר כבשו אותו. אה, הבנאליות דומיננטית פה עד כדי כך שיש לנו אפילו שיר של אלתרמן (על כיבוש האי), "למפדוזה כהן".

  8. מיכל

    הכתבה מעוררת השראה, ומסמנת, בין השאר, את הפערים שקיימים בין האזרחים לממשלות, הכתבה גם עוזרת להתחיל דיון על פתרונות. לא בשפה של חוק בינלאומי ואמנות, אלא בשפה של בני אדם.
    תודה

  9. אביטל טוך

    המסע ללמפדוזה הוא גם מסע לעבר ואולי גם לעתיד, כשמצוקות אנושיות, רעב, מלחמות וכיבוש וגלי הגירה עוררו ארגונים בינלאומיים לנקיטת עמדה, דיונים והסכמה על אמנות הומניטריות המחייבות מדינות וממשלות. גם מדינת ישראל התחייבה לאמנות בינלאומיות, כשראתה בעצמה חלק ממשפחת האדם. זמנים אלה אינם אתנו והמדינה נמנעת בעקביות מלמלא את חובותיה ההומניטריות. בראיון שהתקיים ב- 15/6 עם נציג נציבות האו"ם לענייני פליטים הוא התבטא לראשונה על הגירוש, ההרעבה, חוסר ההכרה בפליטים כמבקשי מקלט ולדבריו המצב בארץ יצא מכלל שליטה.
    וזה העם שהיה הפליט והמהגר של העולם במשך דורות.
    חלק מן התגובות למאמר ולמסע מעורר חלחלה בשל האלימות והגזענות.