• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פליטים זה משאב, לא מצוקה

אי קטן בלב הים התיכון, שתושביו מתמודדים עם בעיות רבות משל עצמם, נאבק בשלטונות האיטלקיים כדי לספק מענה למהגרי עבודה ומבקשי מקלט מאפריקה, שחצו את הים התיכון על גלי התקווה. נעמי מרק ביקרה בלמפדוזה ולמדה דבר או שניים על הישרדות ועל סולידאריות
נעמי מרק

"הצלחנו ליצור רשת של סיוע והצלנו פליטים בלי שהם היו צריכים לגנוב"; "סולידריות בשבילנו הייתה כלי הישרדות, ידענו שלהושיט יד לפליטים ולעזור להם זה שואב פחות אנרגיה מלהתעלם ולפחד, היינו חייבים להיות שם". לא פעילי זכויות אדם או 'אנרכיסטים נאיבים' עומדים מאחורי המשפטים הללו שנאמרו השבוע, אלא ג'וזי ניקוליני, ראש העירייה של אי איטלקי קטן בלב הים התיכון, והאב אסטפנו שעומד בראש הקהילה הקתולית באי.

אני רוצה לספר לכם על האי למפדוזה, על פליטים ומהגרים ועל מה שלמדתי פה על הישרדות וסולידריות. האי למפדוזה נמצא בין אפריקה לאירופה, בין חיים חדשים לעינויים או מוות ובין אומץ וסולידריות של תושביו למדיניות הלאומנית והפרופגנדה של ממשלת איטליה והתקשורת האיטלקית. המתחים האלו הם עניין יומיומי ל-6,000 התושבים שבשנים האחרונות התמודדו עם עשרות אלפי בני אדם – מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, רובם מאריתריאה, סומליה, סודאן ומדינות צפון אפריקה – שחצו את הים התיכון מלוב או תוניס בתקווה להגיע בשלום לאירופה ולמצוא בה מקלט.

האי למפדוזה נמצא בין אפריקה לאירופה, בין חיים חדשים לעינויים או מוות. צילום: cc by-amnesty international

בשנת 2011 בלבד הגיעו לאי כ-50,000 מהגרים ומבקשי מקלט, יותר מפי שמונה מתושבי האי. "למפדוזה נראתה כמו מחנה פליטים ענק ולא מפוקח. בין 2011-2007, בימי השיא, 1000 אנשים הגיעו לכאן כל ערב, רעבים צמאים ומותשים", אמרה ראש העיר ניקוליני.

פעמים רבות שואלים אותי בארץ מה מדינות אחרות עושות ביחס למבקשי המקלט, ואיך תושבים ממדינות אחרות מתמודדים איתם. אין לי תשובה טובה. באתי לפה, לאי שהפך לסמל ההגירה והפליטות ולזירה של מאבק פוליטי, כי קיוויתי שכאן אוכל ללמוד מה קורה באירופה ואיך באמת מדינות אחרות מתייחסות לפליטים.

למדתי על העינויים והמוות של הפליטים בבתי כלא בלוב, על המסע המסוכן בים, על שורה של הסכמים סודיים שנחשפו בין איטליה ללוב שמאפשרים לאיטליה להחזיר לכוחות לוביים בים מהגרים ופליטים שנתפסו (נשמע מוכר?). אבל על כל אלה אפשר לקרוא בדו"ח קצר של אמנסטי ולא צריך להגיע עד לכאן. מה שבאמת למדתי פה היה שיעור בסולידריות.

6,000 תושבי האי שחיו בשקט יחסי מתעשיית דייג ותיירות איטלקית ובינלאומית נאלצו להתמודד עם משבר במימדים ובמורכבות שלא ידעו בעבר.

אבל ניקוליני מסבירה ש"פליטים זה משאב, לא מצוקה, נלחמנו כדי לשמור על הקיימות של האי והקהילה והקיימות הזאת קשורה לפליטים. מאז ומתמיד למפדוזה הייתה אי של דייגים כך שהצלה מטביעה והגעה לחוף מבטחים הוא במחזור הדם שלנו, זה נושא אנושי בסיסי והוא מעבר לפוליטיקה".

פעולה של אמנסטי אינטרנשיונל בקריאה לאירופה להפסיק את ההחזרות של פליטים ללוב. צילום: cc by-amnesty international
"בית הקברות לאוניות", אסופת שברי אוניות של פליטים ומהגרים שטבעו בניסיון להגיע לאירופה

למרות התעודות האיטלקיות, אנשי האי מזדהים כלמפדוזיאנים ומדברים על ממשלת איטליה כגוף רחוק וזר שלא מכיר ולא שותף לאינטרסים שלהם. ניקוליני מתארת לנו את ניסיונות ההפחדה של ממשלת איטליה ואת הייצוג השקרי של האי בתקשורת. "אמרו לנו (הממשלה) שניעלם אם נמשיך ככה. שכנעו אותנו שמה שקורה פה הוא הרסני. במקומות אחרים כמו טוסקנה חזרו ואמרו: אנחנו לא רוצים להיות כמו למפדוזה. הפכו אותנו לאי תחת איום ופלישה ואנחנו לא הרגשנו ככה… הטיית המציאות הזאת הגיעה גם ממפלגות שמאל סוציאליסטיות. הממשלה דיכאה את הניסיון שלנו להתמודד בדרכים שלנו והתקציבים שקיבלנו למקלטים הופסקו באופן דרמטי".

תושבי האי המשיכו להילחם למען מבקשי המקלט והמהגרים ולמען ייצוג כן בתקשורת. תושבים פתחו את בתיהם למשפחות, אספו שמיכות ובגדים, הכינו אוכל וחילקו מים למגיעים. הכנסיה נתנה מחסה לעשרות אנשים חסרי מעמד והייתה למוקד סיוע.

תושבי למפדוזה הכירו מקרוב את הסיפורים על העינויים ותנאי הכליאה בלוב. אני לא בטוחה שישראלים רבים יודעים לתאר מה עלול להיות גורלו של פליט שנכפה עליו לחזור.

האב אסטפנו חוזר ומדגיש שסולידריות היא פרקטיקה של הישרדות. "היינו במצוקה והרגשנו שממשלת איטליה מזניחה אותנו. שיווענו לסיוע אבל לא למדיניות ההחזרות ללוב ולא לכליאה. לא דמיינו שזאת תהיה תגובת הממשלה לדרישות שלנו."

לניקוליני חשוב לציין, גם בלי סיפור הפליטים והמהגרים, שלתושבי האי יש בעיות משלהם. "לנשים אין איפה ללדת והן נאלצות לטוס לפלרמו שבסיצילה, תיירים מזהמים את האי ויש לנו עוד הרבה מאבקים סביבתיים".

הקשבנו לניקוליני בהתפעלות, ואני דמיינתי איך כל אחד ואחת בקבוצה היו רוצים שהיא תהיה ראש העיר שלהם. זו הייתה תחושה נדירה לשמוע מפוליטיקאית וממנהיג דתי כאלו התבטאויות.

אז מה הפתרון ואיפה את רואה את למפדוזה בעוד כמה שנים? נשאלה שאלת הזהב המתבקשת.

ניקוליני לא נאיבית. "אין לי פתרון קסם או רעיון פשוט, אני חושבת שגורל הפליטים וגורל התושבים פה הוא בלתי נפרד. הייתי רוצה שלמפדוזה יהיה מקום שבו יתחיל שינוי רדיקלי, שהאי יחזור לתפקיד שהיה לו בסיוע לפליטים ושתהיה לו השפעה בדרגים גבוהים של מקבלי החלטות. צריך לאפשר לאנשים האלו לחיות, לספק להם מיומנויות עבודה ושפה. לא רק פה באי, היכן שאין הרבה אפשרויות, אלא בכל רחבי איטליה. לאיחוד האירופי יש אחריות להגיב למסע המסוכן בים ממנו אנשים לא חוזרים בחיים. אנחנו לא פה כדי להציל אותם, אנחנו פה על מנת להעניק להם את הביטחון והחיים שהם באו לחפש".

דברים מעוררי השראה אלה מעלים את השאלה המתבקשת מתי גם בישראל אנשים יבחרו בחמלה, ויבינו שהדרך היחידה לשרוד בעולם הזה היא דרך של הושטת יד, דרך של סולידריות.

כנראה שיעניין אותך גם: