לאמץ את המציאות שלא קרתה

"ברית אזרחית" של אריאלה אזולאי מנסה להוכיח שהאיבה בין היהודים לפלסטינים איננה גנטית ושייתכן תסריט אחר. אלא שבד בבד עם פרישת הראיות נפרשת גם העובדה הפשוטה, החותכת, שהאיבה בכללה היא גנטית. אורה לב-רון צפתה בסרט וחשבה על אלטרנטיבת השכנות הטובה
אורה לב-רון

מסביב למפה של פלסטין המנדטורית ניצבים במעגל יהודים וערבים בני זמננו, הם קוראים בעברית ובערבית מיני-הסכמים שנחתמו/נאמרו/דוברו בין יהודים וערבים בשנים 48-47. מדובר בקטעי ארכיון שלוקטו בקפדנות ונערכו לסרטה של אריאלה אזולאי "ברית אזרחית". לא מדובר בהסכמים והבנות בין "היישוב כולו" אלא בגילויי שכנות טובה, רסיסי הבנות, אשר עולים מתוך מציאות אלימה של מלחמת כנופיות.

עומדים מסביב למפה ומסמנים כוונות של שלום. מתוך סרטה של אריאלה אזולאי "ברית אזרחית"

מדובר ביישובים שכנים, לפעמים שכונות, שבהם הודיעו ערבים ליהודים על תקיפה מתוכננת, ויהודים וערבים שהתחייבו וכרתו מעין ברית לאמור: השכנות הטובה שלנו תעמוד לנו כנגד הפורעים כולם. לאורך כל הסרט, לאחר קריאת כל אחד מן ההסכמים/הבנות הללו, מניחים הקוראים עיגול לבן בנקודה המציינת את שמות היישובים שכרתו ברית על המפה המנדטורית. אלו הם עיגולים לבנים קטנים של תקווה, על כל ישוב ויישוב שהחליף דברי שלום. זה כולל גם מקרים בהם לא מדובר ביישוב כולו, אלא באנשים טובים שהזהירו/התריעו/דיברו שלום.

צעד אחר צעד, פורשת אזולאי מפה אופטימית. העיגולים הלבנים תופסים מקום גדל והולך על מפת הסכסוך שלנו. הלבן הזה מסמן את יחסי השכנות הנורמליים, האנושיים, יחסי אדם לאדם מחוץ להקשר הלאומי. הם מסמנים טריטוריה של האופציה האחרת. מפה של הבנה, דו-קיום, הידברות ואכפתיות אנושית. אלא שמתוך לשמה של ההבנה, באים לציור התמונה הכללית: אלימות בכל מקום, חיל ורעדה, סכסוך דמים בהסלמה.

וכאן יש גם נקודה גרפית: איך בוחרים את גודל הנקודות הלבנות. אם מסמנים בראשי סיכה, מקבלים תמונה של נקודות זערערות מפוזרות על פני שטח גדול. ככל שבוחרים בעיגולים גדולים יותר, מתקבלת תמונה אופטימית יותר של שטחים נרחבים מכוסים בשלום לצד מובלעות מסוכסכות.

נקודה ועוד נקודה, ישוב ערבי ויישוב יהודי, אזולאי מגייסת את רסיסי הנורמליות האלו להצגת התקווה שאפשר היה גם אחרת. ממש כשם שרוז'ה מרטן די גאר בספרו זוכה הנובל "בית טיבו" הפקיד בידי ז'אק, הסוציאליסט המיליטנטי, צרור עלונים אותם התכוון לפזר ממסוק מעל לכוחות הצרפתיים והגרמניים הנערכים זה מול זה למלחמה. העלונים הללו, כאשר יקראו אותם החיילים המגוייסים משני הצדדים, ויבינו את העובדות לאשורן, יביאו לעזיבה המונית את השוחות וכך תימנע מלחמת העולם הראשונה.

גם אנחנו, אשר יודעים שהמלחמה התקיימה במלוא תוקפה ושלא נחסך אף קורבן מ-19 מיליוני הרוגיה, לא מאבדים תקווה. כשז'אק ממריא במסוק עם העלונים תקוותינו ממריאות איתו. הנה, הנה, יראו הצעירים המגוייסים את האמת וישעטו הביתה. נכון, זה קורה לנו בזכות כוחו של די גאר. אבל לא פחות משום נקודת התצפית שלנו: יש לנו הראייה הבו-זמנית של האסון הגדול ביותר שפקד את אירופה עד אז – ומנגד את האלטרנטיבה. כל כך קרוב, כל-כך אפשרי.

אזולאי מנסה לאמץ את האלטרנטיבה. את המציאות שלא קרתה. בבחינת "ראו מה יכול היה להיות אילו היינו נשארים ברובד האזרחי-אנושי". לכאורה, למה לא. הרי לא מדובר במלחמת העולם הראשונה. לכאורה אנחנו עדיין באותו הקשר. הוא ההווה, ובתוכו אנו פועלים. אלא שלא באמת. מהלך הדברים מאז 47 כבר היה. והוא היה כפי שהיה.

אלטרנטיבת השכנות הטובה הרי קיימת תמיד. גם כאן, אבל לא רק כאן. היא חיה ובועטת גם לפני מלחמות קטלניות וגם לפני מלחמות קטנות ומאבקים מזויינים. ולמען האמת, גם במהלך כל אלו. ואין ספק, זו האלטרנטיבה שלבנו יוצא אליה. אבל הבה לא ניתן למוח המבריק של אזולאי לסחוף אותנו לאופטימיות. כי לומר "אלמלא הרעים, יכול היה להיות טוב" זו טאוטולוגיה.

ברית אזרחית, פלסטין, 47-48, סרטה של אריאלה אזולאי הוקרן במסגרת התערוכה "לאן" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון וב"זוכרות" ב-24.7

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי קליר

    רשימתה היפה של אורה לב רון מביאה לנו את האמת הפשוטה, הבסיסית, שהמכנה המשותף בין כלל בני האדם, בין אדם לאדם, גובר על התיזות המפולפלות, על הוירטואוזיות השכלתנית, של "גאוני הדור".
    אלא שממתי מאמצת החברה האנושית את האמת הזו? אגיד לכם מתי- אחרי סבל אין קץ, אחרי נהרות של דם שפוך, סוף סוף מפציעה ההבנה.

  2. נתן.

    ערבים הודיעו ליהודים על התקפה מתוכננת של ערבים על יהודים.

    אז מה צריכים היהודים לעשות?
    לברוח ולהפוך לפליטים?
    להצטייד בנשק על מנת להתפתיע את התוקפים? לצאת להתקפה ראושנים כדי להקדים תרופה למכה?

    שכנות יפה? בהחלט. אופטימיות? ממש לא.

  3. סמדר לביא

    וכשיבוא השלום מה יעשו כל הישראלים/יות המנכסים את פלסטין למען קידום קריירה?

  4. דןש

    במקרה הטוב הפכו לפליטים יחד עם כלל הערבים שנולדו וחיו בפלסטינה-א"י. במקרה האחר הם הומתו כבוגדים ע"י אחיהם הערביים ו/או היו לקורבנות המלחמה.
    מדינת ישראל אינה ידועה, בלשון המעטה, כמוכירה את אלו המסייעים לה.

  5. סמולני1

    אלה טפטופים של אנושיות בים של שנאה. תמיד היו ותמיד יהיו.
    גם בקרב הנאצים, הפולנים והליטאים.
    להבדיל, גם בקרב הפלסטינים.

    ברם, התמונה הורודה והאופטימית צריכה להיבחן בכלים אובייקטיבים ולא במדד של רגשות ואנושיות.

  6. שחר כ.

    אני נזכר בד"ר משה קרוי המנוח, שכתב בספרו האחרון על בני האור ובני החושך, ואחר כך זינק אל מותו מגג של בניין תלאביבי. לפני כן עבר שלב רציונאלי, מה שמזכיר לי את תגובתו של סמולני 1, ושלב מטאפיסי, שמזכיר לי משום מה את שטייניץ, בעל "לעולם תהיה המטאפיסיקה"

  7. אדם קלר

    בשנת 1948 היתה שאלה פוליטית שעמדה על סדר היום: האם תקום מדינה יהודית או לא תקום מדינה יהודית. אם ההכרעה היא שלא תקום מדינה יהודית, אז ראשי התנועה הציונית שכבר היתה קיימת יותר מחמישים שנה היו צריכים להודיע על פירוק הבסטה ופשיטת רגל של מפעלם. אם תקום מדינה יהודית פירושו שהיא צריכה לדכא בכוח הזרוע את הפלסטינים כי הם מתנגדים להקמתה. יחסים טובים בין יהודים וערבים בנקודה X לא יכלו לפתור את השאלה הזאת.

  8. דוב

    המטרה הציונית היתה והיא להקים מדינה ליהודים על כל פלסטין או על חלקה.
    לצורך זה היה על הציונים לפנות אל רוב הפלסטינים מכל פלסטין או מחלקה אחרת הקמת מדינה ליהודים בתוך רוב פלסטיני או אפילו מיעוט גדול ההולך ומתרבה היא אוקסימורון.

    הפלסטינים לא יכלו ולא יכולים להסכים לכל מטרה ציונית גדולה או "קטנה" משום שאינם מוכנים להיות קרבן עולה למטרות הציוניות.

    כל נסיון לעקוף את הבעייה מצד בעלי רצון טוב או רע תורם רק לדחוק אותה מתחת לשטיח אבל אין כבר מקום והשטיח עולה על גדותיו.

  9. סמולני1

    למרות שדוב מגיע למסקנה שגויה, בעיני לפחות, של עוולה לעם הפלסטיני, הרי הוא אומר במפורש, כל אפשרות אחרת היא אוקסימורון.
    אין אפשרות לנוכחות יהודית, בוודאי לא בפרמטרים לאומיים, בישראל, או פלסטין, פלשתינה, סוריה הדרום מערבית, או איך שתרצו לקרוא למקום הזה.

    לפלסטינים לא הייתה שום עוולה, כיוון שלא נגזל מהם שום דבר, עד אשר החליטו בשמד.