ברוכיםות הבאיםות לירושלים

יש משהו בעיר הזאת שאי אפשר להתכחש לו. אי אפשר להתכחש לה. אפשר לאהוב ולשנוא אותה בו זמנית. אפשר לברוח ממנה או להסתתר בתוכה. היא יפה, היא מדכאת, היא שלווה והיא מטריפה את הדעת, היא אלימה ויש בה א/נשים נהדרות, ויש בה דיכוי מכל גווני הקשת. והיום יש בה גם מצעד גאווה. מצעד שאפשר לשמוח בו, אבל גם קשה יותר לשכוח בו. וטוב שכך.

כי צריך לזכור את הדיכוי כשאנחנו צועדות לחופש. לזכור את הדקירה במצעד בירושלים ב-2005, את האפליה המתמשכת בכל מקום, את השנה בה לא אישרו למצעד לצעוד, את שריפת הדגל של הבית הפתוח לפני כעשור, את התקיפות במרכז העיר ובגן העצמאות. את הרצח לפני שלוש שנים בדיוק, בבר נוער בתל אביב. גם בירושלים, כמו בכל מקום, המרחב שלנו הולך ומצטמצם. המרחב הציבורי – שלנו, של כולנו – מופקע מאיתנו שוב ושוב. חופים שנגזלים, חומה שמפרידה, נשים מרוחות על בניינים בתל אביב ונמחקות מהאוטובוסים בירושלים.

מותר להפגין פה, אסור להפגין שם, מותר להקים אוהל למשך שבע דקות, ושלא ייגע ברצפה, אסור לעמוד פה, אסור לתלות את זה כאן, אסור לצלם. חובה לציית. חובה לציית. חובה לציית.

אבל גם בירושלים, כמו בכל מקום אחר, אפשר להסתכל על המרחב הציבורי, ומול הדרישה הממסדית לציית – פשוט לסרב. וליצור התנגדות, ומחאה, ואמנות, להנכיח חופש במציאות של שלילת החירויות. להנכיח יופי במציאות מעציבה של דיכויים. להכריז – ברוכיםות הבאיםות לירושלים בצבעי גאווה – בדיוק כי העיר הזאת לא תכריז זאת בעצמה בשבילנו.