לחלום את העתיד

ליסמין לוי (נולדה 1997), לתקוה לוי (1960-2012) ולקבוצת הנשים והגברים מלאי החיות שסעדוה במסירות, בלא תנאי ובאהבת אינסוף. אתן כוחנו
שיקו בהר

מזה יום וחצי שאני נכשל בניסיון כתיבן של מספר מילים צנועות על תקווה אחותי או, מדויק יותר לומר, על תקווה אחותנו.

תקווה שלנו לא עוד.

איך הם שרים "עוד לא אבדה תקוותנו"? צובט את גופי וחושב: כן אבדה, כן אבדה.

מצליח להעלות עכשיו רק את צחוקה הענק והגלגלני של תקוותנו – צחוק שאיכשהו עלה גם אם זיקוקה המרשים של מריחואנה רפואית לא הצליח בשבועות האחרונים למזער את כאבנו. מבטיח להמשיך ולנסות לכתוב עליך, תקוותנו, ואולי עוד יבוא רגע בו אחד ייתם לו כשלוני. עד אז אני מבקש להעלות מחדש את יולי 1989.

בחודש זה נערך בטולדו מפגש מזרחי-פלסטיני שבביטחון רב אני יכול להכתירו במילה "היסטורי", מילה שעל פי רוב סובלת מאינפלציית שימוש. וחרף היסטוריותו של מפגש טולדו – אם תפננה קוראות צעירות לחיפוש עליו באינטרנט בעברית הן לא תוכלנה לגלות או ללמוד דבר או חצי דבר. המצב המזרחי. תקווה הייתה אחת מהמזרחיות היותר צעירות שנטלו חלק באירוע. ואולי תוכל תקוה בת ה-29 לסייע גם לנו עתה לחלום את העתיד.

נוחי בשלום אחות אהובה. כולנו דומעים ודואגים.

לחלום את העתיד – תקוה לוי

הדברים נישאו במפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני, יולי 89'

במציאות הישראלית כיום, יש יתרון ברור לבחירת נושא זה להרצאה. את הניסוח הקולע ליתרון זה מצאתי בהקדמה שכתב הסופר אמיל חביבי לספרו "אח'טיה": "תמיד אוכל לומר שהדברים שנכתבו על ידי הם פרי דמיוני המזרחי המכונף". אך קיימות סיבות נוספות שהניעו אותי להתמקד בנושא זה דווקא: אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה במקרה הטוב, היא: "שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67".

הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה: אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם: יתרה מזאת, זהו שלב רעוע שעלול להפיל את שתי המדינות לתהום אם הן לא תמשכנה לשלב השני, שהוא גבול פתוח. באומרי גבול פתוח איני מתכוונת לכך שישראלים ילכו לקנות מציאות בפלסטין ושהפלסטינים יבוא לנקות אותנו מהזבל. באומרי גבול פתוח, אני רואה אותי יושבת באולם הרצאות בביר זית כסטודנטית מן המנין, בקורס על השירה הפלסטינית ואת תיאטרון "אלחכואתי" מתארח ב"הבימה" בתל אביב.

ואז נטפס לשלב השלישי בסולם. זהו השלב בו המזרחים ייכנסו לתמונה, ובגדול. המזרחים ייכנסו בשלב זה כיוון שמאז עלייתם מארצות ערב נאמר להם על ידי האשכנזים, שכל מה שהוא ערבי זה רע, זה מלוכלך, זה פרימיטיבי, זה ג'וקים מסוממים. זה חיות דו-רגליות עם שערות על הפנים. והסטריאוטיפ הזה של הערבים, הינו המראה בה משתקפת הדמות של המזרחים, שהרי לכולנו ברור שאנחנו המזרחים-ערבים! מה הסיפור, אנחנו יהודים-ערבים. ברגע שתשתקף במראה הדמות ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים, וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח. למעשה, שני השלבים הללו הינם האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שהיו כאן. בטולדו, לפני 900 שנה, רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!

בנקודה זו ברצוני לחזור בשאלה לדבריי הראשונים – מדוע השורה התחתונה של השמאל היא "שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67"? כיוון שמה שקרוי שמאל בישראל הוא אשכנזי. אפשר לומר דברים רבים על האשכנזים, הדבר שאסור אפילו להעלותו על הדעת הוא שהשמאל האשכנזי טיפש, שהשמאל האשכנזי לא חשב על התסריט הזה, קל וחומר הימין האשכנזי. עבורי, הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב השלישי בסולם: השלב בו הפלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות בה הגבולות ייראו מגוחכים, מציאות שתיכפה עליה בשלב נוסף בסולם לשלב בו תהיה מדינה אחת, בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק. לא כמו במציאות העכשווית, בה הצדק במזרח והחוק במערב. אם נבחן את ההיסטוריה האנושית, ואפילו נבחן רק את המציאות העכשווית, נבין היטב מי יהיה המפסיד העיקרי מן החזון של מדינה אחת בה יהיו כולם שווים בפחי חוק צודק. המפסידים יהיו בעלי החזקה על שררה, על הממון, על התרבות. את התשובה מי אלה? כולכם יודעים!. מי שחושב שהחזון הזה הינו חלום באספמיה, שיבושם לו.

אני טוענת, שהאינתיפאדה התחילה תהליך בלתי-הפיך, שיוביל בסופו של דבר למדינה פלסטינית. אני גם רוצה לטעון, שהשלבים שמניתי הינם שלבים הכרחיים: הדינמיקה הזו הכרחית, כיוון כל אפשרות אחרת תוביל לאסון. אין לי אשליות שאני אזכה לעלות בסולם הזה, אך רבותי, מהן מאה-מאתיים שנה? שלושה זקנים שלובי ידיים, וגם אנחנו בסך הכל הזקן הראשון בשורה. כדאי שנתחיל בבניית הסולם!

מתוך "עיתון אחר" בעריכתו של דוד חמו – אוקטובר 89'

כנראה שיעניין אותך גם: