• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הסיסמא כובלת אותנו

הגיע הזמן שנבין שה"איחוד" אינו יכול להפוך מאמצעי לתכלית, ושכל עוד הפיצול ב"עם" נובע ממגמה של הגדרה ברורה יותר של המטרות הוא מבורך ומעיד על בגרות. יערה בנגר קוראת להחליף את הרטוריקה של העם המפוצל במושגים של חברה אזרחית ושל סולידאריות
יערה בנגר

בשבועות האחרונים גובר הדיון על הפיצולים ב"מחאה": בין הטובים לרעים, הממומנים והעממיים, ה-99% והיתר, הנחמדים יותר ופחות. במשתמע, הפיצול הוא בעיה או מכשול שצריך להתגבר עליו. הדבר בא לידי ביטוי הן בניסיונות נואשים לייצר קונצנזוס והן בקידוש מתלהם של הפילוג במסגרת מאבק ישיר בין המחנות השונים. במקרה הראשון, האחדות היא התכלית, בשני – היריבות. הסכנה האמיתית למחאה נובעת, בעיניי, מתפיסה שגויה של רעיון הסולידאריות, מהיעדר הבחנה בין מטרות ואמצעים ומהבריחה מדיוק ובהירות.

מאז שהחלה המחאה בקיץ 2011, הרגשתי אי-נוחות ביחס לקריאה "העם דורש צדק חברתי", ואם לדייק – בעיקר מהרישא "העם דורש". הטרידה אותי המחשבה שההתייחסות אלינו, חברי המחאה, כאל "עם" משרתת למעשה את אלו שמהם אנחנו "דורשים" ופוגעת בסיכויים שלנו לשנות. אני לא יודעת מה זה "עם" כשהוא בא בהקשר כזה, ששואף ליצור קולקטיב הומוגני או איזה קונצנזוס-רפאים היסטורי. לכן הטענה ש"העם דורש" עמומה בעיניי בדיוק כמו כל מיני טענות, שלרוב מפריעות לי – מצד הממשלה, האופוזיציה, שליחי חב"ד ואחרים – בנוגע ל"עם", לצרכיו ולרצונותיו.

הרעיון של חברה אזרחית, שכוללת אזרחים שונים מדבר אליי יותר. אזרחים שונים שדורשים דברים שונים, הם גם מצביעים לנציגים אחרים בבחירות, לפעמים הן גם יוצאות לרחובות, מסיבות שונות. מאחר שהמדינה היא אמצעי שנועד להבטיח סדר חברתי (ואם אפשר גם זכויות אדם), אין בעיניי סיבה אמיתית שאזרחיה יהיו "מאוחדים" תחת כל דבר שהוא מעבר להסכמה על רעיון המדינה עצמו.

לא שההגדרה של מיהו אזרח בישראל חפה מבעיות, אבל היא בוודאי ברורה יותר מהגדרת "העם", והיא (אני מקווה) מתוחזקת על ידי מנגנונים רשמיים שאמורים להיות שקופים, נתונים להשפעת האזרחים עצמם ומעוגנים בעקרונות משפטיים. אבל דווקא בגלל הקושי והמורכבות חשוב וכדאי לנסות לדייק במה שאפשר. למושג "עם" יש נטייה כמעט מכוונת להיות לא מדויק. מכאן גם הקשר האינהרנטי בין "העם" לבין דמגוגיה (מלשון דמוס) ופופוליזם (מלשון פופולוס). "העם" מובלע בשתי התופעות הללו, שאנחנו לרוב לא רוצות שיאפיינו את התרבות הפוליטית שלנו. לפיכך, מחאה אזרחית צריכה להתנער מהרטוריקה הזו ומפרקטיקה תואמת. במיוחד כאשר היא עצמה קוראת לשקיפות ולגיבוש מדיניות, ועוד יותר – כשהיא מדברת על שוויון.

אכן, סיסמאות הן שימושיות ויעילות, וקשה להימנע מהן. בהחלט ייתכן שבראשית המחאה, בקיץ שעבר, היה צורך בסיסמא קליטה ומאחדת, כזו שתעורר אותנו לקום וללכת. אבל שנה אחרי, אני חושבת שאותה סיסמא ממש דווקא כובלת אותנו. אנחנו מוכרחים להבין שהבהירות והדיוק הם הכוח שלנו. בלעדיהם אנחנו יורים לעצמנו ברגל. הדיוק והבהירות גוררים סיבוך הכרחי (כי צריך, למשל, להדפיס קבלות לתרומות), הם עלולים להוביל לפיצולים (כי פתאום, כשמדייקים, מתברר שיש דעות שונות). אבל אם נימנע מהם בשל הסיבות האלו, נהיה לא יותר מאשר בבואה של המערכת הפוליטית שאותה אנחנו מבקשים לשנות.

זה נכון שצריך להתאחד כדי להגשים מטרה משותפת, אך ה"איחוד" אינו יכול להפוך מאמצעי לתכלית. ההירתמות ל"עם" הזה היא חלק ממה שגורם לנו, שנה אחרי, להתבלבל מהפיצול במחנה המוחים, ולמהר להספיד את המחאה. כאומרים: הו לא – יש פיצול ב"עם". אבל כל עוד הפיצול נובע ממגמה של הגדרה ברורה יותר של המטרות, וכל עוד כל אחד ואחת יכולים להבין מה עומד מאחורי ההבחנות, הוא מבורך בעיניי. הוא מעיד על בגרות. מי שנבהלת מכך, זה קשור בכך שהיא עודנה שבויה ברעיון המתעתע של ה"עם".

כל אזרח יכול (וצריך) להשתתף, לבקר, לרדוף צדק, להביע את דעתו. כאזרחית – כיישות עצמאית – זה גם ריאלי (הרי ברור לנו שאף אחת לא באמת מביעה את דעת "העם"). בניגוד למה שעשויים לטעון חסידי ה"עם", המחויבות לרעיון של חברה אזרחית אינה פוגמת ביכולת ליצור סולידריות ואינטגרציה חברתית, כפי שכותב הסוציולוג יורגן הברמאס:

כל אזרח יכול להבין ולהעריך את האזרחות כליבה של מה שמחזיק אנשים ביחד, מה שהופך אותם באחת תלויים זה בזה ואחראים זה לזה… אנשים באופן אינטואיטיבי מבינים שהם יכולים להצליח בהסדרת האוטונומיה הפרטית שלהם, רק באמצעות שימוש ראוי של האוטונומיה האזרחית שלהם, ושבתורם היו מסוגלים לעשות זאת על בסיס חברתי שהופך אותם, כאנשים פרטיים, לעצמאים באופן מספק. הם לומדים להבין "אזרחות" כמסגרת לדיאלקטיקה בין שוויון חוקי למעשי, ממנה עשויים לצמוח תנאי חיים הוגנים ורצויים לכולם.

(Habermas, J. 1996."The European Nation State: Its Achievements and its Limitations. On the Past and Future of Sovereignty and Citizenship", 135).

אם כן, לא צריך לשאוף לאחדות, אלא להכרה במורכבות שבחברה אזרחית. סולידאריות תצמח רק אם נתאמץ לדייק במטרות שלשמן אנחנו רוצות בה.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ר

    כתבה נהדרת, מעניינת ואינטלגנטית. תוה.

  2. הילי

    ברור שהוא מוציא מגבולות המאבק
    את מליוני הנשלטים המדוכאים ביותר,
    חסרי ה'אזרחות'
    (אפשר לכונן מושג אזרחות אחר, אבל בתוך ההקשר כרגע, השימוש בו, בודאי כשהוא מוגדר כמדויק, עוזרת לשמר את המצב הזה)

    באשר לאי דיוק במושג העם, הפתיחות של המושג, וכפילות המובנים האתניים והכלכליים שלו, יכולה להיות קונסטרוקטיבית למי שרוצה ליצר יחסים חדשים של שותפות
    (תוך התנכרות להפרדה בין העמים האתניים, אבל לא לעמים עצמם.נוצר פתח לשותפות של בני העמים השונים למאבק של עם אחד 'בלי לפחד כלל' ובלי ש'יוכלו להמית התנגדות עממית'

    אבל אני מסכימה עם טענתך העיקרית שאחדות אינה התכלית

    למעשה ביחד עם החשיבות גם של הזדהות וסולידריות וגם של קואליציות ושיתופי פעולה ברמות שונות

    יש ערך גם לאמירה מפורשת למה אני לא שותפה

  3. דןש

    אין צדק זהה בין השכבות החלשות ביותר המתמודדות עם צרכים בסיסיים לבין שכבות הבינים המתמודדות עם צרכים שמעבר לכך.
    אין צדק חברתי זהה בין אלו המסרבים לעבוד מתוך בחירה לבין אלו שאינם כלולים במעגל העבודה בגלל תנאים חיצוניים.
    אין כל אפשרות ליצור מחאה משותפת של "כלל המקופחים". סימפטיה חייבת לשרור בינינהם. אבל, הפעילות חייבת להיות נפרדת בגלל הצרכים השונים והמגבלות התקציביות של המדינה.

  4. דורון נבות

    הפוסט היפה של יערה מעורר מחשבות. יחד עם זאת, אני תוהה לגבי ההשלכות הפוליטיות של מה שכתוב כאן.
    הססמה "העם דורש" היא לא בהכרח טענה עמומה, אלא ניסיון למעשה בדיבור – ליצור יש מאין. ליצור "עם" ולהשיג לגיטימציה לתביעה שלא גובשה בתהליכים דמוקרטיים רגילים. הדובר מייחס לעצמו את היכולת לדבר בשם העם, וכך הוא משיג לכאורה הצדקה להעלות את תביעתו. איני סבור שזו פרקטיקה פסולה בדמוקרטיה, אף כי לא ברור אם היא אפקטיבית – בעיקר ברגע שעוד אנשים מפעילים אותה.
    הנקודה המציקה ביותר, שיערה אולי לא מתייחסת אליה, הינה שלפחות מבחינתי המטרה היא צדק בחלוקת המשאבים, ולא יצירת חברה אזרחית תוססת. איך אפשר להשיג צדק כזה אם לא מאחדים כוחות? ספק אם אפשר, ולכן, להבנתי, צריך לחפש אחדות, וליתר דיוק, איחוד כוחות וריכוז מאמץ.

  5. אסנת אלון

    תפקידה של המילה הזו בשדה הפוליטי הישראלי הוא לדלל, לערפל ולבלבל. דמוקרטיה היא הסדר בין שונים בעלי אינטרסים מגוונים ואף סותרים. העניין הוא לטפח יכולת להכיל שונויות אלה ולהרחיב את גבולות הדיון..כמובן שכאשר מיליוני נתינים התלויים בשלטון אינם משתתפים במשחק הרי שכל הדיון נהפך להעמדת פנים ןתרדמת

  6. אילנה

    ב"הצעה" הידענית והמנומקת לעילא אין חדש. שוב נרלמד את מושגי האזרחות ונשאיר לשוליים את השפה של חברה. מבחינתי, אחרי הניסיון שצברתי כפעילה חברתית, המושג האולטימטיבי הוא חברה. המילה צדק טבעית ואלמנטרית. אילו כולנו היינו מחליטים לאמץ את מושכלות המושג חברה על נגזרותיו היינו משתמשים במושגים נקיים:

    חיים, שפע, אחוה, חמלה, איכפתיות.
    כה פשוט – אבל מזמן נשחק ברגלי סוללות עו"ד, אוגדות של פוליטיקאים ותפאורה של עיתונאים.

  7. ליאור לקנר

    אני חושבת שהמושג "עם" הוא מושג ערטילאי חשוב שמבטא את הרצון שלנו לחזור ובנות מרכז לחברה הישראלית. מרכז רעיוני, ערכי, קודם כל, שהפרקטיקה שלו היא בשדה הכלכלי פוליטי. מרכז שאנשים מחוייבים אליו, מרגישים שייכות אליו ופועלים לעצבו ברוחם, ברור שיהיו אי הסכמות על מהו המרכז הזה, על מה מאפיין אותנו כעם, אך לפני המחאה לא היה שיח כזה, אזרחים לא תפסו עצמם כחלק ממשהו- חברה אזרחית היא כלי פוליטי בשלטון דמוקרטי,נכון שיא גם עמדה תודעתית מסויימת של מעורבות ואחריות אבל 'עם' הוא ביטוי לדבר עמוק יותר. האיחוד הוא לא רק לשם השגת מטרות ביחד שבעצם כל אזרח רוצה להשיג לעצמו אלא הוא הבחירה להיות חלק ממשהו שיש לו עבר הווה ועתיד משותפים. עם הוא דבר מחייב ומחייה, חברה אזרחית לא. לא כך?

  8. מ

    הסיסמא "העם דורש" פשוט הושאלה מהפגנות ה"אביב הערבי" (<>) יחד עם האינטונציה.

    בשלב זה ניתן רק להסתכל במידה מסוימת הערצה על המדינות השכנות שבהן אמנם יש (עדיין) מידה פחותה של דמוקרטיה פורמלית, אבל מצד שני הרבה יותר מודעות פוליטית ונכונות של העם לצאת למאבק אפקטיבי.