על תרומתה של ישראל לטרור

מחקר של גוף ביטחוניסטי ישראלי אודות "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים" מראה כי הפרת זכויות אדם פוגעת בביטחון, ואילו קידומן תורם לו באופן ברור. יריב מוהר מבאר
יריב מוהר

יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם, וחוקר הנעה לפעולה כדוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

שאול קמחי ושמואל אבן הם חוקרים ב"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים", גוף מחקר ביטחוניסטי ישראלי. מחקרם "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים" (pdf) יכול לשפוך אור לא רק על המוטיבציות המניעות את פעילי הטרור, המתאבדים, אלא גם לחשוף את תרומת המדיניות הפוגענית של ממשלות ישראל למגייסי הטרור הפלסטיני: משטר הכיבוש בשטחים, ההתנהלות הביטחונית הכוחנית, היחס לזכויות הקולקטיוויות והפרטיות של הפלסטינים, היחס המקל להשפלות של פלסטינים וכדומה.

יש לציין כי החוקרים הנ"ל אינם מי שניתן להגדיר כחובבים קלאסיים של תנועת זכויות האדם, וחלק מהמלצותיהם אף צורם לאוזנם של מי שאמונים על קידום זכויות אדם. ובכל זאת, ניתוח הגיוני וקשוב של ממצאיהם מניב תמונת עולם ברורה ומחייב לגזור מסקנות ביקורתיות, ממקום מפתיע, ביחס לתפישת הביטחון הישראלית: ממחקר זה נובע שבמקרים והיבטים רבים הפרת זכויות אדם פוגעת בביטחון, ואילו קידום זכויות אדם תורם באופן ברור לביטחון.

אז היכן וכיצד פוגעת תפישת הביטחון של ישראל בביטחון אזרחיה? ראשית, המחקר מציג סיבות עיקריות שנסקרו בספרות מחקרית מרכזית כמוטיבציות לטרור, ומציין כמה סוגים שלהן שאת עיקרם ננתח פה:

"פגיעה פסיכולוגית: טראומה, ייאוש ונקמה – טרור המתאבדים, לפי גישה זו, מונע בעיקר מפגיעה פסיכולוגית שהיא טראומה, בעיות בזהות האישית, רגשות של השפלה ושל קורבנות היוצרים רצון עז לנקמה בכל מחיר. איאד סרג', פסיכיאטר עזתי, מסביר את פעולתם של המחבלים המתאבדים בראש ובראשונה כתוצאה של פגיעה פסיכולוגית ורצון לנקמה (Dickey, 2002; Miller, 1996; Sarraj, 2002a; 2002b). לפי תפיסתו אלה שביצעו את פעולות ההתאבדות ואלה המתכוונים לבצען היו ילדים באינתיפאדה הראשונה (1991). כילדים הם חוו טראומות רבות. בבגרותם התמזגה זהותם האישית עם הזהות הלאומית של השפלה ותבוסה, והם נוקמים תבוסה זו ברמה האישית והלאומית כאחד. זהו ייאוש הנובע מסיטואציה ההולכת ומחמירה. […]. גם לדעתו של מרגלית (Margalit 2003) המניע העיקרי לפעולות המתאבדים הוא הרצון לנקמה על מה שעוללו הישראלים, מה גם שנקמה זו תקבל תמיכה ותהודה רבה בעולם האיסלאם".

פה ניתן לראות קשר ישיר וברור בין משטר האפליה הצבאי בגדה לבין אחת ההשערות המחקריות המובילות למוטיבציה של רבים מהטרוריסטים – נקמה, ייאוש, טראומה.

"כבוד — מושג הכבוד מוזכר לא אחת במחקרים העוסקים בטרור בכלל ובטרור (Ateek, 2002; Post & Denny, 2003; Sarraj, 2002a; 2002b; Telhami, 2002) המתאבדים בפרט. לפי הסבר זה, הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי חשים מושפלים בעוצמה כה גבוהה עד כי השבת מלחמה בדרך של הקרבה עצמית נתפסת כדרך מועדפת להחזיר לעצמם את הכבוד הן ברמה האישית (מבצע הפעולה) והן ברמה החברתית (הפלסטינים כחברה)".

גם פה ישנו קשר ישיר בין תחושת ההשפלה לאי-השיוויון, הדיכוי הצבאי והמעמד הנחות שמאפיינים את משטר האפליה בגדה ובמידה פחותה גם את מעמד הפלסטינים בישראל. גם תת-אכיפה במקרי השפלה מצד חיילים ומתנחלים מעצים מוטיבציה זו.

"טרור מתאבדים כסטייה — […] הסבר פסיכולוגי אחר הוא של אוליבר (Oliver, 2001), המכנה את המפגעים במגדלי התאומים "איסלאמיקאזה" וטוען שטרור מתאבדים קשור לשני מצבים של המוח שיש ביניהם חפיפה: דיכאון ותוקפנות המופנית כלפי חוץ. בדומה לכך, מיסלובודסקי (Myslobodsky, 2003) רואה בטרור המתאבדים חלק מהפסיכופתולוגיה הבאה לידי ביטוי בהתאבדויות. לגישתו, הדיכאון — הן ברמה האישית והן ברמה החברתית — מהווה גורם מפתח בניסיון להבין את תופעת טרור המתאבדים […]".

עד כמה שיש משקל לסיבות פסיכולוגיסטיות כאלו, הרי שבמסגרת משטר אפליה צבאי וסכסוך מתמשך קל יותר שהפרעות כאלו לא יטופלו ויהוו רקע נוח למגייסי המתאבדים.

"תהליכים קבוצתיים — טרור המתאבדים מוסבר באמצעות תהליכים קבוצתיים (group process) שבהם הפרט מאבד את עצמאותו האישית לטובת הקבוצה. […]. התוצאה היא שהמועמד נהפך לסוכן של הזהות הקבוצתית — הנתפסת כמאוימת — והוא ינסה לתקן זהות זו לעצמו ולקבוצה. הריגת עצמו ואחרים אינה חשובה. מה שחשוב הוא שהפעולה של ההתפוצצות מביאה הערכה עצמית ותשומת לב לזהות הקבוצתית".

זהויות קבוצתיות לכידות ונוקשות עד כדי פתולוגיה כזו סביר יותר שיתפתחו במצב של דיכוי/אפליה/סכסוך קבוצתי וכן הפרדה מרחבית, תרבותית ותודעתית בין קבוצות אתניות שונות, המובילה להגדרת זהות על דרך ההתבדלות מהאחר.

וישנה הפרשנות הקלאסית המטילה את הסיבה לטרור על האיסלאמיזם: "בגישה זו מוצעות דת האיסלאם והפרשנות הניתנת למצוות ומילוי רצון האל כהסבר העיקרי לפעולות הטרור, ובכללן טרור המתאבדים. פעולת ההתאבדות אינה נתפסת או מוגדרת התאבדות אלא הקרבה עצמית — איסתשהאד — שהיא פעולת הקרבה בשירות אללה. פעולת ההקרבה מוסברת כחלק מג'יהאד (מלחמת קודש למען האיסלאם). בנוסף, למקריב עצמו מחכה מקום בגן העדן עם שבעים בתולות (המכונות "שחורות העין"), והוא מבטיח גם את מקומם של בני משפחתו בגן העדן (סקירה מפורטת על האיסלאם ותופעת המרטירולוגיה ראו אצל Israeli, 2003. על הטרור הדתי בעולם ראו: Stern, 2003) […]". החוקרים אף מציינים מקורות לתמיכה הרבה שאנשי דת מוסלמיים מרכזיים מעניקים לפיגועי ההתאבדות, אך מסייגים באומרם: "עם זאת גם בין אנשי דת בחברה הפלסטינית מתחולל ויכוח בנושא פיגועי התאבדות (ראו לדוגמה: Ateek, 2002)".

ייתכן ולקיצוניות דתית חלק מכריע בהנעת הטרור. מאידך, עובדות אחרות מלמדות שגם עצם הנטייה לקיצוניות דתית קשורה באופנים רבים לסוג המשטר תחתיו חיים: לשם המחשה, בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל הבחירות האחרונות הביאו 7 מנדטים חילוניים לעומת 3 למפלגה איסלאמיסטית מתונה יחסית. וזה החישוב: התנועות החילוניות חד"ש ובל"ד (אם מורידים כמנדט יהודי לחד"ש) מקבלות יחד 6 מנדטים; רע"ם-תע"ל – מקבלת 4 מנדטים, כשבשותפות זו כוחה של רע"ם האיסלאמית מוערך ב-3 מנדטים מתוך כך (תע"ל החילונית זכתה בעבר במנדט אחד כמפלגה עצמאית). כלומר הפלסטינים אזרחי ישראל מעניקים כ-30% מהקולות למפלגה איסלאמית מתונה. הפלסטינים העניקו ב-2006 כ-43% מהקולות למפלגה איסלאמיסטית קיצונית, החמאס – כך לפי ויקיפדיה.

הסבר נוסף שנמצא בספרות הוא הטרור ככלי מדיניות יעיל: "פאפ (Pape, 2003) חקר את כל פיגועי ההתאבדות שהיו בעולם משנת 1980 עד שנת 2001. לדעתו, ההסברים הקיימים לתופעה אינם עונים על השאלה המרכזית: מדוע? לדוגמה, ההסברים הדתיים-האיסלאמיים אינם מסבירים מדוע המובילים בעולם בטרור המתאבדים הם הטמילים, שהם קבוצה הדוגלת באידיאולוגיה מרקסיסטית/לניניסטית (ואינם מוסלמים). גם ההסברים הפסיכולוגיים נסתרים על ידי הטווח הרחב של רקע סוציו-אקונומי של המחבלים המתאבדים. לדעתו של פאפ, בשונה מההסברים הקיימים, טרור מתאבדים פועל על פי אסטרטגיה לוגית של מנהיגי ארגונים, המתוכננת לאלץ דמוקרטיות ליברליות מודרניות לוותר ויתורים טריטוריאליים משמעותיים. יותר מכך, בעשרים השנים האחרונות יש עלייה בשימוש בטרור מתאבדים משום שהטרוריסטים למדו שטרור המתאבדים משתלם. [לטענתו] הצלחתו של טרור המתאבדים להשיג מטרות פוליטיות הוא הסיבה העיקרית להתרחבות השימוש בטרור זה".

 

אם החוקר צודק, עולה פה החשיבות למדיניות של "הוגנות קשוחה", דהיינו תמיכה בזכויות אדם וזכויות קבוצתיות מתוך חשיבותן העצמית מעצם היותן קריטיות כבסיס מוסרי ליחסים אנושיים ראויים, ומאידך הימנעות נחרצת מהיגררות למדיניות בשל לחצי טרור. תפישת הצדק ולא לחץ הטרור צריכה להיות – ולהיתפס – כסיבה המרכזית למתן זכויות ולדיאלוג פוליטי.

"בלום (Bloom, 2004) מדגישה שני גורמים התומכים ומעודדים טרור מתאבדים בישראל: תחרות בין הארגונים השונים על יוקרה ופופולאריות, ותמיכה רחבה של הציבור הפלסטיני. טרור המתאבדים, עבור הארגונים הפלסטינים, הוא הצורה האולטימטיבית של התנגדות לכיבוש. הכיבוש ותוצאותיו השליליות מהווים חלק בלתי נפרד מהמוטיבציה לטרור המתאבדים. מסקנת המחברת היא שאין לבעיה זו פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני, ועד לפתרון היא מנבאת שהשימוש בטרור המתאבדים ילך ויגדל".

מעבר למסקנותיה של החוקרת על אודות הצורך בפיתרון מדיני, נדמה שניתן לראות כאן את החשיבות המכרעת של חלופות לטרור; של דפוסי התנגדות למשטר האפליה הצבאי בגדה שלא באמצעות אלימות – דהיינו אמצעים יעילים ומוכחים של התנגדות אזרחית בלתי אלימה, ורצוי בשיתוף פעולה של פלסטינים, ישראלים, פעילים בינלאומיים ותקשורת לוחמת. ערוץ פעולה יעיל כזה מהווה תחרות אמיתית לפתרון שמציעים מגייסי הטרור. בסרט "בודרוס" המלווה את המאבק האזרחי של כפר פלסטיני זה, ניתן לראות איש חמאס מקומי המעיד על השינוי שחוללה הפעולה האזרחית המשותפת בתפישת עולמו.

מעבר לסקירת ספרות מחקרית קודמת, במחקרם שלהם על הפלסטינים מזהים החוקרים סוג של מוטיווציה לטרור אותה הם מכנים בשם: האבטיפוס הנוקם. מוטיבציה זו מאפיינת לפי ממצאיהם כחמישית מהטרוריסטים הפלסטינים שנכשלו במשימתם ונחקרו. וכך הם מתארים את האבטיפוס הנוקם:

"אבטיפוס זה מייצג מחבלים מתאבדים שהמניע הבולט לפעולתם הוא פסיכולוגי ביסודו: הרצון לנקמה. הנקמה יכולה להיות ברמה האישית (על בן משפחה/חבר שנהרג) או נקמה כללית בישראל על מעשיה כלפי הפלסטינים. יש מקרים שהמקור לרצון לנקמה הוא טראומה אישית שעבר הפרט (עקב פגיעה אישית או כתוצאה של פגיעה באדם קרוב), ובמקרים אחרים המקור לרצון לנקמה הוא פגיעה באנשים שהפרט לא הכיר (מותה של תינוקת מסוימת) או רצון כללי להעניש את הכובש הישראלי על הכיבוש ועל ההשפלות של הפלסטינים.

התנאים ההכרחיים לאבטיפוס זה הם רצון לנקמה על רקע אחד או יותר מהאירועים האלה: (א) מוות או פציעה קשה של בן משפחה או של אדם קרוב אחר. (ב) טראומה הקשורה לכיבוש הישראלי (השפלה אישית או עדות להשפלה של בן משפחה). (ג) אירוע קשה (או פיזי או פסיכולוגי) שעבר על הפרט במהלך השנים והקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני".

ברור כי הפרת זכויות אדם תורמת רבות ליצירת המוטיבציה הישירה מסוג זה, שבמחקר נמצאה כמוטיבציה המרכזית בקרב כחמישית מהמחבלים המתאבדים (הכושלים) שנחקרו. יש לזכור שמעבר לטיפוס הנוקם הישיר, כפי שכבר ציון מעלה, יש מקום לשער, בהסתמך על השוואת נתונים, כי צורת המשטר הדכאנית בגדה תורמת בעקיפין לטרור בצורה מקיפה יותר – בכך שהיא תורמת לתפישות הדתיות והלאומניות הקיצוניות.

לסיכום מציינים החוקרים: "היקף בעיית טרור המחבלים המתאבדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאפשרות שמדובר בטיפוסי-אב שונים שמסלול גיוסם והתנאים ההכרחיים לפעולתם שונים, מחזקים את הדעה שאין פתרון יחיד לבעיה. אפשר לשער שהפסקת טרור המתאבדים מותנית בגורמים רבים, ומה שמתאים לאבטיפוס אחד אינו מתאים בהכרח לאחר. לדוגמה, אפשר לטעון התקדמות לפתרון מדיני והפסקת התמיכה הגלויה של הרשות הפלסטינית בפעולות ההתאבדות יקטינו את פעולת המחבלים מהטיפוס הלאומי-הפנאטי — ובמידת מה גם מהטיפוס המנוצל — אך לא תמנע בהכרח את המשך פעילותם של המחבלים המתאבדים מהטיפוס הדתי– הפנאטי […].

אפשר לחשוב על צעדים שיכוונו לעבר מחבלים מאבטיפוס מסוים כדי להקטין את השימוש בטרור המתאבדים. לדוגמה, אפשר לשער שהקטנת החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית (מחסומים, עוצר, חסימת צירים וכו') תביא בטווח הארוך להקטנת מספר המועמדים להתאבדות מהאבטיפוס הנוקם. […] צעדים כאלה מחייבים להציג תנאים שיתנו לפלסטינים תקווה לפתרון מדיני בעתיד מחד גיסא, והרגשה שאין כל סיכוי להישגים באמצעות המשך השימוש בטרור המתאבדים מאידך גיסא". [הדגשה שלי – י"מ].

השכל הישר לא מאפשר לחמוק מהפרשנות הסבירה כי לפי מחקר זה רבים מפעילויות מערכת הביטחון למעשה פוגעות בביטחון ותורמות לטרור. ואילו רבות מהפעילויות האקטיביסטיות מציעות ערוץ התנגדות חלופי לזה שמציע הטרור, ומכניסות אתוס אזרחי למאבק במשטר הצבאי בגדה.

פורסם באתר רבנים למען זכויות האדם

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    חוץ מזה, המסמך בכלל מ 2004, עובדה שאולי לא היה מזיק לציין. לשון ההווה בפוסט קצת מטעה.

  2. אריה

    מדובר בעבודה שפורסמה לפני 8 שנים (בלי לעבור שיפוט אקדמי כמקובל), ואפילו הכותבים הגדירו אותה כ"מזכר" ולא "מחקר" או "נייר מדיניות" או "נייר עמדה". המדובר בניתוח איכותני של 60 מקרים של מחבלים מתאבדים. המחבלים לא רואיינו בעצמם, מטבע הדברים, ולדעת כותבי העבודה אינם מייצגים את המחבלים המתאבדים באופן מהימן בהכרח (ע' 20). אלו שהם כן ראיינו הם בני משפחתם של המחבלים, חבריהם ומחבלים שהתחרטו או נתפסו, שבוודאי אינם מייצגים את אוכלוסיית המחבלים המתאבדים.
    הכותב מודע לכל זה, משום שהוא לא באמת מתייחס ל"מחקר" אותו הוא מצטט, אלא לסקירת הספרות שערכו הכותבים. נשאלת השאלה מדוע חש הכותב שעליו להשען על "מחקר" כדי לטעון את טענותיו הלגיטימיות. התשובה פשוטה בעיניי. הכותב יודע שטענותיו אינן רציניות, וכדי לעטות מעטה של רצינות הוא מבקש להתלות באילן גבוה. חבל שהכותב בחר את השיח הראשון שראה, ולא הוסיף לחפש אילנות לפני ששלח את הטור לפרסום.

  3. מירב

    הפרסום הזה מראה מאוד יפה כיצד גם מי שבא מפרספקטיבה לגמרי ביטחוניסטית מגיע למסקנה שהטרור הוא תוצר של הכיבוש ולא להפך. לכן האיכויות האקדמיות של הפרסום ממש לא משנות.

  4. יריב מ

    תגובתך מלאה ברטוריקה מפקפקת, אני אשיב בעובדות:
    הבעייתיות המתודולוגית של המחקר לא חמקה מעיני וגם לא מעיני החוקרים, אך מחקר זה מגיע לממצאים דומים יחסית לאלו שנמצאו בתשתית מחקרית עניפה על המוטיווציות לטרור [שגם אם היא רחוקה מלהיות מושלמת, היא הדבר הכי קרוב לבדיקה מחקרית של הסוגייה, הרבה יותר טובה מהפרכות כמו: "הם פשוט שונאים אותנו" או "הם מוסלמים"].

    חשיבותו, כפי שציינה יפה מירב, היא שהוא מגיע ממעמקי השיח הביטחוניסטי. לסיום, יום יבוא ומערכת הביטחון [במיוחד בצדדי הפוליטיים – קרי משרד הביטחון] יצטרכו לתת את הדין איך לא התריעו מפני הסכנות הביטחוניות של משטר הכיבוש בגדה.

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    ומאשש מה שפעילי זכויות אדם טוענים מזמן.
    אבל כדי לקים את הכיבוש לתמיד שזו המטרה המדינית של ממשלות ישראל לפחות מאז כיבוש השטחים. הרי אי אפשר לעשות זאת בלי שיטות הדכוי שמביאות את הנפגעים להשיב בטרור. זה מעגל הקסמים שבלי לקבל את יזמת השלום הערבית אין מןצא ממנו אלא מלחמה ללא סוף. תודה לשומרי משפט על הבאת הדברים.

  6. אריה

    ולהפך. האיכות המחקרית לא משחקת תפקיד של ממש?

  7. אריה

    תגובתי מלאה ברטוריקה מפוקפקת? כל המאמר שלך הוא רטוריקה מפוקפקת. העלאה מהאוב של מאמר לא חשוב כדי לכתוב שאתה מסכים עם המקורות ששימשו את הכותבים בסקירת הספרות? היש דבר מפוקפק מזה??
    אתה בהחלט התעלמת מהבעיות המתודולוגיות שגם המחברים מודים בהן. אתה לא כותב מילה על כך, ומניח שהקוראים לא יבדקו אותך. השאלה הבסיסית היא האם המאמר ראוי בהנתן הבעיות המתודולוגיות העצומות שלו או לא. אם המאמר היה ראוי הוא היה מתפרסם בכתב עת ראוי כמאמר מקורי, ולא כמזכר. אתה מקשקש על תשתית מחקרית שלא קיימת (ולראייה, לא התייחסת אליה במאמרך), וההפרכות שנתת כדוגמה מופרכות בערך כמו הטיעון שלך.
    המאמר לא חשוב, וגם מאמרך שלך לא חשוב, משום שהוא אינו מוסיף דבר להבנת התמונה. לדעתך "יום יבוא ומערכת הביטחון [במיוחד בצדדי הפוליטיים – קרי משרד הביטחון] יצטרכו לתת את הדין איך לא התריעו מפני הסכנות הביטחוניות של משטר הכיבוש בגדה." אני סקפטי.

  8. מירב

    אני גם לא חושבת שהמחקר מלמד אותנו משהו על המציאות בחוץ, בטח לא על המוטיבציות לטרור. אבל הוא כן מלמד אותנו הרבה מאוד על הפרדוקסים המובנים בתוך החשיבה הביטחונית.

  9. נועה

    אריה, יאיר כתב רטוריקה מפקפקת, לא מפוקפקת. ואתה איששת את דבריו בעוד תשובה שמתעלמת מהנקודות שהוא מעלה, ובמקום להתמודד עם הטענות שלו אתה מנסה לבטל אותן על ידי שינוי פוקוס. אם המאמר ההוא לא חשוב, והמאמר הזה לא חשוב, למה לבזבז עליו זמן מקלדת?

  10. שחר כ.

    המאמר לא חשוב כי המתאבדים כבר מתו, אז מי ידע למה הם התאבדו? אולי מאהבה נכזבת? אולי כי הם קיבלו ציון שלילי בפקולטה ליחב"ל באוניברסיטת אריאל?
    המאמר לא חשוב כי אריה אמר כך. מה, לא נכון? אבל אם תגידו "תחי מדינת ישראל" אריה ישקול להביא בפניכם את הראיונות שהוא וחבריו החשובים עשו עם המתאבדים עצמם, אחרי מותם. כי זה מה שאנשים חשובים עושים.