• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

להתעלם מהפעולה המבטיחה ביותר

כיצד ראוי לנהוג לנוכח איום הגרעין האיראני ומה הקשר לפירוז אזורי מנשק להשמדה המונית וסרבנות השלום הישראלית. יובל אילון על סבירות ורציונליות

יש מקרים בהם לא סביר כלל לעשות את מה שנראה רציונאלי, במובן הצר של התאמת אמצעים למטרות נתונות. בפרט, התעלמות מערכים שונים או נאמנות יתר לערכים אחרים עלולה לגרור אדם לחוסר סבירות קיצוני. למשל, אדם סביר אפילו לא תשקול לחטוף עובר אורח ברחוב כדי לקצור את איבריו למען האנשים היקרים לה. במקרים אחרים, ההתמסרות למטרה באופן לא-ביקורתי יכולה לגרום לעיוורון: חישבו על החייל הנאמן והרציונאלי שממשיך להסתתר בג'ונגל ולארוב לאויב שנים לאחר שהמלחמה נגמרה. האדם הסביר הוא בין השאר מי שערכיו קובעים את מרחב האפשרויות שלו, ואשר יכול ומוכן לבחון מחדש את דרכי הפעולה הניצבות בפניו.

לעומת זאת, ישנם מצבים בהם הדבר הסביר והנכון לעשות אינו אלא הדבר הרציונלי. חשוב שאם נמצא עצמנו במצב כזה אכן נזהה אותו ככזה, וניטיב לעשות אם נתפשט מערכינו השונים ונתמקד בבחינת התאמתם של אמצעים למטרה. על פניו, נראה שהשאלה כיצד ראוי לנהוג לנוכח איום הגרעין האיראני היא מקרה מובהק שכזה: המטרה הביטחונית – הגנה על אינטרס קיומי לנוכח איום משמעותי תוך מניעת או לפחות צמצום הסיכון לחיי אדם – נתונה ומקובלת על הכל, והעמדות האידיאולוגיות השונות שרווחות בציבור בנושאים שונים אינן רלוונטיות להערכת דרכי הפעולה העומדות בפנינו. מה שעלינו לעשות הוא להשוות את התוחלות של דרכי הפעולה הניצבות בפנינו באמצעות פרמטרים כגון הרוגים לאורך זמן (ובאיזה הסתברויות) או ההשלכות הכלכלית של דרכי פעולה שונות, ולבחור באפשרות היעילה ביותר.

אמנם זו משימה מורכבת ומסובכת – צריך להתחשב בגורמים רבים שחלקם לא ידוע, וקיימת אי-וודאות רבה באשר לחלק מהתוצאות, אבל בעקרון המשימה אינה שונה מבחירה בין שני נתיבים שונים ליעד. השאלה בה אדון בקצרה היא האם באמת ניתן לסלק את האדם הסביר ואת ערכיו מהדיון בשאלה האיראנית לטובת האדם הרציונאלי, או שמא ההצעה לעשות כן היא תולדה של הכרעה ערכית מפוקפקת – בין אם מודעת ובין אם לא מודעת.

הפגנה נגד מלחמה עם איראן מול ביתו של שר הביטחון, תל אביב 12.08.12. האם באמת ניתן לסלק את האדם הסביר ואת ערכיו מהדיון בשאלה האיראנית לטובת האדם הרציונאלי? צילום: אורן זיו / activestills.org

1. רציונאליות וערכים

את ההצעה לסלק את האדם הסביר או הערכי כדי שלא יפריע מנסח פרופ' אייל וינטר במאמר תגובה למאמרו של דוד גרוסמן, המתנגד לתקיפה באיראן. וינטר מניח במפורש ששאלת התקיפה באיראן היא שאלה שצריך ואפשר לנתק מהסוגיות המסורתיות המעסיקות את הציבור הישראלי. כך הוא מסכם את מאמרו:

(…) גם אני כגרוסמן סבור שממשלת ישראל אינה עושה די לקידום הסדר עם הפלסטינים. אך בסוגיה אדירה כסוגיית איראן אסור לנו להניח לעמדותינו המסורתיות להכתיב את דעתנו. אנו חייבים לעשות שימוש באינטלקט הלאומי באופן שהוא נטול אידיאולוגיה, ממש כשם שאנו מנסים לפתור בעיות קשות בחיינו האישיים. אני אישן הרבה יותר טוב אם אשמע את אביגדור ליברמן טוען נגד תקיפה בעוד שזהבה גלאון טוענת בעד.

וינטר מבקש מאיתנו להשתמש "באינטלקט הלאומי באופן שהוא נטול אידיאולוגיה". כלומר, לבחון את דרכי הפעולה הניצבות בפנינו באופן רציונאלי. בפרט, הוא מתריע בפנינו שלא לערב ערכים. אולם מדוע צריך לסלק את האדם הסביר – הערכי – מהדיון? גם אם נקבל שערכים אינם רלוונטיים להכרעה בשאלה שלפנינו, מהו הנזק שהם עלולים לגרום? לפי וינטר, המכשלה האורבת לנו היא גלישה לעמדות "בעד" ו"נגד" תקיפה שנגרמות על-ידי המחויבויות הערכיות שלנו, הנאמנויות הפוליטיות השגורות שלנו והרגלי המחשבה שלנו: מתוך הרגל הימין יתמוך בתקיפה והשמאל יתנגד לה (בעצם רק השמאל הרדיקלי יתנגד, השמאל הממסדי מן הסתם יתמוך בתקיפה בהתחלה, אבל ישקול את עמדתו מחדש אחרי שבועיים).

על פניו דומה שוינטר צודק. בעקרון, ומבלי להיכנס להערכת מאמרו של גרוסמן, אכן נראה השאלה האיראנית היא מקרה קלאסי של הכרעה רציונאלית – המטרה נתונה, ומה שצריך לעשות הוא להשוות בין אמצעים שונים להשגתה. ערכים אחרים – ערכים שאינם נגזרים ישירות מערך הביטחון או השרידות – אינם רלוונטיים לדיון, אין להם מקום בדיון, ובעיקר אין זה סביר לערב אותם בדיון.

2. מרחב האפשרויות

וינטר מתריע שהטיות אידיאולוגיות מאיימות להסיח את דעתנו מהברירה הכפויה עלינו. אבל האמנם זוהי הסכנה החמורה ביותר שהטיה אידיאולוגית יכולה לגרום בהקשר האיראני? הנחת היסוד בדיון שלו היא שבפני ישראל שתי אפשרויות ואין בלתן: תקיפת מתקני הגרעין של איראן – על סיכויי אי-ההצלחה של מתקפה כזו לאורך זמן וסכנת המלחמה, או לחלופין – ישיבה באפס מעשה שעלולה להביא לתסריט הבלהות של מאזן אימה גרעיני מול איראן. וינטר מתריע מפני הטיה פסיכולוגית: בעוד שסכנות הפעולה גלויות, הסכנות של חוסר-מעש עשויות לחמוק מאיתנו. האם זהו תיאור נכון של הסיטואציה בה אנו נמצאים, או שמא עצם הצגת הבעיה במונחים הללו מבטאת הכרעה ערכית, נורמטיבית ולא מודעת?

לפני שנפנה לשאלה זו, חשוב שלראות שייתכן כי וינטר מתעלם מהטיה חמורה יותר בכיוון ההפוך – ההטיה הכרוכה בחרדה מפני "שואה גרעינית", קרי מפני נזק אינסופי. האיום בנזק אינסופי מחסל למעשה את האפשרות לקיים דיון רציונלי בכלל, זאת משום שהוא מבטיח שהתוחלת של כל דרך פעולה שהסתברותה למנוע את הנזק גבוהה מאפס אינסופית גם היא. אבל אז, "כל דרכי הפעולה שוות", וכלל אין זה משנה כיצד נפעל. הדרך הפסיכולוגית להתמודד עם הקושי (למעשה, לחמוק ממנו) היא להניח מראש שיש רק דרך פעולה אחת שניתן לבחור בה. ואכן, לפחות חלק מההתבטאויות בזכות תקיפה, בעיקר לנוכח ההתנגדות שאולי תקיפה לא תצליח, מסתכמות ב"אז מה אתה מציע?" או "כבר ראינו במינכן מה קורה אם מוותרים על תקיפה" או כפי שאמר נתניהו: "כל האיומים על העורף מתגמדים מול איום אחר – אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני" .

תגובות אלו מבטאות ויתור על הדיון הרציונאלי באמצעות ההנחות שגרעין איראני משמעו שואה, הדרך היחידה למנוע שואה היא תקיפה, והמסקנה היא שלכן אין מנוס אלא לתקוף. ודוק: תחת ההנחות הללו כלל לא משנה מה סיכויי ההצלחה של תקיפה והסיכונים שבה – זה מה יש. ככל שניתן להעריך את שכיחותן של הטיות לא-רציונאליות ואת נזקן, דומני שההטיה שנגרמת באמצעות האיום בשואה נפוץ ומסוכן מההטיה לטובת חוסר מעש.

נשוב לשאלה – האם הצגת הבעיה כהכרעה רציונאלית בין תקיפה לאפס מעשה מוטה אידיאולוגית? וינטר קובע שהאלטרנטיבה לתקיפה היא חוסר מעש. אבל הרי ישנה אפשרות נוספת, שעל-פניו סיכוייה לנטרל לאורך זמן את הגרעין האיראני גבוהים משל תקיפה, ושאינה כרוכה בסכנות הנלוות לתקיפה ולמלחמה: חתירה לפירוז אזורי אפקטיבי של האזור מנשק להשמדה המונית (וועידת הלסינקי הקרבה לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני היא כמובן הזדמנות מתאימה להשיק מהלך כזה).

פרט מתוך כרזה נגד המלחמה באיראן (עיצוב: יואב עינהר). יוזמת פירוז – האפשרות שממנה מתעלמים – עדיפה הן על תקיפה והן על ישיבה באפס מעשה

חשוב להדגיש: ראשית, לא מדובר בפתרון שברור מאליו שהוא נטול מחיר. רבים יירתעו מוויתור על הגרעין הישראלי והסתמכות על הרתעה קונוונציונלית ואולי על מטרייה גרעינית אמריקנית בלבד. שנית, גם לא מדובר בפתרון קסם שדי ברצון להגיע אליו כדי להגשימו – אין כל ערובה שניתן להגיע להסדרים מספקים ושיוזמה כזו אכן תצלח. אולם לפני שפוטרים את הרעיון במשיכת כתפיים מזלזלת, כדאי לזכור שגם לתקיפה יש מחיר – סכנת המלחמה. כמו כן, כלל וכלל לא ברור שתקיפה או סדרת תקיפות תצלחנה או שאיראן לא תשקם ביתר-שאת את יכולתה הגרעינית תוך שנים ספורות. וכמובן, גם לחוסר מעש יש מחיר – גרעין איראני (שיתווסף לפקיסטאני, ומי יודע מי הבא בתור?). דומני שגלוי לעין שלמרות הקשיים, סביר להניח שדווקא יוזמת פירוז – האפשרות שממנה מתעלמים – עדיפה הן על תקיפה והן על ישיבה באפס מעשה.

3. אי-סבירות קיצונית

אז מדוע ה"אינטלקט הלאומי" שוינטר מזכיר מתעלם לחלוטין מאפשרות קורצת זו? כיצד יתכן שבנושא כה חשוב האפשרות הזו כמעט שלא מוזכרת? ודוק: האפשרות אינה נדונה, נשקלת, ונדחית. במקום זאת, היא מודרת מהדיון כליל.

זוהי הנקודה בה האידיאולוגיה נכנסת לתמונה ומעצבת את מרחב האפשרויות. מאז אמצע שנות ה-90 הלך והתקבע בישראל קונצנזוס שניתן לכנותו "וילה בג'ונגל", שמשלב שלושה מרכיבים: אין פרטנר פלסטיני, לא ליוזמת השלום של הליגה הערבית, ושמירה על בלעדיות גרעינית. בניגוד לתקיפה או לישיבה באפס מעשה, יוזמה ממשית לפירוז האזור כולו מנשק להשמדה המונית כרוכה כמובן במהלך מדיני ובהתקדמות לקראת סיום הכיבוש. האחד אינו צריך להקדים השני, אולם ברור שאין יוזמה ממשית לפירוז בלי התקדמות מקבילה בנתיב המדיני.

אולם היות שישראל חותרת להנציח את הכיבוש ולא לסיימו, גם היוזמה הערבית וגם פירוז האזור מנשק להשמדה המונית הם בבחינת לא יעלה על הדעת. כך, עוד לפני שהאדם הרציונאלי מתחיל לבחון את דרכי הפעולה השונות, האידיאולוגיה – ה"ערכים" (במקרה הזה ה"אנטי-ערכים") – מסירים את האפשרות הסבירה ביותר מעל הפרק. למעשה, הרצון לדון בברירה בין תקיפה לבין חוסר מעש באופן שהוא "נטול אידיאולוגיה" מבוסס על הכרעה אידיאולגית: להתעלם מדרך הפעולה המבטיחה ביותר משום שהיא שנויה במחלוקת אידיאולוגית.

הזנחת דרך הפעולה המבטיחה ביותר לא נולדה עם הממשלה הנוכחית. לאמיתו של דבר, מדובר בהפקרות ביטחונית מדהימה ממש, ואך הולם שאדריכלי ה"וילה בג'ונגל" הם גם מי שמבקשים להוביל אותנו למלחמה כעת – נתניהו וברק שהתנגדו להסכמי אוסלו, ביטלו אותם כראשי ממשלה בשנים 96-2000, ועסקו ועוסקים בהרחבת התנחלויות במקום בניסיון נחרץ לעבור דרך "חלון ההזדמנויות" המפורסם של רבין – אותו פרק זמן שבין התפרקות ברה"מ לאיראן גרעינית. ברק, כאותו רוצח הוריו מהבדיחה המבקש את רחמי בית המשפט משום שהוא יתום, עוד הסביר השבוע שאיראן גרעינית היא סכנה גדולה לישראל שתפגע בגורמים המתונים באזור ותגביל מאד את חופש הפעולה של ישראל.

4. שובה של האדם הסביר?

המשמעות של עצתו של וינטר לעסוק בסוגיית איראן באופן שהוא נטול "אידיאולוגיה", או מתוך מודעות להטיות להן גורם הקונצנזוס הישראלי הנוכחי, היא לכאורה המלצה להתעלם מכל שאלה ערכית אחרת ולהתייחס רק למטרה הביטחונית. לשיטתו שלו, וינטר מחויב לשקול, ואולי אף מחויב לתמוך, בפירוז. אם רק הביטחון לנגד עינינו, עלינו לחתור לפירוז האזור מנשק להשמדה המונית בטרם איראן גרעינית, ועל-כן גם לחתור לסיום הכיבוש ולשלום. אם רק הביטחון לנגד עינינו, אזי עלינו לנהוג כך לא משום שהכיבוש רע, אלא כדי להסיר את איום הגרעין האיראני. סיום הכיבוש הוא רק בונוס.

מתברר אם כן, שקיומה של מטרה משותפת ולכאורה מוסכמת לא מבטל את הרלוונטיות של המחלוקת האידיאולוגית. אפשר, כמו שוינטר עשה במאמרו, להתעלם מכל דרך פעולה ששנויה במחלוקת אידיאולוגית, ובכך לוותר על דרך הפעולה המבטיחה ביותר – כלומר להמשיך להתעלם מאפשרות הפירוז כדי לא לסכן את הכיבוש. זוהי הכרעה אידיאולוגית, אף אם לא מודעת.

לחלופין, אם נתעקש להפוך כל אבן למען בטחון ישראל, אזי עלינו לפחות לשקול לסיים את הכיבוש ולחתור לשלום עם העולם הערבי. גם זו הכרעה ערכית משמעותית – שהציבור הישראלי בחלקו אינו מודע לרלוונטיות שלה בהקשר זה, ובחלקו אינו מוכן לה.

נסכם: נראה שהדבר הסביר, הערכי, והרציונאלי לעשות הוא ליזום פירוז אזורי אפקטיבי מנשק להשמדה המונית. הסיבה שאיננו עושים כן – הסיבה שאפילו איננו שוקלים זאת, והסיבה לכך שעלינו לבחור בין מלחמת ברירה לבין מאזן אימה, היא – כמה נדוש – הכיבוש וסרבנות השלום הישראלית.

עוד בנושא:

האגו עלה לכם לראש | יובל גלעד

אחרי הבחירות אובמה לא ייתן | אריה ארנון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דניאל רוזנברג

    והצד השני של המטבע: מאחר וסוגיית איראן מוצגת לא כעניין ערכי, אלא כעניין קיומי, ומכאן כדבריך "אנטי-ערכי", הרי שלא יכולות להיות להתקיים שום דיון ערכי בסוגיה הזאת. מאחר ולא יכול להתקיים דיון ערכי, הרי שאין טעם במנגנונים הדמוקרטים הרגילים: איזון, הפרדת רשויות, גופים ציבוריים וכו'; לא שלא יכול להתקיים דיון, הוא פשוט לא רלוונטי לסוגיה כלל. הדבר הזה משתלב בדיוק באותה אסטרטגיה שנתניהו מוביל עוד מהקדנציה הראשונה שלו, של מלחמה בגופים המתווכים במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית (ה"אליטות"), לטובת ביצור כמה שיותר סמכויות במוסד הממשלה ובאופן ספציפי אצל ראש הממשלה, שהוא ורק הוא זכאי ליצג את רצון העם.
    בקיצור, אני לא חושב שהעם בישראל יוכחד כולו בעימות עם איראן. אבל יש סיבה טובה יותר לחשוש לאופיה של המערכת הדמוקרטית שלנו.

  2. נפתלי אור-נר

    הראשונה, שניהם יעופו מחיינו הציבוריים.
    השנייה, הציבור הישראלי יתפכח מתחושת העוצמה והכח המאפשרת לו לחיות בעולם בלתי מציאותי תוך זלזול והתעלמות מאינטרסים אזוריים וגלובליים

  3. חובה

    פתרון הפירוז הוא כמו לומר, יש לי פתרון להפסקת כל המלחמות רק צריך לעצור את כל המלחמות.
    זה לא הנשק שהוא המניע לעימות אל העימות והסכסוך שגורם לבניית כלי הנשק. כל עוד הסכסוך קיים יבנו הצדדים כלי נשק. לפי הבנתי כותב המאמר הפך בלי לשים לב את הסדר של סיבה ותוצאה במקרה זה.
    בנוסף אני לא רואה קשר אמיתי בין הסכסוך הפלסטיני לבין הבעיות שלנו עם אירן, אירן משתמש בבעית הסכסוך שלנו עם הפלסטינאים בתור תירוץ ללמה הם פועלים כנגדנו, כשלמעשה הם פועלים נגד העולם המערבי והסעודים השכנים שלהם, הכול על נפט. הם מפחדים שגורלם יהיה כגורל עירק לכן הם מוצאים לנכון לפתח נשק גרעיני (אין קשר אמיתי (שקשור באינטרסים) לישראל חוץ מתירוצים ומראית עין במטרה לרצות את העולם הערבי).
    אם כבר אנחנו מפסיקים להשתמש בערכים שלנו ומסתכלים על הכול מנקודת מבט רציונלית טהורה (כמו שצריך לפי דעתי בעניין של חייהם של היקרים לך), אני רואה פה דווקא את הפתרון הקיצוני לצד השני, להשתמש בנשק גרעיני כנגד אויבנו באירן בטרם נגיע לברירת שמשון, אין טעם במלחמה ממושכת בה לא נוכל לנצח ובסופה נאלץ לפנות לאמצאים נואשים בכל אופן, אפשר לקצר ואפילו לחסוך בחיי אדם משני הצדדים אם נגיע לברירה הסופית כבר בהתחלה, דרך פעולה כזו גם צריכה להיות ברורה לצד השני, צריך להיות ברור להם שאנחנו בסופו של יום מסוכנים יותר ושלא נהסס לפנות לאמצעים כאלו אז אולי באמת לא נאלץ להגיע לא למלחמה קונבנציונאלית ולא לגרעינית.
    🙂

  4. חובב

    פתרון הפירוז הוא כמו לומר, "יש לי פתרון להפסקת כל המלחמות רק צריך לעצור את כל המלחמות".
    זה לא הנשק שהוא המניע לעימות אל העימות והסכסוך שגורם לבניית כלי הנשק. כל עוד הסכסוך קיים יבנו הצדדים כלי נשק. לפי הבנתי כותב המאמר הפך בלי לשים לב את הסדר של סיבה ותוצאה במקרה הזה.
    בנוסף אני לא רואה קשר אמיתי בין הסכסוך הפלסטיני לבין הבעיות שלנו עם אירן, אירן משתמשת בבעית הסכסוך שלנו עם הפלסטינאים בתור תירוץ ללמה הם פועלים כנגדנו, כשלמעשה הם פועלים נגד העולם המערבי והסעודים השכנים שלהם, הכול על נפט. הם מפחדים שגורלם יהיה כגורל עירק לכן הם מוצאים לנכון לפתח נשק גרעיני (אין קשר אמיתי (שקשור באינטרסים) לישראל חוץ מתירוצים ומראית עין במטרה לרצות את העולם הערבי).
    אם כבר אנחנו מפסיקים להשתמש בערכים שלנו ומסתכלים על הכול מנקודת מבט רציונלית טהורה (כמו שצריך לפי דעתי בעניין של חייהם של היקרים לך), אני רואה פה דווקא את הפתרון הקיצוני לצד השני, להשתמש בנשק גרעיני כנגד אויבנו באירן בטרם נגיע לברירת שמשון, אין טעם במלחמה ממושכת בה לא נוכל לנצח ובסופה נאלץ לפנות לאמצאים נואשים בכל אופן, אפשר לקצר ואפילו לחסוך בחיי אדם משני הצדדים אם נגיע לברירה הסופית כבר בהתחלה, דרך פעולה כזו גם צריכה להיות ברורה לצד השני, צריך להיות ברור להם שאנחנו בסופו של יום מסוכנים יותר ושלא נהסס לפנות לאמצעים כאלו אז אולי באמת גם לא נאלץ להגיע לא למלחמה קונבנציונאלית ולא לגרעינית.

  5. דוד ק

    שתי בעיות במאמר הזה.

    קודם כל, הקריאה שלו את המאמר של וינטר היא לא נכונה. וינטר לא מתעלם מההטיות הפסיכולוגיות בעד תקיפה. גרוסמן כבר הזכיר אותן בהתעלמו מההטיות נגד תקיפה. וינטר רק מוסיף את מה שגרוסמן השמיט כדי להראות שהטיות יש לכל כיוון ולכן כדאי להיזהר מהן.
    לכן גם לא נכון לומר שוינטר "מדיר" את אופציית הפירוז מהדיון. הוא לא מזכיר אותה כי מטרת מאמרו אינה רשימה של האלטרנטיבות, אלא קריאה לשקילה מפוכחת של המצב. אם אופציית הפירוז אכן כה מבטיחה, בוודאי שנובע מעמדתו של וינטר שיש לשקול אותה.

    הבעיה השניה היא שכותב המאמר מניח את המבוקש כשהוא שופט שאופציית הפירוז היא המבטיחה ביותר. המבוקש המונח כאן הוא שפירוז כזה הוא אפשרי, ושמדינות האיזור לא עוינות את ישראל מראש, אלא רק כתגובה על עוינות ישראל אותן (או משהו כזה). כי הנחה זו אינה נכונה, ההשלכות של יוזמת פירוז עלולות להיות מאוד הרסניות.
    והנה אנחנו רואים איך האידיאולוגיה של הכותב (שרק אותה הוא מוכן כנראה להכיר כ-"ערכית") אכן מצמצמת את מרחב האפשרויות שהוא מכיר בו. בדיוק מפני כך מזהיר וינטר.

  6. יובל א

    חובב: פתרון הפירוז המוצע אינו פתרון שמבוסס רק או בעיקר על אמון ורצון-טוב.

    השאלה אם ניתן לפרז או לא היא השאלה 'האם ניתן להגיע להסדרי פירוז אפקטיביים?'

    כפי שכתבתי, אני לא בטוח שזה ניתן, אך גם כפי שכתבתי, יש טעמים טובים לחשוב שסביר שניתן – ושזו הדרך המסתברת ביותר למנוע את גירעון איראן. זה הכל. כלומר, מה שטענתי אינו שבטוח שפירוז הוא הדרך. טענתי שני דברים:
    א. בטוח שצריך לשקול ברצינות ולחשוב על פירוז.
    ב. אילו היו הולכים בכיוון זה לפני 15 שנה במקום להרחיב התנחלויות ולסרב ליוזמות שלום מצבנו היה טוב יותר.

    דוד:
    באשר לפרשנות וינטר – ראשית כתבתי שלשיטתו הוא אכן צריך לשקול פירוז. שנית, הוא כן מזכיר רק תקיפה וחוסר-מעש.
    שלישית, טרחתי לשאול אותו לפני פרסום אם אני מעוות את עמדתו והוא לא הצביע על דבר.

    באשר להנחת המבוקש: אתה מבלבל מספר עניינים.

    פירוז נראה הכי מבטיח משום שרוב אם לא כל מדינות האזור מעוניינות בו – מתוך אינטרסים, ולא רצון טוב (למעט ישראל, שיש לה מדיניות בלעדיות גרעינית, ואולי תכף איראן, כי גם לה יהיה גרעין). כלומר, אם כבר, הפחד מגרעין ומירוץ חימוש נותן מוטיבציה לשלום.
    לכך ניתן להוסיף תמיכה בינלאומית, מטעמים מובנים.

    לגבי האפשרות להגיע לשלום עם העולם הערבי וההנחה שלי מה "הם" "באמת רוצים" – בצר לי, אבל אין לי "תאוריה" על מה אף אחד "באמת" רוצה.

    מה שיש זה יוזמת שלום ערבית ("הסעודית") וסרבנותה של ישראל, כמו גם הפעולות בהן היא נוקטת ברציפות כדי להנציח את הכיבוש.

    יתר על כן, לא ניסיתי לטעון שטענותיי אלו – אמתיות ככל שתהיינה – נטענות "מחוץ" לפוליטיקה. להפך – הקפדתי לציין שלא כך הוא.

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    לי בכלל עוד לא הצליחו להסביר למה אני ,תושב ואזרח המדינה שהכניסה לראשונה נשק גרעיני לאיזור ובדרכי רמיה שכמותם היא מגנה כשעושים את זה האיראנים. ואף שלא כאיראן סירבה לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. היא גם המדינה שעזרה למשטר המושחת של השאה האיראני הן בסיוע לשב"כ-סוואק שלו נגד אזרחיו והן בהקמת תשתית ליכולת גרעינית.
    המהפכה האיסלמית זכתה בשעתו לחמיכה רחבה של העם האיראני ובדומה לארצות איסלמיות אחרות יש תמיכה רחבה בממסד האיסלמי ויתכן שגם כיום לאחר אכזבתם של שכבות משכילות מהמשטר הזה ,כלל לא בטוח שבבחירות חפשיות התנועה האיסלמית תהיה במיעוט(ראו בחירות חפשיות באלג'ריה בזמנו ו ,,אביב" הערבי בתןניסיה ובמצרים.
    מדינה שמחזיקה בשעבוד של משטר צבאי מליוני אדם זה עשרות בשנים מתעלמת מהצעת המדינות הערביות לסיום הסכסוך היא מדינה מטורפת שאני מאוד מפחד ממנהיגיה. מהפצצה פאקיסטנית שכבר ישנה אני בהחלט מפחד זו מדינה המארחת אירגוני טרור ופצצה ,,מלוכלת" עלולה לזלוג ממנה לאירגונים כאלה.
    אם איראן אמנם תשיג יכולת גרעיני,זה יביא למאזן אימה כפי שהיה בזמן המלחמה הקרה ותנוטרל יכולת ישראל ביציאה להרפתקאות תוקפניות .
    הפיתרון: קודם כל קבלת היזמה הערבית. סיום הסכסוך יטול את העילה של המשטר האסלאמי האיראני לאי לגיטימיזציה של עצם קיום ישראלואז גם אפשר יהיה להגיע לפירוז האיזור מנשק השמדה המונית.

  8. דוד ק

    תודה על תגובתך.

    במאמר שלך יש שתי טענות מרכזיות, אם אני מבין אותו נכון. הראשונה היא שצריך לערב שיקולים ערכיים בהחלטה בנוגע לאיראן, בניגוד כביכול לעמדת פרופ' וינטר. השנייה היא שההחלטה הנכונה היא יוזמת פירוז. זו החלטה נכונה, אתה אומר, גם לפי הערכים שלך (תוכל להסביר למה אתה מתכוון בביטוי "אנטי-ערכים"?) וגם לשיטתו של וינטר שלא מסתמכת, לכאורה, על ערכים.

    לגבי (תת-)הטענה שלפיה פירוז הוא הבחירה הנכונה גם במנותק מהטיות ערכיות, הייתי רוצה לשמוע יותר על זה. אני לא לגמרי משוכנע שיוזמה כזאת אפשרית, ואשמח לשמוע טיעונים שלא נסמכים על אידיאולוגיה. (כדי להבהיר יותר מהם ערכיי, אצהיר שמאוד הייתי שמח לו ישראל הייתה בטוחה ומשגשגת בגבולות '67.)

    לגבי הטענה שיש להחליט מתוך אידיאולוגיה, מה שיש לי לומר הוא שרוב אוכלוסיית הארץ (ואולי אפילו העולם) כנראה לא מסכימים עם מערכת הערכים שלך. זה לא רק אתה, יש בארץ מחלוקות ערכיות עמוקות ורחבות שלא ברור שיהיה אפשר אי פעם לפתור. לכן לפעמים צריך, בסוגיות בוערות, לשים שניה את הערכים בצד כדי להתקדם איכשהו יחד. בהתאם למה שכתבת בפסקה הראשונה: "נאמנות יתר לערכים … עלולה לגרור אדם לחוסר סבירות".

  9. יובל א.

    כתבת: במאמר שלך יש שתי טענות מרכזיות [..]. הראשונה היא שצריך לערב שיקולים ערכיים בהחלטה בנוגע לאיראן, בניגוד כביכול לעמדת פרופ' וינטר."
    לא מדויק. אני משער שלפי וינטר, בכל הכרעה מעורבים ערכים – בבחירת המטרה. הוא טען שהמקרה שלפנינו הוא מקרה בו למחלוקות הפוליטיות הרגילות אין תפקיד, משום שיש הסכמה על המטרה. טענתי שבפועל, דווקא עמדה פוליטית מובהקת יוצרת הטיה (התעלמות מאפשרות הפירוז). כלומר, הטענה שלי על תפקידם של ערכים בדיון וההטיה הספציפית היא טענה תיאורית. אי אפשר להתעלם מערכים כאן – אין מנוס כמך.

    "השנייה היא שההחלטה הנכונה היא יוזמת פירוז."

    לא מדויק – אני טוען שזו על-פניה האפשרות הכי סבירה, ושמגוחך ומופקר להתעלם ממנה.
    לגופו של עניין – השאלות הן האם יש הסדרי פיקוח טובים מספיק, והאם ניתן להגיע אליהם, ומהו המחיר של לנסות. מאד בקיצור, לשאלה הראשונה ממה שאני יודע התשובה היא ממש כן. לגבי השנייה – אני סבור שכן – כמעט כל מדינות האזור, וכמובן רוב העולם, מעוניין ויתמוך בכך. אבל זה כרוך במהלך מדיני וסיום הכיבוש, כאמור.

    כתבת:" לגבי הטענה שיש להחליט מתוך אידיאולוגיה, מה שיש לי לומר הוא שרוב אוכלוסיית הארץ (ואולי אפילו העולם) כנראה לא מסכימים עם מערכת הערכים שלך. זה לא רק אתה, יש בארץ מחלוקות ערכיות עמוקות ורחבות שלא ברור שיהיה אפשר אי פעם לפתור. לכן לפעמים צריך, בסוגיות בוערות, לשים שניה את הערכים בצד כדי להתקדם איכשהו יחד."

    אבל הטענה שלי היא בדיוק שזה לא הולך כאן – או שאתה פוסל פירוז מראש – לפני הדיון אפילו – בגלל שאינך מוכן לנסות זאת בשל הכיבוש – ואז אתה מקבל אולי מלחמת ברירה – או שאתה מנסה לקדם את עמדתך. ממה שאתה כותב, עולה שאתה מוכן לפרשות של מלחמת ברירה, כדי לא להתווכח על הכיבוש. אני מניח שלא לכך התכוונת…

    לגבי "אנטי-ערכים": בחירה ברע. ערך שלילי.