האם זאת באמת אותה מהפכה?

אנחנו מדברים לרוב על סולידריות וכולנו נדפקים מאותה מדיניות, אבל פני המחאה חושפים שסעים, פערים וריבוד מעמדי
ספיר סלוצקר-עמראן

אחד מהדיונים המשמעותיים מאז שהחלה המחאה בקיץ 2011 הוא הדיון על דרישות המחאה. הרי בקיץ 2011, כאשר דפני ליף תקעה את היתד לאוהל הראשון ברוטשילד, מצוקתה הייתה מצוקת מעמד הביניים ומחאתה הראשונית הייתה על מחירי הדיור המאמירים. אך דפני ליף תקעה את היתד, לפחות על פי התקשורת המיינסטרימית, לא רק למחאה ברוטשילד על הדיור אלא למחאה החברתית כולה ועל הנושאים החברתיים והכלכליים כולם. בהמשך הוקמו עשרות מאהלים ברחבי הארץ כשלכל מאהל הרכב שונה של משתתפים במעמד הסוציו-אקונומי – בגילאים, בהשכלה, במוצא ובמין.

הצבעה במהלך אסיפת עם במאהל לוינסקי. האם ההמונים יזעקו גם אל מול גזרות שפוגעות באוכלוסיות העניות אך לא בהן? צילום: קרן מנור / activestills.org

כבר בשלביה המוקדמים של המחאה ניתן היה לחלק את המאהלים לכאלה שהרכב האוכלוסייה שלהם ברובו ממעמד הביניים וכאלה שהרכב האוכלוסייה שלהם רובו מהמעמד הנמוך. דרישותיהם של יושבי המאהלים השונים היו שונות בעליל. התקשורת מיתגה וקידמה את המאבק כהתעוררות של מעמד הביניים, ובהתאם המאהלים שהוקמו בשכונות מצוקה, בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות ואלו שהרכב המשתתפים בהם היו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נתקלו בקושי ממשי להתחבר למאהלים של מעמד הביניים.

הקושי בהחדרת דרישות השכבות המוחלשות למחאה שבשלביה הראשונים עסקה אך ורק בנושאי מעמד הביניים עורר תסכול בקרב המנהיגים והמנהיגות שנוכחותם החלה לבלוט במאהלי הפריפריה השונים ובקרב פעילים חברתיים. מאהלים שהובלו על ידי אנשים קשי יום, חולים, אימהות חד-הוריות, אסירים לשעבר ומחוסרי דיור בהווה או לעתיד החלו להתארגן ולהתאגד, והוקמו "פורום פריפריה" וקבוצות נוספות שבחרו להוביל נושאים שחשובים להם. כך הם יצרו לעצמם במה שייצגה את האוכלוסיות המוחלשות במחאה החברתית ונתנה להם קול ובמה שרובם לא קיבלו – לא בתקשורת ולא באספות מאהלים שרוב נציגיהם ביקשו דרישות שלא ייצגו אותם.

פורום גוש הפריפריות היה מתחילתו ובבסיסו שותפות יהודית-ערבית, שלבה היה השילוב בין מאהל התקווה לבין מאהל יפו – שילוב שרבים נחשפו אליו בעצרות הגדולות, כששני המאהלים צעדו יחד תחת הסיסמה "יפו, התקווה – אותה מהפכה", והפך למעין סמל ולאחת התופעות המדוברות ב"סצינת המחאה" של מרכז הארץ.

אכן, המזרחים בשכונת התקווה וערביי יפו סובלים מבעיות דומות, כאלה שמאפיינות את "החצר האחורית" של ישראל בכלל, כמו ייבוש מנגנון הדיור הציבורי בישראל, וכאלה שמאפיינות את החצר האחורית של תל אביב בפרט, היכן שבתוך אותה העיר ממש ניתן למצוא שכונות פאר לצד שיכונים מתפוררים. מוצאם של מרבית היהודים בפורום גוש הפריפריות היה מארצות ערב, חלקם שומרי מסורת ורובם מחזיקים בדעות פוליטיות ימניות. הערבים הגיעו מיפו, מיישובים ערביים שסובלים מאפליה ומהזנחה רבת שנים ומכפרים בלתי מוכרים.

נשאלת השאלה, האם אותה תקשורת שהייתה אוהדת כל כך כלפי דפני ליף, הייתה ממשיכה לחבק אילו היתה האחרונה אם חד-הורית מזרחית שהקימה אוהל בגן בשכונת התקווה או ערבייה מיפו? לפני שאתם ממהרים לענות, קחו בחשבון את סיפורה של ליאת זוהר.

בקיץ 2010 הקימה ליאת זוהר מאהל בגן מול עיריית בית שאן. הרוב המוחלט של החברה בישראל  בוודאי לא שמע על הסיפור, שכן למרות שמאבקה היה על מצוקת הדיור שלה, בדגש על מצוקת הדיור הציבורי, הוא לא סוקר בתקשורת. מאבקה לא התפתח לעצרות ענק, אלא למאבק נגדי מצד רשויות הרווחה שאיימו לקחת לה את הילדים. בחורף 2011, היא כבר ארגנה את כל השכונה שלה והפגינה יחד עם עוד 300 נפגעי דיור מול ביתו של ראש העיר. מאבקה סוקר בתחקיריו המעולים של ניר חכלילי על הדיור הציבורי בעיתון "הארץ" וזהו האזכור הכמעט יחידי שניתן למצוא לקיומו של מאבקה באינטרנט.

נעבור כעת קדימה בזמן לקיץ 2012. כללי המשחק השתנו. משה סילמן ז"ל הדהים את כולם באקט שנקט בהפגנה לציון שנה לתחילת המחאה והזניק את פעילות האוכלוסיות המוחלשות לקדמת הבמה. אם בתחילת המחאה, למרות שקריאות לדיור בר השגה נשמעו מכל סמטה ברוטשילד, רוב הפעילים לא ידעו על מה ליאת זוהר בדיוק מוחה, הרי שבתקופה האחרונה אין הפגנה הקשורה למחאה החברתית בה לא עולה הדרישה לדיור ציבורי. קריאות אלה נשמעות בהפגנות מול ביתם של שר האוצר, שר השיכון וראש ממשלתנו האחד והיחיד השולט על ממלכתו ביד רמה ובזרוע נטויה ונחישותם של פעילים ונפגעי דיור ציבורי.

אחת ההפגנות המרגשות בשנה האחרונה הייתה ההפגנה בשכונת התקווה של מאהל התקווה ומאהל יפו שבה עמדו יחד ערבים ויהודים וצעקו מחובקים "יפו, התקווה – אותה מהפכה". משפט שהיה ליותר מסיסמא, שכן סימל את החיבור שהיה במסגרת "פורום פריפריה" של אוכלוסיות מוחלשות מרקעים שונים. ההבנה מתחילה לחלחל. זה הרי לא משנה אם אתה גר ביפו, בתקווה, באלעארקיב בנגב או בליפתא. כולנו נדפקנו ממדיניות הממשלות מאז הקמת המדינה? כולנו גם מספיק חזקים בשביל להתנגד להפרד ומשול ולהיאבק ביחד על עתיד המדינה והמקום שלנו בתוכה.

מנגד, עומדות קבוצות המחאה ופעילים המשתייכים למעמד הביניים. ביחד כולנו צועקים שזאת אותה מהפכה. אבל האם זאת באמת אותה מהפכה? תלוי איך כל אחד מגדיר מהפכה. קל לנו לדבר על סולידריות, אבל מי מאיתנו יעמוד במבחן כשאולי נקבל איזשהם תמריצים במיסים, בשכר ובארנונה כהקלות למעמד הביניים ויגיד שזה לא מספיק טוב בשבילו. כי אחרי הרפורמות עכשיו הוא יסתדר אבל הוא יודע שלעובד הקבלן שמנקה לו את המשרד זה לא יספיק, אז הוא ממשיך למחות יחד איתו.

בכלל, האם הסולידריות שעליה אנחנו אוהבים כל כך לדבר היא דו כיוונית או שהיא רק מהווה כותרת משמחת? איך תיראה הסולידריות הזו כשהמחאה תסתיים, וחלקנו ישוב לווילה ממנה באנו וחלקנו לצריף בו גדלו הורינו ובו גדלנו אנו? האם באמת יכול להיות פה מאבק משותף לעתיד יותר טוב בלי להתייחס לעבר של כל אחד מאיתנו? בלי לדבר על פריווילגיות שניתנו לחלק מהקבוצות ופריווילגיות שנלקחו לחלק מהקבוצות? האם קל לנו להגיד שכולנו ביחד, במקום שווה במאבק, כשחלקנו נמצאים בקבוצה החלשה יותר וחלקנו בקבוצה החזקה יותר בחברה?

השיח על ההבדלים בינינו ועל המקומות השונים מהם אנחנו מוחים צריך לקבל מקום מרכזי. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה בין מזרחים/ות לאשכנזים/ות, מה בין יהודים/יות וערבים/יות, מה בין אוכלוסיות מוחלשות למעמד הביניים ומה בין הגמוניה לעם, ולזכור שהפערים האלה מכריעים את המאבק. עלינו לתת לשיח הזה מקום מרכזי ולהעמיד את עצמנו שוב ושוב במבחן הסולידריות האולטימטיבי.

במסגרת "מפגשים מזווית כהה" יוקרן הערב (ד') בסינמטק תל אביב הסרט "התעוררות" בימוי: טלי שמש ואסף סודרי (יוצרי הפרויקט) ולאחריו יתקיים דיון בהנחיית הנא עמורי ובהשתתפות דפני ליף, ליטל בר, מירב מיכאלי וטלי שמש

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חנה אדה

    ראשית זו כלל לא מהפכה מכיוון שלא היה שום שינוי. זו מחאה!!!!
    ישר כוח לחלוצי המחאה ולא משנה מי העדות/ המגזרים/ קבוצות עניין וכ'( נכים, סטודנטים, חד הוריות, קשישים,עיירות פיתוח וכ'…) העניין שמקבלי ההחלטות במדינה לא "סופרים" אותנו למעט בקלפיות,רק ןעדות ללא ישום החלטות וללא הקצאות. לכן שם צריכה להיות המחאה הגדולה!!!שם צריך השינוי המהותי לבוא לידי ביטוי.
    דוגמא מר סער מדבר הקצאה למימון טיולים בביה"ס – לא כולם צריכים סיוע!!! מהלך זה רק יעצים פערים. צריך שינוי פרדיגמה בניהול המדינה!!!
    לצערי אין לנו אישים רבים בעלי שיעור קומה הרוב רודפי כסאות או שיכורים מכוח!!!

  2. מ

    כן, חשוב לבדוק היטב את כל הניואנסים ולדקדק בקוצו של יוד לפני ש(לא) יוצאים לרחובות

  3. אורן ארנון - חיפה

    מסכים עם הדברים שנכתבו כאן. גם בחיפה נוצר חיבור חשוב בין תושבי שכונות שונות, מארצות מוצא שונות, יהודים וערבים. המאבק החברתי צריך להיות לדעתי מאבק כלל-אזרחי, ולפעול לחיזוק התרבות הדמוקרטית לצד הלכידות החברתית.

    הדברים נכונים גם באשר לקולן של השכנות המוחלשות (העשירון הראשון והשני), וחשוב להזכיר כאן גם את ישראל טויטו, שהקים בשנת 2002 את "כיכר הלחם" בתל-אביב, ונותר כמעט לבד במאבקו מול הממשלה והעירייה, עד לפטירתו בספטמבר 2006.