• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא

האמונה העיוורת בכלכלה החופשית יצרה מצב שבו אי-השוויון התקבל בציבור כדרך הנכונה לפיתוח כלכלי, וזכה לביקורת מועטה במשך תקופה ארוכה. במהלך תקופה זו התאפשר להון לברוח עם הקופה ולהרגיש טוב עם זה. עכשיו מתחילה ההבנה לחלחל
איציק ספורטאאיציק ספורטא

מרצה בכיר בפקולטה לניהול שבאוניברסיטת תל אביב ופעיל חברתי סוציאל-דמוקרט. חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון בישראל ובאספה הכללית של עמותת הל"ה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית.

אז חתן פרס נובל, הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, התראיין ואמר ש"העלייה החדה באי-השוויון הכלכלי בארה"ב הביאה את הכלכלה לסף חורבן". למה התבטאות כזו מעוררת השתאות? הרי ידוע שהקפיטליזם המבוסס על הנחות חסרות שחר אמור היה לייצר לא רק צמיחה ועושר, אלא גם אושר ורווחה. והנה, גם אנשים מלב הממסד הכלכלי מגיעים למסקנה הזאת, ולזכותו של שטיגליץ ייאמר שהוא כבר מעל לעשור טוען שהמדיניות הכלכלית אינה אלא כסות להשתלטות של ההון על הכלכלה, לטובת ההון.

חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ. עכשיו יוצא נגד אי השוויון, אך מה היו עמדותיו בעניין הסרת המגבלות על הפעילים בשוק ההון בתקופת קלינטון? צילום: cc by-World Economic Forum

ההשתלטות הזו לא נראתה בעייתית מלכתחילה מכיוון שרבים גם באקדמיה, גם בממשלות השונות וגם בכלכלה קיבלו באהבה את ההנחה שפעילותם היא הדרך הטובה ביותר לייצר רווחה לכלל. כדי שזה יקרה, לטעמם, היה צריך לשחרר את המגבלות על העסקים. ואכן המגבלות הללו הוסרו, בעיקר על הפעילים בשוק ההון, ובעיקר בתקופת ממשלו של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון (שטיגליץ שימש כיועץ הכלכלי של אותו נשיא, ואני לא יודע מה היו עמדותיו בנושא בזמן אמת).

בתיאוריה הכלכלית השלטת, אי-שוויון אינו בעיה אלא פתרון, מכיוון שהוא משמש תמריץ להשקעת מאמץ על ידי אנשים רציונליים במטרה למקסם תועלת. כך שאי-שוויון הוא כמעט כורח כדי שאנשים בכלל יעשו משהו. כמובן שכאשר חושבים כך, אין גבול לאפקט התמריצי של אי-שוויון, שנראה שככל שהוא גדול, כך ייטב. אי לכך, בשנים העליזות של הניאו-ליברליזם הגואה, הדיון באי-שוויון כבעיה הפך להיות נחלתם של אלו שאינם אנשי מקצוע ש"מבינים" בכלכלה, אלא של פופוליסטים וחברתיים למיניהם.

אלא שהדיון בצמיחה ובאי שוויון אינו בדיוק חדש גם בקרב כלכלנים ממסדיים, למשל, סיימון קוזנץ (ההוא שפיתח את מדד התוצר ולאחר יצא כנגד השימוש שעושים בו), כתב ב-55' מאמר שבו דן בצמיחה ואי-שוויון ומצא שבשלבים מסוימים של התפתחות כלכלית אי-השוויון עולה ולאחר מכן קטן. אחרים דנו בגבולות שבהן אי-השוויון מפסיק להיות תמריץ והופך לנטל.

האמונה העיוורת של הממשלה בכלכלה החופשית והסילוק של כל מגבלה המפריעה לקיומו היעיל של השוק החופשי יצרו מצב שבו אי-השוויון, כמו גם חיסול המנגנונים של מדינת הרווחה, התקבלו בציבור כדרך הנכונה לפיתוח כלכלי וזכו לביקורת מועטה במשך תקופה ארוכה. במהלך תקופה זו התאפשר להון לברוח עם הקופה ולהרגיש טוב עם זה – כי הרי הם לא רק עושים לביתם אלא תורמים לכלל, מה זה אם לא הטוב בעולמות האפשריים.

הדיון בצמיחה ובאי שוויון אינו בדיוק חדש גם בקרב כלכלנים ממסדיים

כאשר אי-השוויון אינו משהו שצריך לדאוג בגינו, אפשר גם להתעלם מתפיסת העולם שרואה באי השוויון רעה חולה לכשעצמה שצריך להיאבק בה. לא צריך להיות רדיקלי מדי כדי לקבל טענה זו. גם פילוסוף ליברלי כמו רולס גרס כך, אף שקיבל חלק מההנחות של הכלכלה, אלא שהוא יצא מהנחה שאי-שוויון הוא דבר שבני אדם לא יקבלו אלא אם כן יהיה ברור שאי-השוויון בפועל ייצר טוב לאלו שנמצאים במצב הגרוע ביותר בחברה. זאת אומרת שיש אפקט תמריצי לאי-שוויון, אבל הוא צריך להיות מוגבל.

הבעיה שלי עם הדיון העכשווי באי-שוויון אינו בממצאים וגם לא בפרשנות, אלא באיחור הרב בו הוא מגיע לדיון הציבורי. לאיחור הזה יש משמעות משום שהרבה יותר קשה לפרק מוקדי כוח קיימים וממוסדים מאשר למנוע את הקמתם. ההון חזק עד כדי כך שגם כאשר כל ההנחות שהביאו לחיזוקו מתמוטטות ואיתם יחד הכלכלות בהן הוא פועל, והצלת הכלכלה עוברת דרך הכיסים שלו. בכל זאת, אולי טוב מאוחר מלעולם לא, רק שעכשיו צריך לפרק לא רק את האידיאולוגיה אלא גם את מוקדי הכוח הללו. הניסיון לפרק אותם החל, השאלה אם תהיה מספיק התמדה והתגייסות כדי לעשות זאת ולהגדיל את השוויון ככל שניתן.

כנראה שיעניין אותך גם: