מוטב מאוחר מאשר לעולם לא

האמונה העיוורת בכלכלה החופשית יצרה מצב שבו אי-השוויון התקבל בציבור כדרך הנכונה לפיתוח כלכלי, וזכה לביקורת מועטה במשך תקופה ארוכה. במהלך תקופה זו התאפשר להון לברוח עם הקופה ולהרגיש טוב עם זה. עכשיו מתחילה ההבנה לחלחל
איציק ספורטאאיציק ספורטא

מרצה בכיר בפקולטה לניהול שבאוניברסיטת תל אביב ופעיל חברתי סוציאל-דמוקרט. חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון בישראל ובאספה הכללית של עמותת הל"ה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית.

אז חתן פרס נובל, הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, התראיין ואמר ש"העלייה החדה באי-השוויון הכלכלי בארה"ב הביאה את הכלכלה לסף חורבן". למה התבטאות כזו מעוררת השתאות? הרי ידוע שהקפיטליזם המבוסס על הנחות חסרות שחר אמור היה לייצר לא רק צמיחה ועושר, אלא גם אושר ורווחה. והנה, גם אנשים מלב הממסד הכלכלי מגיעים למסקנה הזאת, ולזכותו של שטיגליץ ייאמר שהוא כבר מעל לעשור טוען שהמדיניות הכלכלית אינה אלא כסות להשתלטות של ההון על הכלכלה, לטובת ההון.

חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ. עכשיו יוצא נגד אי השוויון, אך מה היו עמדותיו בעניין הסרת המגבלות על הפעילים בשוק ההון בתקופת קלינטון? צילום: cc by-World Economic Forum

ההשתלטות הזו לא נראתה בעייתית מלכתחילה מכיוון שרבים גם באקדמיה, גם בממשלות השונות וגם בכלכלה קיבלו באהבה את ההנחה שפעילותם היא הדרך הטובה ביותר לייצר רווחה לכלל. כדי שזה יקרה, לטעמם, היה צריך לשחרר את המגבלות על העסקים. ואכן המגבלות הללו הוסרו, בעיקר על הפעילים בשוק ההון, ובעיקר בתקופת ממשלו של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון (שטיגליץ שימש כיועץ הכלכלי של אותו נשיא, ואני לא יודע מה היו עמדותיו בנושא בזמן אמת).

בתיאוריה הכלכלית השלטת, אי-שוויון אינו בעיה אלא פתרון, מכיוון שהוא משמש תמריץ להשקעת מאמץ על ידי אנשים רציונליים במטרה למקסם תועלת. כך שאי-שוויון הוא כמעט כורח כדי שאנשים בכלל יעשו משהו. כמובן שכאשר חושבים כך, אין גבול לאפקט התמריצי של אי-שוויון, שנראה שככל שהוא גדול, כך ייטב. אי לכך, בשנים העליזות של הניאו-ליברליזם הגואה, הדיון באי-שוויון כבעיה הפך להיות נחלתם של אלו שאינם אנשי מקצוע ש"מבינים" בכלכלה, אלא של פופוליסטים וחברתיים למיניהם.

אלא שהדיון בצמיחה ובאי שוויון אינו בדיוק חדש גם בקרב כלכלנים ממסדיים, למשל, סיימון קוזנץ (ההוא שפיתח את מדד התוצר ולאחר יצא כנגד השימוש שעושים בו), כתב ב-55' מאמר שבו דן בצמיחה ואי-שוויון ומצא שבשלבים מסוימים של התפתחות כלכלית אי-השוויון עולה ולאחר מכן קטן. אחרים דנו בגבולות שבהן אי-השוויון מפסיק להיות תמריץ והופך לנטל.

האמונה העיוורת של הממשלה בכלכלה החופשית והסילוק של כל מגבלה המפריעה לקיומו היעיל של השוק החופשי יצרו מצב שבו אי-השוויון, כמו גם חיסול המנגנונים של מדינת הרווחה, התקבלו בציבור כדרך הנכונה לפיתוח כלכלי וזכו לביקורת מועטה במשך תקופה ארוכה. במהלך תקופה זו התאפשר להון לברוח עם הקופה ולהרגיש טוב עם זה – כי הרי הם לא רק עושים לביתם אלא תורמים לכלל, מה זה אם לא הטוב בעולמות האפשריים.

הדיון בצמיחה ובאי שוויון אינו בדיוק חדש גם בקרב כלכלנים ממסדיים

כאשר אי-השוויון אינו משהו שצריך לדאוג בגינו, אפשר גם להתעלם מתפיסת העולם שרואה באי השוויון רעה חולה לכשעצמה שצריך להיאבק בה. לא צריך להיות רדיקלי מדי כדי לקבל טענה זו. גם פילוסוף ליברלי כמו רולס גרס כך, אף שקיבל חלק מההנחות של הכלכלה, אלא שהוא יצא מהנחה שאי-שוויון הוא דבר שבני אדם לא יקבלו אלא אם כן יהיה ברור שאי-השוויון בפועל ייצר טוב לאלו שנמצאים במצב הגרוע ביותר בחברה. זאת אומרת שיש אפקט תמריצי לאי-שוויון, אבל הוא צריך להיות מוגבל.

הבעיה שלי עם הדיון העכשווי באי-שוויון אינו בממצאים וגם לא בפרשנות, אלא באיחור הרב בו הוא מגיע לדיון הציבורי. לאיחור הזה יש משמעות משום שהרבה יותר קשה לפרק מוקדי כוח קיימים וממוסדים מאשר למנוע את הקמתם. ההון חזק עד כדי כך שגם כאשר כל ההנחות שהביאו לחיזוקו מתמוטטות ואיתם יחד הכלכלות בהן הוא פועל, והצלת הכלכלה עוברת דרך הכיסים שלו. בכל זאת, אולי טוב מאוחר מלעולם לא, רק שעכשיו צריך לפרק לא רק את האידיאולוגיה אלא גם את מוקדי הכוח הללו. הניסיון לפרק אותם החל, השאלה אם תהיה מספיק התמדה והתגייסות כדי לעשות זאת ולהגדיל את השוויון ככל שניתן.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עומר

    האם אתה מאמין שהזכות לעבוד עומדת בפני עצמה, (לצד הזכות לקיום בכבוד וכיו"ב)?

    למה שקוראים מקג'וב – עבודה כורחנית שחוזרת על עצמה – איננה באמת משרה שהיינו רוצים לראות יותר מדי כמותה בשוק.

    אבל מאיפה יגיעו המשרות האחרות, הטובות יותר, היצירתיות, המספקות והמתגמלות?

    האם הממשלה צריכה ליזום/לעודד את הייצור של המשרות האלה ללא לאות כדי להבטיח מקסימום או כמה שיותר תעסוקה?

  2. מיכאל לינדנבאום

    נכון כתב ספורטא ידידינו:"קשה לפרק מוקדי כוח קיימים וממוסדים מאשר למנוע את הקמתם".
    צריך להזכיר,במיוחד לצעירים יותר שלפני 30 שנה כל מוקדי הכוח נכלכליים היו בידי הממשלה ההסתדרות והקואופרטיבים,ורמת השיוויון היתה בין הגבטהות בעולם(ברמה של סקנדינביה).
    ולמרות שכלל לא היו טייקונים,והיתה מדינת רווחה (בוודאי יחסית להיום),האנשים הרגילים חושבים לתומם שהטייקונים היו פה מאז ומעולם,וגרוע מזה ,הם חושבים שהטייקונים "נותנים לנו פרנסה",בעודם עיוורים לחלוטיו לעובדה,שהטייקונים נולדו מהבזיזה של אמצעי ייצור ציבוריים,ושהם לא ייצרו אפילו מקום עבודה אחד.
    הפיתרון היידי הוא הלאמה חוזרת של כל מה שנבזז על ידי פושעי ההפרטה.

    1. Vladimir

      מסכים עם כל מילה

  3. אסתר בן חור

    ראו גם: 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם

  4. אורן ארנון - חיפה

    האם מישהו יודע על תירגום שיצא או מתוכנן לצאת? יש משמעות, לפחות רטורית, דווקא להביא את דבריו של מישהו שהיה בלב המערכת הכלכלית הניאו-ליברלית. כמובן שאינני רואה טעם להפוך את שטיגליץ (או כל אדם אחר) לגורו חדש בסיגנון מילטון פרידמן, אבל נראה לי שבוויכוח עם תומכי הכלכלה הניאו-ליברלית עדיף "להצטייד" בטיעונים של פרופ' שטיגליץ, מאלה שמשמיע ד"ר שטייניץ.

  5. שמעון עשור

    החוק שאוסר על משחקי הפירמידה שוכח שהכלכלה הקפיטליסטית היא משחק הפירמידה הכי גדול בהיסטוריה. לכן, באופן טבעי יש בסיס רחב של פראיירים שנשארים עם החלום ביד ובקצה יש קבוצה קטנה שמלקטת את הקצפת…בעצם ביבי אומר את זה יותר טוב (רק מתכוון הפוך) – האיש השמן שיושב על כתפי האיש הרזה.

  6. איב

    יאופשר אך ורק עם פירוק המערכת המתירה לבנקאים ולבנקים בלבד את המלאכה של ייצור כסף מבוסס חוב.
    כל עוד המערכת המוניטרית השלטת גלובלית של "בנקאות ביחס רזרבה" תמשיך לייצר כסף-אוויר על בסיס חוב וריבית מעריכית ללא סוף, בשיעור של 1:732 כמו שעשו "זקס את גולדמן" במשבר האחרון והנמשך,שהינו הונאת פונזי קולוסלית שכל אדם וגוף פיננסי -פרט לבנקאים-היה נכלא בגינם למאסר עולם לפחותף,
    לא תהא תקומה לכלכלה ולחיים כלכליים הוגנים עבור האדם מן השורה.
    לא ניתן בשום חילוץ טריליארדי מסוגו להוציא את המדינות והכלכלות הגלובליות מהתרסקות,שהינה עניין של זמן ובלתי נמנעת מתימטית לחלוטין-
    משום שהחוב בלבד או ליתר דיוק תשלום הריבית עליהן הוא מבוסס הוא השמן לגלגלי השיטה המייצרת גיאות ושפל כספי לפי האינטרסים שלה.
    הפלוטרכיה המנפיקה כסף בהנחה שהריבית ,לרבות כספי הריבית על החילוץ , מושבים בחזרה לכיסיה, בגושפנקא של המחוקק
    (עוולה לאין שיעור),
    לא תניח לפוליטיקאי לאפשר סדר יום חברתי-רווחתי הוגן ושיוויוני.
    על כל ממשלה להדפיס את הכסף נטול -החוב והריבית בעצמה לעצמה ובעבור אזרחיה.
    בסגנון ה GREENBACK , שהנהיג אברהם לינקולן בשלהי המאה התשע עשרה לשם מימון המלחמה ללא ריבית והחזרי חוב שהיו מרוששים את אזרחי אמריקה אל עברי פי-פחת.
    אקט הנפקת כסף הינו אקט סוברני שאל לו לעבור לידי תאגידים שבינם לבין כל עניין לטובת הציבור אין ולא כלום.
    ממשלה ריבונית באקט פיננסי ריבוני כנציגי הריבון האזרח בלבד היא זו שמוטלת עליה חובת הדפסת כסף בנפח מספיק דיו וללא נטילת חוב בעצמה בכדי לאשפר קיום הוגן נגיש ובר-קיימא לאזרחיה.
    זה קרה בשיטת ה"מקלות" בימי הנרי ה-8,אשר שהחליפה משך שש מאות שנה את הכסף בהצלחה מרובה וללא חוב וריבית כלל מה שגרם לשגשוג כלכלי ופריחה לכל אדם אישה וטף.

  7. אלי קליר

    בראוו לאיציק ספורטא על הרשימה הקצרה והקולעת שלו.
    אני מציע שלא להתווכח על גסיסת הקפיטליזם בגלל אי השיוויון המובנה בתוכו (וגם הנורמות האנטי מוסריות המזינות אותו) שהרי לא מתווכחים עם עובדות, כי אם להתחיל לחשוב על הפאזא הבאה של השדה הכלכלי- מה יהיה הכוח, האנרגיה, שיפעילו את הכלכלה לאחר שהקפיטליזם ישבוק חיים.