"הם חודרים לך מתחת לעור, מדברים בלשונך והורגים אותך בשמך"

קטע מתוך התרגום החדש של הספר "שקיעת הקולונל" מאת מחמוד דולת-אבאדי
מחמוד דולת-אבאדי

תרגום מפרסית: אורלי נוי

(הימים ימי מלחמת איראן-עיראק. בלילה עגום וגשום מתדפקים שני שוטרים על שער ביתו של איש זקן. עד עלות השחר עליו לקבור את בתו הצעירה שהוצאה להורג. המהפכה האסלאמית באיראן טורפת את ילדיה. הלילה קצר. תודעתו המעורפלת של הזקן מדלגת בין עבר להווה ומקשה עליו את ביצוע המשימות המוטלות עליו. הוא מהרהר בימי זוהרו כקולונל בצבא השאה, ברגעי השפל שלו, בגיבורים לאומיים איראניים שנרצחו ובבני משפחתו. ילדיו השתתפו במהפכה; שלושה כבר מתו ושני הנותרים – מתים-חיים. "שקיעת הקולונל" מאת מחמוד דולת-אבאדי נכתב בראשית שנות השמונים, נאסר לפרסום באיראן ומעולם לא ראה אור בפרסית. התפרסם עד כה בגרמנית, אנגלית, וכעת בעברית. מחמוד דולת-אבאדי ממשיך להתגורר וליצור באיראן).

"כמה נורא, אבא! שמעתי שאלוהים הורג את היקרים לו ביותר. גם המדינה שלנו הרגה והורגת את הבנים שאוהבים אותה יותר מכול. האם איראן שלנו היא ההתאבדות עצמה? לא, כל אידיוט יכול להבין את זה… כמה איום האסון. הם חודרים לך מתחת לעור, מדברים בלשונך והורגים אותך בשמך. חידלון, חידלון. מוחקים אותך בשם הגאולה והישועה. עבדי האתמול, אלה שהיו בדיוק כמוך, משמידים אותך. קודם הם משפילים אותך במבטיהם, אחר כך מחרימים את זהותך בלשונם, ובסופו של דבר משסעים אותך בשיניהם. ופתאום עולים מקרב עדר העבדים קולות משונים שמעבירים צמרמורת בגופך, קולות שכבר אינם קולותיהם, ואתה מבין שזה הסוף כי המוח שלהם כבר נשטף: 'תהרגו אותו! תטרפו אותו! האויב הגדול ביותר שלכם הוא אחיכם, זה שינק אתכם חלב מאותו השד! הנחש רובץ בתוך הבית, רוצצו את ראשו! הנחש הוא ילדיכם, אמכם ואחותכם, קרובי המשפחה שלכם, הדור שלכם והצעירים שלכם, אז חסלו את הדור! חסלו את החיים! חסלו את הנעורים! הם צוחקים לכם בפנים, רסקו להם את השיניים!' והנה, הצחוק עצמו הוא בבחינת בגידה, הבכי והיגון מלבלבים, ואתה רשאי להצטרף לקינה הציבורית ולבכות על העוול שנעשה לך ועל תמימותך; ובכייך זה הוא מקור צחוקם הרחב של רודפי הנקמה, הצוחקים לתמימים בעולם, לקורבנותיהם. אנחנו הולכים ומאבדים אחיזה מדור לדור, ומה שנותר מאתנו הוא רק קיום מטושטש וכנוע, שמשלים עם החוליים הקטלניים ביותר של העתיד. לפיכך, אם יבקשו אנשי העתיד לשפוט אותנו, אם תינתן להם ההזדמנות לשפוט את עברם, הם יאמרו: 'אבותינו היו אנשים ששיקרו לעצמם, האמינו לשקרים שלהם, נפלו קורבן לאמונתם והחלו לפקפק בה רק אחרי שכבר חוסלו כליל וראשם נערף'."

הקולונל האזין, כבוי, לדברי אמיר. אמיר התאמץ מאוד לדבר באופן שקול והגיוני, ולפחות בנוכחותו של הקולונל הוא נראה מרוכז והשתדל לא לאבד את קור רוחו. הקולונל מצדו ניסה להבהיר לאמיר בתגובתו – אף שאמיר לא הביט באביו כלל – כי הוא מקשיב לדבריו ללא קשר להיותו אביו, וכי בין שהוא מסכים לדבריו ובין שלאו, אין ברצונו שמערכת היחסים שלהם כאב ובנו תאפיל על האמת. על פניו, לא היתה לקולונל סיבה להתגאות בבנו, אך עמוק בלבו, העובדה שבנו התאמץ לחשוב על מצבם של בני ארצו הסבה לו קורת רוח, מכיוון שבעבר לא היה בהתבטאויותיו של אמיר שמץ ממה ששמע ממנו היום. כמו יתר בני גילו, כאשר הגיע לגיל הבגרות הוא היה צעיר רומנטי שהאמין בלהט כי בכוחו לשנות את העולם. אז קדימה למפלגה! במהלך מעצרו, מאסרו והעינויים שעבר, הוא חשב מדי פעם על המציאות. בראשית המהפכה, כאשר השתחרר מהכלא, הוא השתדל לשמר בתוכו במקביל הן את הלהט והן את הספקנות, אך ככל שהתקדמה המהפכה וחוללה תמורות, הוא הלך שבי אחר ההטפות והצטרף לשורות התומכים בשלטון, למרות הגרעין הספקני שבו.

מפגינים בטהרן, 1979

להוט ונלהב צעד בשורותיהם, וכאשר הונחו הסכינים על הצווארים, אמיר, שראה בעצמו שותף להשחזת הסכינים, כמו התפרק. מכאן ואילך אפפה החשדנות את קיומו, כאילו ביקש לחקור הכול בכוח מחשבתו – אם כי השעה כבר היתה מאוחרת מדי, ובכל מקרה לא היה באפשרותו להכיל את כל מה שהתרחש סביבו ואפילו לא להבין את מקצתו בכוחות עצמו. ומכיוון שחש עצמו מרומה, לא יכלו הרהוריו להצמיח אלא תחושת תיעוב: הוא הוּלך שולל מאמצע הדרך, שהיתה, למעשה, הדרך כולה. הטרגדיה של אמיר היתה בזה שלא נמנה עם אלה שהוצאו להורג, הוקעו או נמלטו, וגם לא עם אלה שנעשו חלק מהמנגנון ויוצאו להורג, יוקעו ויימלטו בזמן אחר. אמיר השתייך לכלואים שבתווך, אלה שמתו בתוך עצמם בכל דקה ודקה, היו מוקעים בעיני עצמם וחיו בבריחה מתמדת מפני עצמם. הוא נקרע בתוכו ושינן, "לא! אני מסרב לבכות על מות יקירַי, אני מסרב להגיש את צווארי לתליין, ואני מסרב לשתף פעולה עם השקר! הדבר היחיד שאני יכול לעשות ומתכוון לעשות הוא להרוג את עצמי".

הקולונל עוד היה מסוגל לשאת את דבריו אלה של אמיר והשתדל לראות בהם ביטוי לחשיבה רציונלית של בנו, אך בזה לא הסתכם העניין, שכן אמיר התפלש בתוך רגשות התיעוב והייאוש ורגשות האשם, והשלים את בידודו כשפרש למרתף. במקום לדבר –– התמסר לדממה, ובמקום לחשוב –– נכנע לסיוטים. זרועותיו התארכו, הן היו ארוכות יותר מכל איברי גופו, ואצבעותיו היו עוד יותר ארוכות מהזרועות. כשפתח את אגרופו וחשף את כף היד, נעלם כל גופו מאחוריה עד שנראה כמו מטבע שטוח, ורק עיניו מלאות השנאה הציצו מבין האצבעות. הוא החדיר את ידו הענקית ואת האצבעות הארוכות לתוך גופה של אמי, ובתנועה סיבובית אחת שלף החוצה את הרחם בשלמותו. כף היד שלו היתה מכוסה בדם וברקמות מרוטשות, ואנחנו גססנו בין אצבעותיו הדומות לטלפי חיה טורפת, כמו גוזלים שטרם בקעו; אני, פרבאנה, מסעוד ומוחמדתקי. והוא שלף אותנו החוצה בטלפיו, עם הרחם, מוכה טירוף ושנאה, וראיתי את ידו הארוכה והגרומה, שנראתה חנוטה, טבולה בדם עד למרפק, עד לשרווליו המופשלים, ואף אחד מאתנו לא ידע מתי נתפגר. צרחנו, אבל קולנו לא בקע. ניסינו לנפנף בכנפיים, אבל כנפי הבוסר שלנו נטחנו בין הכפות השדופות.

סערה השתוללה, ואנחנו היינו לכודים בתוך סבך של ענפים יבשים ובתוך טלפיו של עוף דורס. היתה סערה וצרחותינו לא נשמעו והטירוף עטף אותנו כמו שמים, גדול וחשוך, כשהטלפיים הורידו אותנו לבסוף לאדמהוכבר לא הבנתי מה קורה עד שהרגשתי שגרוני מתחמם ומתמלא בדם שהוא השתין, ואז שמעתי את קול החבטה של אבן מצבה עתיקה ומושחזת על ראשי, על עורפי, על לחיי, על כתפי, על הגפיים ועל הלשון. הכאב שיתק אותי, הפכתי לגוש בשר טחון, לשוני נלעסה בפה והוא ממשיך להכות עוד ועוד את איברו – אותי – ולא מרפה. הוא מניח את איברו על חתיכת אבן שחורה במסדרון הבית הישן ההוא בכפר הישן, ומשתין דם, וזה זורם דרך גרוני הלאה לרחוב ומתיז על העוברים והשבים. כשהוא נתקף פרכוסים, שמש צהריים של אוגוסט מכה מעל בחוזקה, חסרת רחמים, ואני לפות בין רגליו, מסריח, נרקב. הזבובים מכסים אותי, ופצעי הופכים אטאט לגלדים מוגלתיים שהולכים ומתפשטים, ואני מכסה קודם את רגליו ואחר כך את זרועותיו ואת הבטן והחזה והראש והכתפיים, ומכסה את שפתיו ולשונו ופיו עד שנירקב יחדיו, מושחתים סופית.

מאוחר יותר יבואו אנשי "סעיף ארבע"1 לחטא את כולנו, אבל משום שההשחתה והריקבון כבר עברו כל גבול, הם ייאלצו להפריד במספריים, בסכין מטבח ובמסור דוראשי בין בשרנו הרקוב לבין העצמות. מכיוון שהריקבון כבר הגיע עד למח העצם שלנו, העניין לא מסתיים בהסרת הבשר הנגוע, ולכן הם מחליטים לנסר את עצמותינו ומתחילים קודם כול לשסע את הגוף המושחת ואחר כך להרכיב אותו מחדש כמו שימצאו לנכון. אני שוכב שוב על דרגש הבטון בבית הטהרה, עצמותי משותקות, ואני שומע רק את קול המסור המנסר בהן ואת רעש הבולדוזרים שחופרים בורות מחוץ לבית הטהרה כדי לטמון בהם גושי ריקבון נוספים. אני שומע כמה מהקברים נפתחים ובדמיוני אני רואה שהם מוציאים מהם את הגופות ומלבישים אותן במחלצות, ונותנים בידיהן מקלות הליכה משובצים אבנים יקרות, ומוליכים אותן בתהלוכה מפוארת, כשתזמורת מנגנת לרגליהן, כדי להלל ולשבח אותן, ומספרים שבקרוב תעלה על מסך הקולנוע הגדול הצגה עצובה מאוד בעיבוד מודרני. ואני שוכב על הדרגש בבית הטהרה כשהם מנסרים את עצמותי, ושומע אותם אומרים שהם ישרפו את השאריות הרקובות שלי בבור שמאחורי בית הטהרה ומצטמרר כשאני חושב על ריח העצמות והבשר השרופים וריח הטחב, ועולה בי בחילה, אבל אני כבר לא מסוגל להקיא.

"אמיר… אמיר… בני, לפחות תרחם על אביך!"

—————————————————————————————–

1 Point Four Program – תוכנית הסיוע האמריקנית למדינות מתפתחות שהציג הנשיא טרומן בינואר 1949

שקיעת הקולונל

מאת מחמוד דולת-אבאדי

תרגום מפרסית: אורלי נוי

הוצאת עם עובד / ספריה לעם

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. צבי

    יופי של סיפור. יופי של תרגום. חגיגה לחובבי איראן ותרבותה