• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מה אנחנו רואים כאן

הסרט "כך ראינו", המורכב מסרטוני 8 מ"מ של צלמים חובבים – רובם-ככולם גברים יהודים אשכנזים בני המעמד הבינוני – מעורר תחושת נחת נוסטלגית מענגת לצד חוויית אי-נחת פוליטית עמוקה. ובכך כוחו
יהודה שנהב

"כך ראינו" הוא מסמך קולנועי שלא כדאי להחמיץ. סרטם של אריק ברנשטיין ואליאב לילטי (המוקרן כעת בסינמטק תל אביב ובקרוב ברחבי הארץ) מורכב מממספר רב של אפיזודות שצולמו על ידי צלמים אנונימיים במצלמת 8 מ"מ משנות השלושים ואילך. לכאורה אין סדר ואין שיטת מיון סוציולוגית במקבץ הצילומים, לבד מן השרשור הכרונולוגי: סצינות משפחתיות מרגשות. ילדות בשמלות חדשות מתקשטות בעדיים. ימי הולדת. חנויות גדושות ותנועה סואנת במרכז תל אביב. צילומים נדירים המתעדים את  הירי על אלטלנה, את בגין ובן גוריון. משה דיין משתין בציבור. לצדם צילומים המתעדים יחסי יהודים-ערבים. עולים חדשים. מזרחים. ברקע נשמע קולם של המשוררים הקנוניים: אברהם שלונסקי. דוד אבידן. רוני סומק. זהו ניסיון ללכוד את הנוסטלגיה באמצעות היסטוריה חברתית מלמטה.

אלא שהפרובלמטיקה של המבט והמיצוב הזה נחשפת בהדרגה כבעייתית. הצלמים הם רובם-ככולם גברים יהודים אשכנזים בני המעמד הבינוני ונקודת המבט שלהם הומוגנית: יהודית, גברית, אשכנזית ואמידה. עם זאת, היא חושפת מגוון של אפיזודות מרגשות ומלמדות. מה שבולט מאוד לעין הוא הדמיון בין נקודות המבט הללו והסיפור ההגמוני של המדינה. למרות שהצלמים היו אינדיבידואלים, דוברים מטעם עצמם בלבד, בכל זאת מתקבל סיפור קולקטיבי, אידיאולוגי. הנרטיב שלו מוכר ומטלטל: פליטות יהודית חסרת מצפן, נישול ובזיזה של הפלסטינים, התנשאות, קידוש המוות והצדקת המלחמה. כל אלה מוצדקים בטראומה של השואה.

בסרט מופיעים מגוון אירועים קשים לצפייה. למשל, התיעוד המזוויע של גירוש הפלסטינים מנס ציונה על מיטלטליהם – גברים, נשים וטף נעקרו כשיהודים ממהרים ומשתלטים על בתיהם. או הצילום של הריסת צריח המסגד והפיכת המבנה לבית כנסת. ברקע, כלומר כיום, מצדיקות בנות משפחתו של הצלם את המעשים ואת הכרחיותם. זוהי המתודולוגיה הראשית של הסרט: כל סצינה נדונה, בהווה, על ידי אחרים. כך הוא ממקם את הצילומים בפוליטיקה ובשיח של ההווה.

ההתוודעות של הצופה אל היחס הקולוניאלי כלפי הערבים והמזרחים שזורה בסיפורים בעלי אופי יומיומי של ילדים, המספרים בבגרותם על דמויות משמעותיות (המטפלת. הכובסת. הפועל). הם מבינים את נחיתותם המעמדית והגזעית כלפיהם באמצעות מערכת החינוך או האינטרקציות שלהם עם הוריהם, או החברים. הניסיון של הצלמים, ובעיקר של בני משפחותיהם הפרשניים, לעשות "סדר" נרטיבי, מוצגים לצופה ללא התערבות ומתגבהים לכלל אמירה עוצמתית על פרקטיקות יומיומיות של פיצול והכחשה, על זהות יהודית שנבנית תוך האחרה מתמשכת של המזרחי והערבי. שירי הילדות הגזעניים המושרים על ידי בני המשפחה הפרשנים באגביות, מהווים פסקול צורמני ויומיומי כאחד לסרט.

"כך ראינו" מעורר בו זמנית תחושת נחת נוסטלגית מענגת וחוויית אי-נחת פוליטית עמוקה. ובכך כוחו. הנוכחות המוכרת והשגרתית של הקולוניאליזם הציוני, הפיצול התודעתי שנדרש על מנת לשמר את עמדת הפריבילגיה של הכובש הקולוניאלי והנוחות שיש בפיצול הזה מעוררים אי-נחת ובושה שרק עריכה קולנועית מבריקה של השגרתי יכולה לייצר.

"כך ראינו"

יוצרים: אריק ברנשטיין ואליאב לילטי

עלמה הפקות

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרה

    אודה על האמת – את הסרט עוד לא ראיתי אבל את מאמרך קראתי בהנאה – אכן בקורת מנותחת לענין רק שהפליא אותי דבר אחד עקרוני: לכל קבוצת מהגרים – כבודדים וא"כ ככקבוצה ישנם מאפייני התנהגות דומים בהרבה מקומות בעולם, ומי אני שאסביר לך את זה.. בנוסף לכך, המעשים המזויעים של גרוש פליטים אכן ראויים לגנאי אך עם קצת איזון – רבים מידידי וידידותי- יהודים ממצרים, תימן ועיראק ואולי עוד ארצות מוסלמיות חוו גירוש אכזרי , מזוויע ולא אנושי ללא שום מלחמה מצד המדינות שגירשו אותם אלא אך ורק בשל מוצאם היהודי. בתי כנסת ובתי עסק וחנויות יהודים נבזזו – כנראה שיצר האדם לא טוב מנעוריו ולא רק של היהודים והישראלים המתנשאים… האפליה שקיימת בארצנו בין "לבנים ושחורים" מונצחת עד היום ועל כך באמת אני מקוה שיעשו סרטים, יכתבו ספרים ויראו כתבות בתקשורת אך בעיקר יגיעו עד לחינוך בבתים ובגני ילדים נגד הדרת האחר – המהגר והשונה .

  2. מחאת החמאה

    החומרים נבחרו על ידי אשכנזים וזו התוצאה, הרי קשה להאמין שלא היו צלמים מזרחים, מרוקאים שהגיעו לארץ עם מצלמת סופר 8, ואחרים, שלא צילמו תמונות משפחה במצלמה שלהם.

    בקיצור, נראה שהדיכוי נמשך, גם בקולנוע.

  3. אריק

    משעשע שאנשים שמתקוממים נגד תיוג, כמו המגיב הקודם, יוצא מנקודת הנחה שאם "הוא" במאי קולנוע אז ברור שהוא אשכנזי.
    לא שזה חשוב אבל הבמאי של "כך ראינו" הוא מרוקאי.

  4. דליה

    ראיתי, והסרט דוקא מתנער מהמבט ה"נוסטלגי" ודי מחורר את ה"נרטיב המוכר". הוא מציג לנו מראה מעיקה וקשה מכל הכיוונים. גם במה שעשינו לאחרים ועוד יותר במה שעוללנו לעצמנו.
    לא רק שלא מצאתי כאן הצדקת מלחמה אלא להיפך (למשל בסיפור הלם הקרב של יורם קופרמינץ), וגם לא אשכנזיות יתר.
    יש שרעבי ומשפחת מוסאיוף בנוסף לרוני סומק, ובין המשוררים שמקריאים משיריהם, ארז ביטון (מקריא את שירו – שיר קניה בדיזינגוף) וגם את רחל חלפי (אשכנזיה אבל אישה!).
    זוית המבט שלו יוצאת דופן, הרלוונטיות שלו להיום מטרידה, והוא לא עוזב אותך גם שעות רבות אחרי שיצאת מאולם ההקרנה.